#
יש בקובץ הזה ארבעה סיפורים: שלושה סיפורים ממוצעים ואחד מופלא ממש.
<mark>צ'כוב</mark> מזקק את ההתנהגויות האנושיות לכלל סטיריאוטיפים – נשים אדוקות בדתן, שהבורות היא בעיניהן אות כבוד הניתן לטהורות, גברים המנסים להגיע לאנשהו ותועים בדרך, אצילים הניכרים בכוסם ובכעסם, עניים בכוח או בפועל, המתרפסים בפני העשירים ובעלי השררה, מבקשים נדבה בקול בוכים, מנשקים את היד, הכתף, הבגד של העשיר וזוכים בנדבה – רק כדי למהר ולשת

שבעה סיפורים יפהפיים של הסופר המופלא <mark>אנטון צ'כוב</mark>. כל הסיפורים מאוד מעניינים ובדרך כלל הסוף מפתיע עד מאוד ובכולם מדובר ביחסים בין אנשים ובאוסף של דמויות שכמעט כל אדם פוגש בימי חייו. לצ'כוב יש כשרון מיוחד בתאור של סוגים שונים של אנשים ונשים ובתאור של סיטואציות אנושיות. כמעט בכל סיפור מיוצג צ'כוב עצמו בתוך אחת הדמויות בדרך זו או אחרת וכאילו הוא בעצמו חווה או שהיה עד לסיטואציות ולדמויות שבסיפורים. דמו

<mark>צ'כוב</mark> כתב בעיקר סיפורים קצרים והספר הזה מכיל ארבעה כאלה. לא אתעכב כמעט על אף סיפור, רק אציין כמה דברים המאפיינים את כל הסיפורים ובכלל את כתיבתו של <mark>צ'כוב</mark>.
אני לא אוהד של הספרות הרוסית, המרבה להג ושמות רבים, כמו גם מבחר נושאים מצומצם. את <mark>צ'כוב</mark> אני אוהב. הוא ממעט בלהג, כל משפט במקומו ומענג לקרוא אותו. בארבעת הסיפורים שהתקבצו בספר הזה כל הדמויות חשות שהן אינן במקומן, לא בזמן, לא כלכלית ולא בעיתוי הופ

"סיפורים מן הפרובינציה"- 10 סיפורים שכתב <mark>אנטון צ'כוב</mark> ואוגדה ע"י ההוצאה:
"מדובר כאן לאו דווקא בסתירות שבנפש האדם, אלא בסתירות שבין האפשרויות השונות להבין ולנמק את המתרחש בנפשו של האדם" (ע"מ 252, אחרית דבר מאת נילי מירסקי).

סיפור ראשון- "בביקעה":
סיפור שנכתב ב-1900 ומספר על אלמן בשם ניקופור שמחפש שידוך לבנו אניסים בכפר אוקלייבו ששוכן בבקעה. "בא יום החתונה. זה היה יום אפריל צונן, אך בהיר ועליז.

וואו, זה ספר מדהים.
כל סיפור בו בוחן היבט אחר של המצב האנושי ודן בו באופן ייחודי. סביב רעיון אחד צומחים ביטויים שונים, וכל אחד מהם נושא את טביעת האצבע המהפנטת והמדויקת של <mark>אנטון צ'כוב</mark>.

צ'כוב מפגיש את הדמויות שלו עם המציאות — מפגש היוצר סדקים באמונותיהן: כלפיי החיים, בין האדם לחברו ובין הדמיות כלפי עצמן.

צ'כוב עוסק בפירוק המבנים המחשבתיים שמאחוריהם מסתתר האדם. הוא אינו מטיף ואינו בונה מערכות רעיונ

לפני ימים אחדים עליתי על מרכבה בלויה וכבדת משקל. ציריה חורקים והיא מתנועעת בקושי רב. לצידי ישב נער רוסי קטן כשהוא בוכה ומסרב להנחם. בחלקה הפנימי של המרכבה ישבו דודו, אח אמו והכומר המקומי כריסטופור. לצדי הנער ישב העגלון, בחור צעיר כבן עשרים ותאב חיים שדירבן סוסיו האדמוניים בשוטו. המרכבה נעה במרחבים שונים: אט אט יצאנו מתחומי הבתים והכפרים ופקדנו אזורים ירוקי עד, אך הערבה הייתה הנוף הדומיננטי ביותר

בסדר. הגיע הזמן להודות: אני לא נמנית עם אוהבי המין האנושי. לא מקרוב ולא מרחוק. נולדתי כנראה עם איזה חוסר של גן חברותי. עדרים אני יכולה לחבב רק כשמדובר בהולכים על ארבע, וגם במקרה זה אני נוטה לחבב את היצורים הבודדים שלפעמים מתעכבים מאחורי כולם, מתרחקים, בוחנים את הגדרות ותוהים איך לדלג מעליהן. לשמחתי מצאתי בן זוג דומה לי להפליא. בחיים המורכבים הבלתי אפשריים והמדכאים האלו, אפשר להגיד שלפעמים אני מרג

"הנזיר השחור"- קובץ סיפורים של <mark>אנטון צ'כוב</mark>, המכיל 7 סיפורים- שתי נובלות ו 5 סיפורים קצרים.
הסיפור הראשון-

"Чёрный монах

"הנזיר השחור:

אנדריי ואסילייץ קוברין הגיבור משתגע ורואה את "הנזיר השחור"- המייצג כמובן את המוות.
אנדריי הוא סטודנט צעיר(לפסיכולוגיה) וארוך שיער הבא לחופשה עצל יגור סמיוניץ' דודו ואחייניתו טניה ב1862 בכפר רוסי שכוח(בוריסקובה). במקום לנצל את החופשה בהיותו סטודנט בכפר ול

זוהי קלסיקה רוסית. בספר יש שבעה סיפורים קצרים יפיפיים.הספר נקרא על שם הסיפור הראשון בקובץ,הנזיר השחור.על כתיבתו ויחודו של צכוב אין צורך להוסיף,אלא רק לקרוא והתענג.אמנם הסיפורים מתייחסים לימי המאה ה-19 שמתרחשים ברוסיה,ארכאיים לתקופתנו,אך יכולת התיאור הקצר והמושלם של הדמויות והתנהגותן מחפות על תיאורי החיים בשנים האלו הרחוקות.
הסיפורים של <mark>צ'כוב</mark> הם עניינים ותמציתיים.צריך להבין את האירוניה והכוונה מצ