מי שיצא לו לעלעל מעט בעמודי בסימניה וודאי רואה כי "חולית" אינו בדיוק נמנה בין הספרים שהם "כוס התה" שלי. עלילתם של מרבית הספרים עליהם כתבתי בסימניה מתרחשת בעולמנו אנו ולא בעולם מדומיין. עד היום לא כתבתי ולו ביקורת אחת על ספר מז'אנר ה-"מדע בדיוני" (אם כי קראתי בעבר כבר מספר ספרים שכאלה ובכול זאת לא רבים). אז איך קרה שלפתע אחרי תקופה ארוכה בה לא כתבתי בסימניה הספר הראשון שאני סוקרת הוא דווקא חולית? ו

חולית עושה את זה ובגדול. זו לא עוד יצירת מד”ב, אלא יצירה מיתית שמצליחה לשלב פוליטיקה, אקולוגיה, פילוסופיה, דת, גורל ופסיכולוגיה – וכל זה בתוך סיפור סוחף שלא נותן מנוחה לרגע.

מה שתפס אותי מהשורה הראשונה הוא לא רק העולם המורכב של אראקיס, אלא התחושה שזהו יקום חי ונושם, שיש לו היסטוריה, תרבות ושפה משלו. <mark>פרנק הרברט</mark> בונה כאן עולם לא פחות מרתק מ”שר הטבעות”, רק שבמקום חרבות ודרקונים – יש תבלין, מסדרים

טוב, נראה לי הבנתי את הסיבה שאני מעדיפה פנטזיה על פני מדע בדיוני.
סתם.*
או שכן?
לא יודעת.
אבל זה רק אני או שלסופרי מדע בדיוני לא אכפת מהדמויות שלהם? כאילו בכלל לא?
נגיד כשאתה קורא הערפילאים, ההוביט, משחקי הרעב או הארי פוטר, אתה מרגיש שלסופר אכפת מהדמויות הראשיות. (זה לא משנה את זה שהן בטוח יסבלו במהלך העלילה אבל אתה מרגיש שאכפת למישהו מהדמות הראשית)
אבל נניח אצל אסימוב, ניכר שלא אכפת ל

מעטים מאוד הם הסופרים שהצליחו להחדיר יותר מספר אחד אל רשימת הספרים האהובים עלי. פועל יוצא לכך שיצירת מופת היא מפגש חד פעמי של כישרונו של סופר מסוים עם נכונותו לעבוד בפרך ללטש ולשפר את יצירתו. לכך יש להוסיף את מקומו של הסופר בחייו, פניותו הרגשית, יכולתו ליצור את החלל הפנימי הנדרש על מנת להביא את כשרונו לידי ביטוי מירבי, ואותה ישות חמקמקה, המוזה, שגורמת לכך שנדמה שהספר נחת לידי הסופר כמעט מידי שמיים

מעטים מאוד הם הסופרים שהצליחו להחדיר יותר מספר אחד אל רשימת הספרים האהובים עלי. פועל יוצא לכך שיצירת מופת היא מפגש חד פעמי של כישרונו של סופר מסוים עם נכונותו לעבוד בפרך ללטש ולשפר את יצירתו. לכך יש להוסיף את מקומו של הסופר בחייו, פניותו הרגשית, יכולתו ליצור את החלל הפנימי הנדרש על מנת להביא את כשרונו לידי ביטוי מירבי, ואותה ישות חמקמקה, המוזה, שגורמת לכך שנדמה שהספר נחת לידי הסופר כמעט מידי שמיי

ביקורת זו נכתבה בהיפעמות מדאיגה על ידי אשה (נאה, אם יורשה לי) שבעבר נהגה להשיב לכל כך הרבה ממליצי ספרים, “כן כן, זה ברשימת היום-אחד. כרגע לא מתחשק לי לקרוא מד”ב.”
ואז יום אחד, “יום אחד” הגיע, וחייה השתנו לעד.

את חולית קראתי במקביל עם בן זוגי. למעשה, הוא קרא אותו בשפת אמו, אנגלית, ואני בשפת אמי, פורטוגזית, כך שהמאבק לדון בספר על כל מונחיו הבדיוניים והשמות המשונים היה אתגר לא קטן, ולכן אני יותר

את השירות שלי עשיתי בתותחנים. מי שהיה, יכול לדעת שמחצית ממנו אתה כנראה מעביר בדרום ובמדבר היבש והרחב. בין אם טירונות בשבטה או תפיסת קו באזור עין יהב, את רוב הטראומה שלי יש מהמדבר. שירות של שנתיים ושמונה חודשים גרם לי לשנוא בכל נימי נפשי את המדבר על כל מרכיביו: האבק, אין צמחים, החום בקיץ (אינעל רבאק החום בקיץ) - בקיצור, כל חוויה שם העלתה בי רק יותר ויותר סלידה מהדרום. לא חשבתי שאשלים איתו ופעמים שי

לפנינו כאן עוד מלאכת פאר של המדע הבדיוני.
באנגלית הספר נקרא Dune - דיונה, שמבטא בתמציתיות את החוויה שנעבור בזמן הקריאה. <mark>פרנק הרברט</mark> מביא אותנו לעולם שכולו דיונות חול והמשאב שהכי חסר בו הוא מים.
מסביב לחסר הזה נוצרים מנהגים ודת מיוחדים.
יש כמובן בספר מאבק של השתלטות על המקום בין ה"טובים" וה"רעים", לתוך כל זה מצטרפים הילידים שהם חלק בלתי נפרד מעולם החול הזה על סופותיו הקשות, תנאי החיים המיוחדים ו

אל כתיבתו של <mark>פרנק הרברט</mark> התוודעתי בעקבות הספר הידוע שזכה לתשבוחות רבות, "חולית" (וכמובן, כל הסדרה שנוצרה בעקבותיו). מאוד הסתקרנתי לקרוא דברים נוספים של הרברט, לראות כיצד בא לידי ביטוי אותו דמיון יצירתי שהביא לנו את עולם החול, את העקלתונים ואת המואד'דיב.

"עיניו של הייזנברג" מתאר עולם דיסטופי, בו רוב הציבור נשלט על-ידי אנשים שניחנו, באמצעות תהליך של הנדסה גנטית, בחיי-נצח. הוא עוסק בנושא הזה מן ההי