• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

מאת ג'יי. די סלינג'ר

הביקורת של סדן

תמונה של סדן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

מאת ג'יי. די סלינג'ר

הביקורת של סדן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סדן
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1975
סדרה:ספריה לעם #204
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
שרון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“הסיפור נפתח בהולדן קולפילד, בן ה-16, כאשר הוא מסולק מהפנימייה פנסי היוקרתית, אשר למד בה, בתקופת חג”

54/155
ביקורות על התפסן בשדה השיפון
הבאה
עומרי
לפני 13 שנים

“מזה כמה שבועות נותרת התיבה שבה אני אמור לכתוב ביקורת על הספר הזה - ריקה. ומפחד, אם מישהו מכם\ן תהה,”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

סתם נכנסתי לקרוא את הביקורות על הספר הזה. נורא עניין אותי להיווכח שיש אנשים שפשוט לא אהבו ולא התחברו אליו.
אני קראתי כבר לפני שנים את "התפסן בשדה השיפון" בעברית, קראתי אותו באנגלית. ואפילו קראתי את התרגום הישן של הספר לעברית שיצא עוד בשנות החמישים ונקרא "אני ניו-יורק וכל השאר".
לפיכך אולי אתם כבר מבינים שבעיניי זהו פשוט ספר נפלא
בעולם דובר האנגלית הוא כבר הפך להיות מזמן קלסיקה.
נכון שממרום גילי אפשר להביט כבר על כך שבחלק מ"המחאתיות" שיש בספר, יש משהו שבמשך השנים הפך להיות קלישאתי ומיושן. ועם זאת קל מאוד להתחבר לספר הזה. ניו יורק המתוארת בו היא ניו יורק נפלאה והמקומות המתוארים בה כמו למשל "המוזיאון להיסטוריה של הטבע" או האגם המפורסם שבסנטראל פארק הפכו להיות כבר אייקונים בזכותו.
במקרה גם חייתי זמן מסויים של חיי הצעירים בניו יורק אישית אני מרגיש קירבה גדולה והזדהות עם הספר וכמובן גם הסופר. אני ממליץ לכולם לקרוא גם את שאר ספריו של סלינג'ר: "תשעה סיפורים" ו"פראני וג'ואי"

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ירון אבטליון מדע בדיוני 3.141592
ירון אבטליון מדע בדיוני 3.141592
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של Hope
Hope
תמונה של רחל.מ.
רחל.מ.
תמונה של עידו
עידו
תמונה של יעל
יעל
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של עולם
עולם
8קוראים|גיל ממוצע49|63%נשים

על המבקר

תמונה של סדן

סדן

ותיק
חבר מזה 16 שנים
408 ביקורות•5 נבחרות•3,668 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של סדן
סדן
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות408
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבל3,668
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת161ספרות מקורית98ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

2 תגובות
עומרי
עומרי•לפני 13 שנים

אוהב את הביקורת בעיקר בגלל שאני מסכים

עידו
עידו•לפני 13 שנים

גם בישראל

הוא קלאסיקה. כנראה הספר הכי טוב שקראתי בחיי. כנראה בגיל המתאים.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סדן

סיפורי התאטרון שלי

סיפורי התאטרון שלי

עמרי ניצן

עמרי ניצן היה במאי מפורסם! שביים מגיל צעיר מאוד, הצגות והפקות אופראיות בישראל ובאירופה
הרגשתי קירבה מסוימת אליו מאחר שלמד באותו בית ספר יסודי בצפון הישן בתל אביב שלמדתי בו גם אני...
(מעולם לא דיברתי איתו אבל אני בהחלט זוכר אותו ואחרים מכיתתו בבית הספר)
כך שדי עניין אותי לקרוא את סיפרו זה, שיצא בצירוף מקרים מקפיא דם! בדיוק בשנה שבה הלך לעולמו האיש הכשרוני הזה...
ניצן היה כישרון גדול כבמאי אלא שמן הסתם רק כבמאי אבל ממש לא כסופר!
כי הספר הביוגרפי הנ"ל מכיל אומנם אפיזודות וסיפורונים מעניינים שקרו לו מתחום עבודתו המקצועי
אבל לצערי לא הרבה יותר מזה! כי הספר כתוב בצורה "יבשה" גם כשהוא מספר סיפור מעניין הוא איננו יודע כיצד לרתק את הקורא
ולהכניס יותר עסיסיות בסיפור. טכנית בנוי הספר כסיפורונים ללא קו זמן ליניארי; כלומר הסיפורון יכול להיות מלפני חמש שנים והבא אחריו
לפני כעשרים שנה... ולא רק זה, מצוינים פה כל ההישגים המקצועיים (והם אכן ראויים לציון) אבל הכל נקרא פה כאילו מין
"קורות חיים" מקצועיות שמגיש מישהו כשהוא רוצה לקבל ג'וב חדש... הוא מצרף כל מיני ביקורות משבחות להצגותיו שלומר את האמת
לא ממש מעניינות אותי כקורא, אבל הכל נועד פה להאדיר עוד יותר את שמו כאילו שיש בכך צורך...
ועוד דבר נעדר מהספר הזה: כמעט שאין פה התייחסות לחייו הפרטיים האישיים, לאישתו ולמשפחתו. הכל מוזכר פה במינימום שבמינימום
ודווקא הפרטים הללו היו יכולים להכניס הרבה יותר עומק ועניין למסופר פה.
ועם כל זאת אני בכל זאת אוהב ביוגרפיות
ואפשר בהחלט לקרוא את הספר הנ"ל למרות ההסתיגויות שהבאתי לכאן...

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סדן
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

הספר הזה היה לי על המדף במשך זמן רב והוא יצא בהוצאה מכובדת לדעתי. אז חשבתי שהגיע הזמן לתת לו צ'אנס.
הוא מורכב אם הבנתי נכון, מארבעה סיפורים. קראתי את הסיפור הראשון והוא דווקא נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. אבל כשהתחלתי
לקרוא את הסיפור השני תפס אותי פתאום שיעמום בלתי מוסבר כי הסיפור עסק בנושא של טיפול החיות או משהו כזה - אני לא ממש בטוח...
כי פתאום ראיתי שאינני מזהה מה קורה שם מי הם האנשים הללו ואני פשוט מתחיל להשתעמם. אז במקום להמשיך ו"לסבול" נטשתי את הספר
ואולי אני עושה לספר הזה עוול. בכל אופן חבל לי לבזבז את הזמן שלי על עוד ספר שהוא "לא משהו" גם אם הוא מקורי.
יש לי המוני ספרים שמצפים לי ואם הספר לא ממש תופס אותי אז השיקול שלי הוא לא להמשיך בקריאה כי דווקא בזמן האחרון היו לי כמה מקרים כאלה
של ספרים ישראליים שלא היו שווים את הזמן שהקדשתי להם... אני מדגיש שזהו השיקול האישי שלי בלבד ואולי מישהו אחר יכול דווקא כן להנות ממנו...

לפני חודש•סדן
מחזמר

מחזמר

מוטי פוגל

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

לפני חודש•
★★★★★
•סדן
תחת הרשת

תחת הרשת

אייריס מרדוק

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
פרדיננד לאסאל

פרדיננד לאסאל

שלמה נאמן

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

לפני חודשיים•
★★★★★
•סדן
בית השינה

בית השינה

ג'ונתן קו

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•סדן
אני אנסטסיה

אני אנסטסיה

אלונה קמחי

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן
קרפיון באמבטיה

קרפיון באמבטיה

מנו עמנואל ברגר

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סדן

ביקורות נוספות על "התפסן בשדה השיפון "

התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין לא הבנתי לעומק במה העלילה עוסקת. ובכן, החלטתי לבדוק.

אז מה יש להגיד שלא נאמר. סיימתי את הספר ביומיים. הולדן נכנס לי עמוק ללב. הצלחתי להתאהב בילד הזה ולעבור איתו את מסע ההתבגרות האינטנסיבי שלו. בסוף הספר ממש בכיתי ואני חושבת שהצלחתי לחוש בדיוק את מה שהמספר רצה להעביר.

הולדן מחפש משמעות בחיים חסרי משמעות. הוא מחפש זהות, וודאות, אהבה. הוא בעיקר מחפש ומגשש באפלה אחר מטרה או תשובה. זה כביכול ספר "פילוסופי" על החיפוש העצמי בתוך בלבול וכאוס ריגשי אבל הספר כתוב בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. אנחנו מתקדמים עם דמותו של הולדן במהלך כל הסיפור ונכנסים עמוק לתוך תחושותיו ורגשותיו. כל כך רציתי להיות שם איתו, עם הולדן ולחבק אותו.

אין לי הרבה מה לומר. התרגשתי מהקריאה. בהחלט שמחה שהחלטתי לקרוא למרות הפחד מהספר החצי מתפורר עם הפונט הקטן והשפה הארכאית (שאגב, הפכה מהר מאוד לחביבה עליי והכניסה לספר את האופי המיוחד שלו).

תודה לך הולדן שהיית שם בשבילי. אם יכולתי, תהיה בטוח שהייתי הראשונה להיות שם בשבילך.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•בר
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים ואין שם אף אחד - אף אחד מבוגר. ואני עומד על צוק כזה , ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק." זו הייתה זעקה לעזרה, זעקה חלושה של הצילו.

אין הקדמה בספר, אין תקציר. כל מה שיש זה ספרון קטן עם כתב קטן ו 209 עמודים של "חפירה" אינסופית של נער בודד כל כך שהלב נכמר, הולדן מספר על עצמו ומה התרחש בחייו בנקודת זמן מסויימת מאוד בו הוא היה הכי למטה שאפשר. בזמן הקריאה לרגע זה נדמה כמו לשמוע את המחשבות שלנו רצות ללא הפסקה ועוברות מנושא לנושא בדהירה . או כמו מונולוגים עם עצמנו שלא מגיעים לשום מקום, קצת דומה למשפטים לא גמורים ברצף כשרעיון רודף רעיון. וסיפורים יש פה למכביר.

הדגש הכי גדול בספר הוא על הולדן הדמות הראשית בספר שמנסה לתקשר עם העולם ולא ממש מצליח. כל אדם שבא אתו במגע כמו נהג מונית הוא שואל אותו אם הוא יכול לשתות אתו משהו בבאר. אם הם יכולים לשבת לדבר. אפילו הזונה שהגיעה אליו לחדר, שאל אותה אם הם יכולים לדבר. הנזירות שפגש ברחוב והוקסם מהם, האמא של חבר מהקולג' שפגש ברכבת...כל כך מנסה למצוא שיח אינטלקטואלי עם אנשים, שיח שיהיה לו מעניין. עוד עניין בספר זה הזיוף הגדול שהוא מדבר עליו ללא הרף. זיוף שיש באנשים. כשרוצים משהו ממך הם נחמדים, אחרת הם אפילו לא מתאמצים להקשיב למה שיש לך לומר. הוא טוען שלא מעניין אנשים שום דבר, שהם שטחיים מאוד, לא עמוקים במחשבה.

מה שהרס אותי הוא: שהולדן נזרק מבית ספר והחליט לעזוב כמה ימים לפני סיום הלימודים כי לא ראה טעם להמשיך להיות שם. אבל הוא לא הלך הביתה, החליט על מסע לבדו בניו –יורק במקומות מטונפים ובארים הזויים כשהוא שותה ומנסה לתקשר עם העולם רק לא להגיע הביתה ולהסתכל על הפרצופים של אבא ואמא כשהוא מאכזב אותם פעם אחרי פעם.
היה רגע שהולדן התקשר למורה שלו לאנגלית ורצה שיפגשו באמצע הלילה. כי לא רצה לישון בבית וחיפש מקום להניח ראשו בלילה. המורה ישב ושוחח אתו וניסה לומר לו שאנשים שמתדרדרים לא תמיד יודעים שהם מתדרדרים ומגיעים לקצה הדרך עד שנהיה מאוחר מדי. הוא באמת ניסה לדבר על ליבו של הולדן ולעזור לו , המורה מדבר על אנשים אך מתכון להולדן " אילו אנשים שחיפשו משהו שהסביבה שלהם לא יכלה לספק להם". לכן הם ויתרו ולא המשיכו לחפש, הם ויתרו עוד לפני שממש התחילו." זה היה דיבורו ברומו של עולם בזמן שפיהוק גדול מנסה להשתלט עליו, אך המורה דיבר ודיבר ודיבר....

אני חושבת שכהורים, למרות המרוץ הבלתי נלאה של החיים. אנחנו חייבים לעצור ולהקשיב. להיות הורים אבל גם קצת חברים כדי להתחבר לדברים המשותפים שיכולים לחבר בין הילד להורה.
סלינג'ר ריגש בכתיבה שלו. הולדן פשוט נכנס ללב מתוך עצם הידיעה שבכולנו יש והיה הולדן. ואם לא נשים לב לקול הזה שבתוכנו אנחנו יכולים ללכת לאיבוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חני
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

כתבו על הספר כל כך הרבה שמה כבר יש לי להוסיף?

אז הנה הביקורת הקצרה שלי: החפרן בשדה השיפון

תראו, אני לא יודע כיצד נוצרים מיתוסים אבל אני יודע מי מייצר אותם: בני אדם
ובני אדם לי אישית לא ברורים אבל כן צפויים. בייחוד כשהם נעים בעדר.

נו כן, הסופר פיגורה מעניינת, כתב ספר והלך לגור במקום מבודד. יופי, טיפוס.

לגבי הספר: מצאתי אותו זרוק בנקודה להחלפת ספרים ברחוב. היה די קרוע ורעוע. חשבתי לעצמי שכל כך שמעתי עליו אבל לא מרגיש לי נכון לעזוב משהו אחר ולקרוא אותו. וכך, שמתי אותו ברכב וכל פעם שהייתי צריך להמתין ברכב קראתי. משם לקחתי אותו למקומות אחרים בתיק וקראתי פה ושם.
הספר על גבול הטמטום ברמה הספרותית, קללות ועוד קללות, הסיפור כמעט ילדותי או נערי והדמויות שטוחות כמו פנקייקס.

ובכל זאת לקראת הסוף יש איזושהי הפוגה מהדראעק הקיומי, משהו קצת קורה אפילו, בדפים האחרונים שהאדם קצת משנה את דעתו על חייו או לאן היה רוצה להגיע. הקטעים עם אחותו אפילו קצת ריגשו לקראת הסוף. הולדן הוא מהות הטמטום האנושי שגדל למימדים עצומים מאז הנאורות שחיסלה לכאורה את הבורות. הוא מהות של מודרנה פוסט מלחמתית ובכל זאת אדם כמוני וכמו אחרים לכאורה.

הייתי יכול לכתוב לא מעט הרהורים אבל באמת שכל מה שניתן לומר על הספר הזה הוא: אם מדובר בסמן תרבותי אז מצבנו היה נוראי מיד אחרי מלחמת העולם השניה בו בשעה שנכתבו יצירות מופת פוסט מלחה״ע. כנראה שתוצאות המלחמות הללו היו הרבה יותר הרסניות ממה שחשבנו. זה לא רק הרג של מליוני אנשים אלא מוות תרבותי מקפיא דם של אנושות שלמה לאחר שיצאה כבר מחשכת ימי הביניים.
נו בסדר, יש מליוני ספרים מטופשים, ברור אבל לא קאלט ברמות האלו!

אם זה ספר קאלט עם כל כך הרבה מעריצים, אני לא מתאים להגדרה של חובב ספרות או בנאדם בעל טעם ספרותי. אז תודה לסלינג׳ר שגרם לי להרגיש בחילה וחוסר התאמה קיצוני לעדת מעריציו.

הציון שלי: 4 מתוך 10, אין שום טעם לקרוא את הספר מבחינתי, עדיף לקרוא עיתון: הוא קצר יותר, בוטה לא פחות ובעיקר מעביר את הרעיונות המרכזיים בספר: הכל שיט, כולם חלולים ואני בורג מזו#ן במכונה מטופשת.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•פאוסט
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

אחד מהספרים הכי טובים שקראתי.
ספר שתמיד נמצא בבית.
מדבר על אדם שונה ובגלל זה הוא בודד, ואינו מבין מדוע.
גם החברה לא מבינה אותו ולא מקבלת אותו , רק אחותו הקטנה.

לפני שנה•
★★★★★
•ירון אבטליון מדע בדיוני 3.141592
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

קראתי את הסיפור תוך שלושה ימים בהמלצת חבר שאיתי בסדנאת כתיבה. אני שואל את עצמי איך זה שסיפור כזה, לכאורה שגרתי ללא שום עלילה מורכבת או אפילו מוסר השכל מתוחכם הצליח להתברג לרשימת רבי המכר העולמית בכל הזמנים. כנראה שיש בו שילוב של מזל (של הכותב בהצלחת מכירת הספר) ושל איזשהו מוטיב שמדבר כמעט אל כולם, בדמות סיפור התבגרות של נער ניו יורקי. לא שהספר לא טוב, להפך. הכתיבה מצויינת וצפופה ורצף האירועים יוצר איזשהו תהליך התפתחות ותובנה פנימיים של הקורא (לי לדוגמא קשה לאפיין את החוויה של ההתפתחות שלי בתור הקורא, למרות שאין לי ספר שהיא שרירה וקיימת). באיזשהו מקום (אולי ויקיפדיה) קראתי שסלינג'ר מספר את טראומות מלחמת העולם השנייה דרך סיפור התבגרות שגרתי לכאורה בספר זה (עד כמה שהדבר יכול בכלל להיות שגרתי) אולם בקריאתי בו לא מצאתי אזכורים או רמזים לאלו, מלבד מלנכוליה ברורה שבה שרוי קולפילד הגיבור שיכולה להיות גם טראומטית ללא שום קשר למלחמה, אלא סתם לילד מתבגר בעולם שמתנכר לו ביי דפינישן. בהקשר הזה כדאי להזכיר את ההתעקשות (עד יום מותו!) של ג'. ד סלינג'ר לדאוג לכך שהספר לא יעבור אנטרפרטציה לסרט. אולי הוא ידע משהו שהקורא לא ידע לעולם? Who knows

הקשרים של הגיבור עם הדמויות האחרות הן הייפר ריאליסטיות. לפעמים הקריאה מזכירה רשומות בדומה לכתיבת יומן אישי. הדבר הנכון בעיקר בדבר הקשר של הגיבור עם פיבי אחותו הקטנה שלא היה יכול להיות כה נוגה ללב אם לא היה כה ריאליסטי.

אני עדיין לא בטוח שהייתי מציב את הספר הזה בקנון הספרות כמו שנהוג לעשות. יחד עם זאת, קריאה חוויתית בהחלט וטרנספורמטיבית. ממליץ.

לפני 4 שנים•Toto Hacklavlav
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

אני כוללת מעט ספוילרים פה.

לקח לי כל כך הרבה זמן להכנס אליו. לא הבנתי ממה אנשים מתלהבים, לא הבנתי מדוע הוא כל כך בכיין. אבל אז ירד האסימון- גם אני וגם כולנו (כל האנשים הנורמליים, לפחות) היינו בדיוק ככה בגיל של הולדן. כולנו חשבנו שפילוסופיית החיים הקצרים שלנו היא משהו שכולם חייבים לשמוע, ומי שלא הסכים איתנו טועה או מטומטם.
לקראת הסוף, סלינג׳ר מוכיח שהוא כן יכול לכתוב ולהעניק מעבר לבכיינות-יונבומבר-מתקרבנת לדמויות שלו. קצת אנושיות, קצת פגיעות. הולדן בסך הכל ילד שחווה כמה אירועים קשים בחייו ומרגיש דחוי ולא מוצא לא את עצמו ולא את מקומו בחברה. וזה בסדר גמור. זה הגיל לעשות טעויות ולחשוב שאתה יודע טוב יותר מאחרים. כי כשהוא ליד אחותו הקטנה הוא כן רך, מבין, מגלה רגישות. המונולוג שלו על לרצות להציל ילדים העלה בי דמעות, בייחוד כשזה מנפילה, אקט משמעותי עבורו.
אז אני אזכור ככה את הולדן. לא הולדן שמתלונן וקורא לאחרים מזויפים. אלא הולדן שרוקד עם אחותו הקטנה. והספר הזה ישמר לי בזכרון כשיעור לגלות קצת יותר הבנה לאנשים בהתהוות שרק נראים קוצניים מבחוץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יעל באקדמיה
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

אני מוצא את עצמי ללא מילים. איכשהו יצא שדווקא על הספר הכי טוב שקראתי השנה קשה לי למצוא מה להגיד. זאת אומרת, זה לא שזהו לא ספר עמוק, בעל רבדים ונושאים מספיקים לדיון הגון. זה לא זה. הוא נחשב לקלאסיקה ואפילו מופיע לעיתים בבחינות הבגרות בספרות. בטוח שזה לא זה. פשוט, לפעמים הקלישאה נכונה – מרוב שהיצירה מדהימה ככה נעתקות המילים מפי הקורא. חוץ מזה, בחנו עליו כל כך הרבה עד שכבר הרסו את כל היופי שבו, המסתורין שבקריאת הספר, וההתלהבות שמתלווה אליו כשאתה לא אחד ממיליון אנשים שקראו אותו גם הם, ועוד רק כי הכריחו אותם. מחיפוש באינטרנט של ביקורות על הספר לא תמצאו ביקורת אמיתית אחת – רק סיכום, ניתוחים של הספר שנראה כאילו נועדו לענות על שאלות התלמידים ולא יותר.

ולכן, התלבטתי איך לכתוב את הכתבה הזאת. ראשית חשבתי שאכתוב על הספר הנפלא הזה פשוט ביקורת רגילה, אבל הרגשתי שזה יהיה קצת סתמי. כמה אפשר לכתוב על ספר שכולם כבר מדברים עליו כעל יצירת מופת? אחר כך חשבתי שאכתוב איזו הלצה מתוחכמת כמו שאני יודע, כתובה בסגנון המיוחד שבו כתוב מדבר הולדן קלופילד, הגיבור, אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשחזר את הכתיבה הגיאונית מש שןל ג'יי דיי סלינג'ר, וכל כמה שניסיתי הרגשתי שהתוצאה מגוכחת. לבסוף זה מה שיצא, מין כתבה מוזרה, לא ברורה, שבה אני פשוט אומר לכם מה אני מרגיש. זה מוזר, זה לא עיתונאי בעליל, אבל זהו בלוג, נכון? וכאן אני יכול לעשות מה שבא לי.

ולכן אני מבקש ממכם, אני מפציר בכם לא לקרוא את הפוסט ולטעות במחשבה שבגלל שאני לא מוצא את המילים, כנראה שגם הספר, אין בו מילים של ממש. ההפך הוא הנכון. ישנם ספרים כאלה, שמרוב שהם גדולים, צריך לחתור כנגד הזרם ולקרוא אותם כאיל והיו ספרים קטנים. אני מבקש משהו קצת אחר. אני מבקש להסתכל על הספר בצורה חדשה, טהורה אני רוצה שתקראו את הספר הזה פשוט כספר. בין אם אתם לומדים אותו לבגרות, ובין אם לא (בהתייחס לסטטיסטיקות של האתר, כנראה שלא), אני רוצה שתקבלו את ההמלצה שלי ותלכו לספרייה, תיקחו את הספר מהמדף, בלי לשאול אף אחד עליו ובלי לדעת כלום. העטיפה הכחולה הריקה תלווה אתכם בשתיקה עד שתגיעו הביתה, ושם, אני רוצה שפשוט תשבו ותקראו.

אני חושב שהספר הזה הוא יצירת מופת, אבל אני מסרב להתייחס אליו כאל יצירת מופת. אני רוצה להכיר בו פשוט כספר מעולה שיעשה לכם שיכניס אתכם לסערת רגשות של ממש. מי הוא הולדן קלופיד, האנטי-גיבור שבמרכז הספר, אם לא התגלמות רוח הנעורים במלוא חוזקה, כפי שלא הודגמה בשום יצירה ספרותי אי פעם? כשהוא נאבד ברחבי ניו יורק, ועובר מוות של ממש – לא פיזי, כי אם רוחני – לא יכולתי שלא להרגיש איתו את ההזדהות העמוקה ביותר שהיתה לי מעולם עם דמות ספרותית. קצרה ידי מלהכיל את כל הסיבות לכמה הספר הזה חשוב בשביל להבין את עולמם הפנימי של בני הנוער, למרות שנכתב על ידי מבוגר, למרות שמתרחש בניו יורק כי הבסיס שלו אוניברסאלי – הטרגיות שבגלי ההתבגרות. זהו גם הספר שהשפיע עלי הכי הרבה, ואני סבור שזו סיבה מספיק טובה בשבילכם בשביל פשוט לרוץ ולאחוז בו בידכם, מהר ככל האפשר.

לעוד כתבות היכנסו לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עידו
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

אם אתם בטח רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם, זה האם אהבתי את הספר המחורבן הזה, למה קראתי אותו בכלל ואיך תיראה בכלל הביקורת הזאת וכל הזבל הזשל"בי הזה.
אז בחרתי להתחיל מההתחלה. וכשאני אומר 'התחלה' אני באמת באמת מתכוון לזה, בכל הרצינות. כאילו, איך שהכל התחיל וכל זה, לפני הדיעה שלי בכלל לגבי הספר.
אז הכל התחיל, ואיך לא, באתר. אני זוכר את היום הזה היטב, את היום הזה שבו שונרא החתול שלחה לי הודעה בפרטי. אני לא זוכר במדויק את המילים, אבל מה שכן, אני זוכר את מה שהיא אמרה לי. היא אמרה לי שאני מזכיר לה דמות. לדמות קוראים 'הולדן קולפילד' ולספר קוראים 'התפסן בשה השיפון' וכתב אותו איזה ברנש בשם ג'ד סלינג'ר או משהו כזה.
תראו, בדרך כלל איני מבין מבוגרים. פשוט אין בינינו מכנה משותף. אין בינינו התאמה כזו או אחרת. פשוט ככה. אבל אתם צריכים לדעת, ששונרא החתול היא לא כמו כולם. הייתי אומר אפילו שהיא שונה מרוב המבוגרים שאני מכיר, אבל אני פוחד שהיא תיעלב. אז מה שרציתי להגיד הוא ששונרא החתול היא אכן מבוגרת אבל היא המבוגרת שאיתה אני משוחח בפרטי בכי הרבה פעמים באתר מכל שאר המבוגרים. וחוץ מזה, היא בחורה מאוד נחמדה והיא אשת שיחה פשוט נהדרת. בנוסף, היא משבחת לי על כל ביקורת שאני כותב ונותנת לי מלא מלא לייקים ומחמאות- חוץ מאחת, בעצם, הביקורת שלי על הספר 'חמישים גוונים של אפור' שלא היה לה משנה בכלל שלא אהבתי את הספר או שהביקורת היתה נורא מצחיקה וכל זה. היא פשוט נענעה את הראש מצד לצד ורק אמרה: "הו זשל"ב, הו זשל"ב, מה יהיה איתך?"- אבל איך שלא יהיה, חוץ מהפעם החריגה הזו, תמיד יש בינינו הבנות ולכן כשהיא אמרה לי בפרטי שאני מזכיר לה את הולדן, לא יכולתי שלא להתעלם וכך יצא שלמחרת כבר ישבתי על המיטה בתנוחת קריאה והתחלתי לקרוא את הספר הזה, בעודי מנסה בהרבה הרבה מאמצים, למצוא נקודות דמיון ביני לבין הולדן. אם תרצו לדעת את התשובה, אז תצטרכו להמשיך לקרוא. פשוט ככה.
אז הספר מספר בעצם על איזשהו ילד שקוראים לו 'הולדן קולפילד'. ההולדן קולפילד הזה לומד בעצם בתיכון 'פנסי' שנמצא מחוץ לעיר. ואם להגיד לכם את האמת, הוא לא כל כך מרוצה מהלימודים שמה. כי קודם כל, יש שם הרבה אנשים צבועים ומזופתים- גם המורים וגם התלמידים ביחד. יש שם למשל איזה מישהו שקוראים לו סטרדלטר. סטרדלטר הוא איזה ילד שלומד שם והוא בעצם מן שותף לחדר כזה של הולדן. מה שמעצבן בו הוא שהוא ילד נורא יפה וכל זה. אבל אם לרגע חשבתם שזה מה שמעצבן בו, שהוא כאילו יפה וכל זה, אז אתם טועים בגדול. מה זה אשמתו שיש לו גוף יפה וזה? ככה הוא נולד. הבעיה היא שהוא לקח את זה מעט רחוק מדי ואז הוא מתחיל להתלהב ולהשתגע מעצמו וזה פשוט עלה לי על העצבים. בנוסף, יש שם גם עוד ילד ששמו הוא 'רוברט אקלי' ויש לו הרבה מאוד פצעי בגות, על כל הפנים אבל. והוא נורא משעמם האקלי הזה. והוא גם נכנס לחדר של זרים ומתחיל לחטט בחפצים כאילו זה החדר שלו או משהו כזה. ועכשיו נעבור למורים: למנהל. המנהל הוא האדם הכי צבוע שתפגשו, באמת. הוא מתנהג אל ההורים העשירים, אלו שטחונים בכסף, ומחייך אליהם בחביבות ואילו להורים העניים והמסכנים, הוא בכלל לא מתייחס. גועל נפש! ולסיכום, יש את המורה להיסטוריה מה שמו אני לא זוכר. לעומת מי שהזכרתי, הוא דווקא אדם נחמד. הבעיה איתו היא שהוא לא מאמין ש'הולדן קולפילד' יגיע רחוק מדי עם כל הציונים וההברזות שלו.
כל אלה ועוד, הם בעצם הגורמים העיקריים לבריחה של הולדן מתיכון 'פנסי'. מרגע זה הוא עובר כל מני הרפתקאות משונות ברחבי ניו יורק. ושמה יוצא לו להפגש עם טיפוסים מפוקפקים לא פחות ולבסוף לפגוש את המשפחה המחורבנת הזאת שלו ובמיוחד את אחותו המזופתת, פיבי.
אבל את האמת, עד עכשיו אני לא ממש הצלחתי להבין מה לעזאזל מצאתי בספר המחורבן הזה. אני מודה, הוא נחמד והכל, אבל אם להגיד לכם את האמת, הוא קצת הזכיר לי את 'כמה טוב להיות פרח קיר' שגם שמה מסופר על איזה תלמיד תיכון מחורבן. ולמרות זאת, אני חושב שיש משהו בספר הזה, חוץ מהקלאסיות הזו שלו, שהופכת אותו מסתם ספר נחמד להעביר איתו את הזמן, לבין ספר מדהים ומחורבן של ממש. והדבר הזה נקרא בשתי מילים: הולדן קולפילד. כן, הוא. ואתם יודעים מה, אני חושב שהשונרא החתול המזופתת הזו דווקא די צדקה. כאילו, שאני ככה מזכיר לה את הולדן קולפילד וזה. נכון, אני לא דומה לו שתי טיפות מים או משהו כזה. למשל, בקטע הזה שבו הזונה הזו מה שמה, נראה לי קוראים לה סאני, באה אליו הביתה, ניסתה לגרום לו ככה להתחרמן וכל השטויות המחורבנות האלו, אבל מה שהיה הכי מפתיע הוא שהוא בכלל לא דפק אותה! בזה, אנחנו ממש ממש שונים. ויש עוד איזה שוני בינינו. למשל, הוא מעשן ושותה אלכוהול ואילו אני, מקפיד להמנע מכל הזבל הלא בריא הזה. או למשל, הוא שונא הצגות ועוד יותר סרטים ואני לעומתו, ממש מת על זה!
אבל יש הרבה יותר דברים שדומים בינינו לבין דברים ששונים בינינו. למשל, הוא גם שונא את בית הספר. ואני כמעט בטוח שכולכם, או לפחות רובכם, גם שונאים את בית הספר. אז מה הולדן עושה, הוא מבריז. בדיוק כמוני בעצם. כי גם אני לא ממש משתגע אחרי בית הספר. את האמת, אני שונא אותו. אז גם לי יוצא מדי פעם להבריז ממנו. מה לעשות, קורה. ואני גם בטוח שגם לכם יצא להבריז פעם מבית הספר. כשהברזתם, אתם בטח כנראה פחדתם שההורים שלכם יתפסו אתכם כשתחזרו הביתה אז מה עשיתם, בטח חיכיתם בחוץ עד שהם יצאו מהבית שלהם לאיזשהו מקום ורק אז תוכלו להכנס הביתה. את האמת, זה די דבילי כל העניין הזה עם ההברזות מבית הספר ושאחר כך כאילו לא חוזרים מיד הביתה כי בסוף יוצא שנכנסים הביתה מאוחר הרבה יותר מאשר אם לא היינו מבריזים ממנו. אבל ככה זה, גם אני עושה את זה. אז זה אומר שאני דביל? לא. כי כל דבר עדיף על בית ספר. וחוץ מזה, אני והולדן, לשנינו יש מה לומר על הרבה אנשים שאנחנו פוגשים. נכון, הולדן הוא לרוב ביקורתי מאוד כלפי האנשים שהוא פוגש והוא תמיד מוצא בהם איזה פגם, ואז כשהוא מוצא אדם שלפי הקרטריונים האישיים שלו, נחשב כאדם טוב, אז אפשר די בקלות רבה לראות את ההפתעה שלו על פניו, כאילו הוא לא מאמין שיש כזה דבר שנקרא 'אדם טוב'. ואילו אני יותר גמיש. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שלא משנה כמה אני והולדן שונים אחד מהשני, אנחנו גם דומים זה לזה. ואתם צריכים לזכור כל הזמן שלא משנה מה, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי כולנו שונים כך או אחרת מחברינו הטובים. ולמרות זאת, אנחנו מתחברים אליהם. כי אם יש בהם משהו שמוצא חן בעיניך יותר מאשר מישהו אחר, אז זהו, הוא יכול להקרא 'חבר'.
בכל מקרה, אני רוצה להגיד, והפעם בכל הרצינות, זה שמצאתי ב'הולדן קולפילד', חבר. חבר אמיתי אבל. חבר שאין לו מזוודות זולות מדי, חבר שלא מתחכם ומעצבן אותך, חבר שנראה טוב ובלי פצעי בגרות אך גם חבר שלא משוויץ ומשתגע על עצמו. בקיצור, חבר טוב. ואם אתם עדיין לא מבינים איך זה שדמות אחת יכולה לשנות את הכל אז אני אסביר: נכון אמרתי שכל הדמויות בספר הן מזופתות חוץ מהולדן? אז הם לא באמת כאלו. לפחות לא כולם. כי פשוט ככה הולדן רואה אותם, כמזופתים. והדרך שלו לתאר את כולם, היא גם נוגעת ללבי אבל באותו הזמן, גם מצחיקה. חי נפשי שאני חושב שהולדן הוא מצחיק. כנראה השתגעתי או משהו. כי הוא בכלל לא מנסה להצחיק. וזה מה שאהבתי בו יותר מכל.
אז אתם לא תאמינו עד כמה אהבתי את הספר המחורבן הזה. לעזאזל, נראה לי שאני אפילו מאוהב בכל מי שקשור איכשהו לספר הזה. בין אם זה הסופר, בין אם זו העורכת, או המתרגמת, או הדמויות או אפילו שונרא החתול שבלעדיה, אני לא יודע בכלל אם הייתי טורח לקרוא אותו בכלל.
אז קדימה, תקראו, למה אתם מחכים??? ובינתיים... בינתיים אלך לי להתקשר להולדן ולהזמין אותו לאיזה כוסית. אבל, הוא, לא בא. בכל מקרה אני אחכה לו. יש לי את כל הזמן שבעולם. ולא אכפת לי בכלל שהוא דמות בדיונית כי לאהבה- לאהבה לעולם אין גבולות!
אז זהו, סיימתי סוף סוף לכתוב את הביקורת המחורבנת הזאת. אתם יכולים לתת לי כמה לייקים מחורבנים שבא לכם. באמת שאין גבול. ואתם יכולים גם אפילו להגיב ולתת איזו מחמאה מחמיאה. אבל בבקשה, רק אל תמחאו לי כפיים. אני לא אוהב שמוחאים לי כפיים. זה מרגיש לי צבוע כזה ועושה לי בחילה וגורם לי להקיא.
אז בלי כפיים, בסדר?

*הערה- אפרופו הולדן, אני חושב שיש ברשותי את התשובה לשאלה שלך: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?". אני סבור שמטבעם, הברווזים הם ציפורים נודדות. מכך אני מסיק שכשבחורף מזג האוויר מתחיל להתקרר והאגם מתכסה בכפור, הם פשוט עפים משם, למקום חמים יותר. ולבסוף, כשהחורף מסתיים, הם חוזרים לאותו נהר בסנטרל פארק דרום ונשארים שם. לפחות עד שהאגם יקפא פעם נוספת. וכך חוזר חלילה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון

ג'יי. די סלינג'ר

את הספר הזה התחלתי לקרוא מהסיבה הכי מוזרה: שיטוט משועמם ואקראי בוויקיפדיה.
תוך כדי הגלישה, הגעתי איכשהו לדף על ג'ון לנון והרצח שלו. מכיוון שאני בת להורים חובבי מוזיקת שנות השבעים-שמונים, כולל הביטלס כמובן- התעניינתי במיוחד ברצח וברוצח, בגלל שהיה כתוב שם שלסיפור ההתנקשות של מרק צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, בצורה קצת אובססיבית וקיצונית. ואני מצטטת מוויקי: "בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר."
אז לי היה ברור שאני עומדת לקרוא את הספר הזה, במיוחד כשמצאתי אותו בספרייה במהדורה קטנטנה. אז כבר הבנתי שזה היה ספר שנחשב לקלאסיקה אבל גם למשהו חדשני, מיוחד ופורץ דרך שטילטל את אמריקה כולה או מה שלא יהיה.
וכמו שאולי כבר הבנתם, לא הבנתי על מה כל הדרמה.
באמת, אנשים יקרים, זה בסך הכול ספר על מתבגר די בעייתי שמלא בתובנות פשטניות! לא מצאתי שם שום דבר מיוחד שהוציא אותי מבועתי הקטנה והצבועה או איך שתקראו לזה. הספר אולי מלא במוטיבים ומטאפורות וכל זה, אבל מה כאן כל כך חדשני?

עוד ביקורת שיש לי היא על הכתיבה, שגם היא נחשבה לשפה שאיש לא דיבר לפניו. אז בגלל שהוא כל רגע מקלל או מדבר על זיוף וצביעות כל הזמן- זה הופך את הכתיבה לפורצת דרך? נו באמת. זה יותר נתן לי הרגשה כמו הסופרים האלה שמנסים לכתוב בסלנג כדי שמתבגרים יאהבו את הספר. אם כבר צביעות, הכתיבה הרגישה לי כמו זיוף אחד גדול.

והדמויות? רובן היו כל כך מוזרות שלא הבנתי מה הקטע שלהן, או רדודות בצורה קיצונית. הדמות היחידה שאהבתי הייתה פיבי, האחות הקטנה והגאונה של הולדן. עד אז, הייתי פשוט מתוסכלת מזה שיש כ"כ הרבה דמויות ולמרות זאת לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת.
****
ועכשיו הגענו לנושא:
הולדן.
כמה אמרו על הדמות הזאת שהיא סמל למרד נעורים, שהוא מיוחד ומורכב, מסרב להתבגר, מוחה על השקרים והצביעות והחומרנות וכו' וכו'.
אבל!
אני הגעתי למסקנה העצובה, שהולדן הוא בסך הכול נער מריר וכועס, שמנסה ללכת בדרך משלו, כמו רוב המתבגרים!
חוץ מזה, הוא כל כך סולד מזיוף אבל הוא עצמו רוב הזמן לא ממש ישר ודובר אמת. וממה שהוא אומר, הוא די מיזנטרופ- חוץ מכמה אנשים יוצאי דופן שהוא לא מתעב עד מוות. הוא מבולבל ומתוסכל ומתוסבך, ובזה אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא עד כדי כך מיוחד! אז בסדר, הוא אומר בפרצוף הרבה דברים שאנשים לא מעיזים לומר, אבל האמירה שלו לא כזו עמוקה. מה שכן אהבתי מאוד אצל הולדן זה שלמרות הבלבול שלו הוא מאוד מודע לעצמו. ולמרות שהרבה מהמחשבות והתובנות שלו היו די פשטניות, היו כמה קטעים יפים וחכמים מאוד, שאם כל הספר היה ברמתם אולי הייתי מסמפטת אותו הרבה יותר. למשל, הקטע שבו הולדן רואה גרפיטי עם קללות בכל מקום, או הקטעים עם אחותו פיבי, או המחשבה על להיות תפסן בשדה שיפון.


אחרי שסיימתי את הספר, דיברתי עליו קצת עם אבא שלי באיזו נסיעה[עם אמא שלי זה היה יותר גרוע. היא בכלל בלבלה את זה עם "דייויד קופרפילד"], וככה השיחה התנהלה:
אבא: אני לא ממש זוכר את הספר, אבל אולי לא הבנת אותו כי זה עוד לא לגילך. אמורים להיות שם כל מיני מסרים חתרניים ומחאתיים או משהו בסגנון.
אני: אבא, זה בהחלט לגיל שלי, כבר קראתי ספרים הרבה פחות "הולמים"- וחוץ מזה, מה הקטע בספר אם אתה צריך לחפש בכוח את המסרים שיש בו? מה זה, שיעור ספרות?
וגם לא הבנתי מה כל הרעש, ואיך זה הפך לספר שטילטל את העולם כולו...ובכלל, אם זה מה שגרם ל-איך קוראים לרוצח של ג'ון לנון?
אבא: מארק צ'פמן.
אני: -אז אם זה מה שגרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, הוא היה כנראה ממש מעורער ואידיוט.
אבא: הוא היה מעורער בכל מקרה.


אז לסיכום: לא הבנתי ממה כל ההתלהבות, אבל תנסו לקרוא אם בא לכם- אולי אתם תבינו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•לואיזיאנה מנטש השקנאית