פרק ראשון
זה יהיה מחזמר
זה יהיה מחזמר. הזמן — שיבת ציון. בית המקדש הולך ונבנה. הגיבור — כהן צעיר, מהקטנים שבבתי האבות. כמו כולם הוא מייחל לחנוכת הבית, מחכה לרגע שבו יזכה לעמוד עם אחיו הכהנים. אבל הוא מתאהב. והיא, אללי, נוכרייה (אדומית, מואבית, אולי פרסית). עזרא לא יבין לרוחו של הכהן הצעיר, אולי בכלל יסרב לפגוש אותו. הגיבור המאוהב (אלעזר? צדוק? יהויריב?) יחשוב לפרוש מהכהונה, אולי לנסוע עם אהובתו לנינוה. ההתלבטות תהיה קשה, השירים מרגשים, התפאורה יפהפייה והתזמורת מלאה. יום נסיעתם מגיע. היא מחכה לו בתחנת הכרכרות, והוא בהר הבית. זה יום חנוכת בית המקדש, וכשהכהן הגדול יחתוך באבחה אחת את עורק הצוואר של השעיר, מקהלת הלוויים תפצח בשיר והכהן הצעיר יבין שהוא רוצה להיות כמוהו, לדבר כמותו, ללכת כמותו, ששלהבת אש זו היא חלום חייו, שזו משמעות "היות אדם" עבורו.
*****
כל זה עוד יהיה, בעזרת השם, אולם עוד רבה הדרך, ובינתיים עלינו להתאזר בסבלנות — לעבור על השנים, לדלג על הימים, אחורה ועוד אחורה אל ילדותו של אהליאב, ומשם נתקדם כדרך הזמן.
*****
"אמא?"
"כן אהליאבי?"
"אמא?"
"כן, חמוד".
"כשאני יהיה גדול, נכון שיהיה בית המקדש?"
"כשאהיה, בעזרת השם".
"כשאהיה, בעזרת השם, גדול, נכון שיהיה בית המקדש?"
"בעזרת השם".
"ואמא?"
"כן, מתוק".
"אני יהיה כהן?"
"לא, חמוד. אנחנו לא כהנים, אנחנו לוויים".
"אמא?"
"כן?"
"נכון שהלוויים שרים כל היום?"
"הם שרים הרבה".
"הם גם מציירים?"
*****
נאספים, נקבצים להם בעלי החיים שנקראו לבוא. שורות שורות של עגלים בני שנה, בכלובים המרווחים — תורים ובני יונה, עיזים מדלגות בעליצות על מצע קש נקי, ממתינות ליומן הגדול. או מוטב, בלי כלובים: התור ארוך ומתפתל, אנשים מחייכים זה לזה, מחכים בסבלנות לתורם וכל אחד נושא בידיו מנחה — עגל רך, מאפה סולת, תור או בן יונה. בחצר כבר מחכה הכהן. בבוקר טבל וטיהר עצמו לעבודת הקודש, המאכלת מבהיקה בידו האחת, וביד השנייה אחוזה קערה לקבלת הדם כשיפרוץ, בעזרת ה', מהעורק הגדול הפועם במתינות מתחת לעור. השעיר אינו חושש ואינו נרתע, הוא יודע בחוש פנימי שגורל כביר ונאדר מזומן לו, להיות קודש לה', לקרב את היצירה לבוראה, אדונה וגואלה.
יד חמימה נוחתת על שכמו השמאלית, מועכת בעדינות את עצם הבריח. "נו, אהליאב, מה אתה אומר על קושיית התוספות?"
השעיר נעלם, החצר נמוגה. קושיית התוספות בעינה עומדת.
*****
"אליאב?"
"אהליאב".
"אוליאב?"
"אהליאב".
"עוליהב".
"אהליאב".
"הוליהב".
"אהליאב".
*****
דמותו העגלגלה של צבי יהודה הגיחה מראש גרם המדרגות, נושאת מגבת ביד אחת ובקבוק סבון נוזלי ביד שנייה. ציציותיו הארוכות, מגיעות עד למטה מברכיו, ריחפו קלות מאחוריו במשבי הבוקר הרכים. הוא הגביה את בקבוק הסבון ודקלם בהטעמה: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין".
הוא הציץ למטה אל חשכת המסדרון.
"אוֹלי, אני יוצא למעיין, אתה בא?"
"תלך, אני תכף אצטרף".
"אצטרף, אצטרף", אנפף צבי יהודה. "יא מתנשא. פעם אחת אתה יכול לעזוב את הכינור שלך ולבוא איתנו".
"מגיע, מגיע, חמש דקות".
"אתה לא תספיק", נואש ממנו צבי יהודה, ולפני שיצא עוד הפטיר, "בחיי שלפעמים אני לא מבין אותך".
מדוע יוצאים צבי יהודה וחבריו למעיין? ומה לא יספיק אהליאב? זה לא סוד. היום הוא ראש חודש סיון והחברים נוסעים לתפילת מנחה בירושלים, ולא סתם בירושלים — בהר הבית, זה הטקס המרומם של ראשי חודשים. האוטובוס יעבור בצומת בעוד חצי שעה ולפני כן עוד צריך לטבול כהלכה וללבוש בגדי לבן, אז ילכו לתחנה, שם ייפתחו הדלתות חרישית והם יעלו לאוטובוס המוביל ירושליימה, וכשיצאו מהתחנה המרכזית ילכו במורד רחוב יפו אל השער, הלוא הוא שער יפו כמובן, ומשם יצעדו קוממיות בשוק אל שער המערביים, וכשייכנסו להר הקדוש יצטרפו לקהל ויתפללו מנחה ויש שאף ישתטחו על האבנים החמות מול מקום קודש הקודשים. ואחר כך יצאו בעזרת השם בשלום מן הקודש, ובפינה מוצלת ונעימה ישפתו קפה, יגלגלו סיגריה, יעלו עשן. אז יחזרו בשמחה ומתוך עוז של קדושה בדרך שבה הלכו, ובטרם יגיעו לתחנה המרכזית יעצרו בכיכר ציון לפלאפל עם או בלי חריף, או בורקס עם או בלי ביצה, וחריף, וישמחו שהנה זכו ועוד יזכו וכו' וכו'.
ומדוע לא יצטרף אליהם אהליאב? לפני שנענה לשאלה זו עלינו להבהיר דבר־מה. זהו ספר רציני וסיפור אמיתי, עד כמה שסיפורים יכולים להיות אמיתיים, וכדרכם של ספרים רציניים וסיפורים אמיתיים, הוא עשוי לעורר שחוק וחוסר אמון. ואף על פי כן, נכתוב את האמת ונמסור דברים כהווייתם. לדיין אין אלא מה שעיניו רואות,א אולם סופר האמת יודע לעיתים גם דברים שבעומק הנפש ומוטלת עליו החובה לספרם. והבהרה ארוכה זו לא נועדה אלא למטרה אחת: להודיע קבל עם ועולם שאוהב אהליאב את עבודת הקורבנות ומשתוקק בכל מאודו שבקרוב ייבנה בית המקדש, כהנים ישובו לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם. ואף על פי כן, מעולם לא עלה אהליאב להר הבית. אולי תאמרו, מסתייג? חלילה. אמנם, לא כל רבני הישיבה סומכים ידיהם על מנהגם של הבחורים לעלות להר בראשי חודשים, בערבי יום כיפור, בערבי פסחים, ביום העצמאות ובימי תעניות שובבי"ם, ונימוקיהם עימהם: יש החוששים לעלייה בטומאה, ויש החוששים לקלות ראש ויש הסבורים שמוטב יעסקו בחורי הישיבה בתורה ואת העבודה ישאירו לאחרים. אבל אף הם, כמובן, משתוקקים ומייחלים שתשוב השכינה לציון, ולא רק לכיכר.
לא ולא, לא משום חשש טומאה מתעכב אהליאב ולא משום חשש קלוּת ראש ואף לא משום חשש ביטול תורה ובטח לא משום חשש התגרוּת באומות. יותר מפעם אחת החליט אהליאב שהפעם יעלה להר, הפעם יזכה להשתטח על האבנים ולקדש שם שמיים. הרי שמע מצבי יהודה איזו הרגשה מרוממת נפש שורה בו לאחר העלייה להר, איך נמצא הקודש בכול, והרגשה זו מלווה אותו אף בירידתו ועוד יום ומחצה לאחר מכן. אפילו לפלאפל המוכּר יש אחר כך רגע של הולדת. טעמו מספק יותר, מלא יותר. מרירות הטחינה מבליטה את שפעת גוני הכרוב החמוץ ומתוכם זורח טעמו הניטרלי של הצ'יפס, שרכותו עומדת בניגוד נעים לפריכות הכדורים. אחדות נפלאה. "ואם ככה אני מרגיש אחרי תפילה בהר הבית, תאר לעצמך איך זה יהיה כשבית המקדש ייבנה. יא־בה־יה. איזה אורות יהיה אז", אמר לו צבי יהודה.
ואם כן, מדוע אינו עולה? בעצמו אינו יודע. לחבריו אמר פעם שאינו רוצה לראות את הר הבית בחורבנו, שהמראה יצער אותו מדי. אבל לפעמים חושב אהליאב שהסיבה אחרת, שהחלום המלא עדיף על המציאות החסרה. בנפשו של אהליאב כבר עומד בית המקדש בתפארתו. בתפילת שחרית, כשהוא אומר את פרשיית הקורבנות, רואה הוא בעיני רוחו את הכהן המעלה את הקטורת, ובשיר של יום שומע ממש את הלוויים שרים "מזמור לאסף, אלהים ניצב בעדת אל" בלחן הידוע. כן כן, בנפשו של אהליאב כבר עומד בית המקדש בתפארתו ומדוע ירצה לעלות להר הבית השומם? ואפילו אם מספק מאוד יהיה הפלאפל שאחרי התפילה.
כן, גם הפעם יישאר אהליאב בישיבה, אבל יום יבוא ועוד יזכה לעלות לרגל.
*****
הימים עברו, השנים חלפו. אהליאב התחתן וגם בן יש לו, גם עבודה. כעת הוא מורה לתנ"ך בבית הספר הממלכתי־מסורתי על שם יוסף טרומפלדור. הגאולה מבוששת לבוא, בית המקדש עומד בחורבנו. אהליאב עדיין לא זכה לעלות להר הבית, ועודו מאמין. "ותחזינה עינינו בשובך לציון" שלוש פעמים ביום, ולפעמים ארבע. את תלמידיו מלמד הוא על מקדש שלמה בתפארתו, על מזבח הנחושת החדש (גדול הרבה יותר משל משה), על עמודי יכין ובועז ושירת הלוויים. לשלמה, זה בנו בכורו, הוא מספר על בית שלישי, איך יעלו למקדש להביא לקב"ה ("אומרים להקריב", העיר שלמה) את הביכורים השייכים לו. "גם אני בכור", אמר שלמה. "מזל שאתה לא פרי ולא צומח בשדה", התבדח אהליאב. "אבל אין לנו שדה", אמר בנו. "כשבית המקדש ייבנה, לכל אחד יהיו גינה ועצי פרי", הבטיח אביו. יודע אהליאב היטב שבשום מקום, לא בראשונים ולא באחרונים, לא בחז"ל ולא בפוסקים, נאמר שבימות המשיח לכל יהודי יהיו עצי פרי, אולם אינו רוצה לצער את בנו ולהפחית ברושם שלמות הגאולה העומדת ממש אחר כותלנו — שלמות ישראל ושלמות העולם.
תאמרו, תמים הוא אהליאב. אינו יודע מהי מציאות ומהו דמיון. אני מבטיח לכם שלא כך הוא. כן, יש לו גם חברים כאלה, עילויי הישיבה לשעבר. היום הם יושבים במכונים לקידום המשפט העברי על יסודות ההלכה היהודית — ביום חושפים את עקרונות הכלכלה הליברטריאנית במסכת בבא בתרא, ובערב משלימים הכנסה במכירת ערכות בריאות הומאופתיות. אהליאב אינו כזה. דווקא הוא, החולמני, מורה. לדפוק מסמר בפטיש אינו יודע, גם לא לקדוח בקיר, ובכל זאת איש מעשה...
*****
ויש לו אישה וכבר שני ילדים, כן ירבו.
כקוטן החיים כך קטנים החלומות. גדולים כקטנים יבואו אל מלכות האלוהים, אולם חלומותיהם של אלה גדולים ושל אלה קטנים, אם יש חלומות בכלל. בדרך כלל שוכבים במיטה והופ נרדמים. חלומותיו של אהליאב, כשהוא חולם, פשוטים מבעבר, ארציים יותר — להיות קצת יותר ארך רוח, אבל לעמוד על שלו, שהילדים ישחקו ביחד בלי לריב, לצאת עם שפרה (זו אשתו) מדי פעם לסרט, אולי לילה בצימר (בקושי יש להם רגע לעצמם), שמכונת הקפה בחדר המורים לא תתקלקל כל שני וחמישי. והאם כבר עלה להר הבית? ומה עם בית המקדש? אתם עשויים לשאול. נו, הרי זה בדיוק מה שאמרנו. למי יש פנאי לחלומות. אמנם את תלמידיו הוא מלמד על הבית השני, שכבודו היה גדול מכבוד הבית הראשון, וליאשיהו הוא מספר על טקסי הביכורים ("נקריב את שלמה", צוהל בנו הצעיר), אבל את הכינור זנח.
במהרה בימינו ייבנה הבית, ואז הכול יהיה טוב. שלום ישרור בעולם, טעם הפרי יהיה כטעם העץ, גם שמיים עוטי ערפל יפיקו אור נעים, והחלומות יהיו גדולים ומתוקים. בינתיים קורי עכביש מתוחים על הכינור הזנוח בפינה המערבית. מה לעשות והזמן קצר, המלאכה מרובה והילדים רכים. וחלומות? למי יש פנאי לחלומות...
ברוך השם, פעם בשבוע מגיעה שבת מנוחה, ובשולחן השבת שרים כל המשפחה שירי שבת וחג — יה ריבון וצור משלו, מה ידידות וברוך אל עליון. אהליאב אוהב ויודע לשיר, ולא רק שירי קודש, גם מוזיקה עברית יפה (אבל לא בשולחן שבת): אריק איינשטיין, שלמה ארצי, גבעטרון. ליבו נמשך אחרי השירים בסרטי האנימציה שילדיו רואים. לפעמים, אחרי שהילדים יורדים מהאוטו ועולים הביתה, הוא נשאר בחניה, ממשיך להאזין לפסקול של "ספר הג'ונגל", מנסה לרדת לקול הבס של שירחאן כשהוא מצטרף לשיר הנשרים ומבשר למוגלי בחיבה "יש לך ח------ב------ר!"
*****
ובכל זאת, בחודשים האחרונים הוא חולם. ואילו חלומות הם אלה! מתקופה אחרת הגיעו, לאדם אחר הם שייכים. כאילו עבר בעל החלומות ופיזרם באקראי ברחבי העיר.
הוא חולם שהוא רוכב על אריה גדול, חציו מתכת מבהיקה וחציו חמר אדום, והאריה שואג בכאב ורגליו קורסות כנייר אלומיניום. הוא חולם על מטיף המסתובב בעיירות הדרום, עיניו עצומות והוא קורא בקול מספר יחזקאל: "רוח סערה באה מן הצפון".
אלו אינם חלומותיו, אומר לעצמו אהליאב בבוקר, אלו חלומות של אדם אחר, והחלומות מתעקשים לבוא.
ולא רק בלילה. בטיפול השיניים החצי־שנתי עצם את עיניו ופתאום נרדם וחלם על מרתף מלא חביות יין, והיין מתוק ומשכר, ובמרתף הבא חביות שמן אפרסמון שריחו עז, טיפה אחת ממנו ריחה נודף מרחק ת"ק פרסאות, ואיש אינו מריח מלבדו.
אלו אינם חלומותיי, אומר לעצמו אהליאב, והחלומות נמשכים ובאים.
והנה הוא הולך ברחוב, ואנשים פונים אליו, אוחזים בכתפו וקוראים "אהליאב, אהליאב" והוא נדחק בהמון האדם ברחובות שמעולם לא ראה, והם ירושלים. הוא נכנס לרחוב מפנים לרחוב, בחצר מפנים לחצר, ועוד ועוד אנשים מצטרפים, גם נשים, גם ילדים על כתפיים חסונות, ונערים נושאי דגלים ותופים נשמעים וקול חליל צלול נישא באוויר, מושך אותו בכוח שאין לו מידה, ומקהלה קוראת:
"אהליאב, אהליאב. קום אהליאב".
אהליאב מנתק עצמו בכוח מצליל החליל ורעם התופים.
"כן שפרה, אני קם".
"מה?"
"קראת לי? יאשיהו התעורר?"
"לא, אהליאב. תחזור לישון".
אהליאב חוזר לישון, ושוב קוראת המקהלה.
"אהליאב".
"אני כאן שפרה. מה רצית?"
"אהליאב, אמצע הלילה, הכול בסדר. תחזור לישון".
"לילה טוב".
"לילה טוב".
"אהליאב, אהליאב", מזמרת המקהלה.
אהליאב מתעורר, והקול ממשיך. נדמה לו שהוא מגיע מכיוון ארון הבגדים.
"אהליאב!"
"מי זה?"
"שכחת אותי?"
"מי זה?"
"שכחת מי אתה, וכך שכחת אותי".
"מופאסה?"
אהליאב אינו יודע מי הוא החולם ומי הדובר אליו. האם זה זיכרון מסרט ילדים או רושם השיעור שהכין למחר בבוקר, על גלות ארון הברית בארץ פלשתים.
"אהליאב, זה אני מדבר אליך".
"אבל מי זה? איפה אתה?"
"התבונן בתוכך, אהליאב, התבונן. אתה חייב לחזור למקומך במסע הגאולה".
"איך אוכל לחזור? אינני מי שהייתי אז".
"זכור מי אתה. אתה בני. זכור מי אתה".
אהליאב נרדם.
א מסכת סנהדרין, דף ו' עמוד ב'. ועיין שם בחובת הדיין.
