<mark>אמיר זיו</mark> כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ הסופי הוא פחות מסך חלקיו.
וזו כבר בעיה רצינית.
ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת. ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך

****





<mark>אמיר זיו</mark> יודע לכתוב.

אני יודע את זה בעיקר מפני שקראתי את הספר ביום אחד, ולא התעכבתי על שום דבר באמצע, לא על שגיאות או תחביר, לא על מילים חריגות ולא על רמזים בולטים לתחקיר, לא על עלילה ולא על דמויות, כל הדברים האלה שאתה שם לב אליהם כשאתה כותב בעצמך ולא סתם קורא כי מתחשק לך לקרוא. אתה קורא עם מטרה, עם יעד. אם זה לא טוב, לחקור ולמצוא מה בדיוק גורם לזה להיות לא טוב. ואם זה טוב - זה

אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי.
אין אהבה,
אין אחווה,
אין השלמה,
וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים...
ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח !

אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של <mark>אמיר זיו</mark> ?

משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנו

על קרנף ופלמינגו כמשל

כשבר ממליצה עבורי, על ספר ממש טוב, אני כמובן קורא...

אז בר אמרה... חלפו שנים והשגתי את הספר... אך הוא היה מונח באחת הפינות נשכח מהלב.

מדוע לא קראתי?

אין לכך הסבר רציונלי, אולי זה דווקא ציור כריכת הספר, של ילדה ספק נערה, העוטה על ראשה מסכה ענקית של קרנף, תמונה שמעוררת צרימה, במידת מה. אבל לאחר שקראתי את הספר, אני יכול לאמר בוודאות שזוהי תמונה נפלאה שהוציאה אותי

דייר תל אביבי מנהל תכתובת עם העירייה בקשר לחריגת בנייה של שכנתו הגרה קומה מעליו. השנה היא 1961. זה הסיפור הפותח את הספר המיוחד והיפהפה הזה. הסיפור השני קופץ לשנת 1993 ומביא לנו את סיפורו של וטרינר ירושלמי, והסיפור האחרון מביא את סיפורה של בלוגרית צעירה בת 17 והגענו לשנת 2004.

ולפני שתגידו שזה לא בשבילכם, ואתם לא אוהבים סיפורים קצרים, זה לא! יש משהו הקושר את שלושת הסיפורים, ומביא אותם לכדי מקשה

כמה חיכיתי לספר חדש של <mark>אמיר זיו</mark> לאחר שקראתי את ספרו הראשון ארבעה אבות, וכל כך התרשמתי מהכתיבה והבשלות של ספר ביכורים, והנה בא הספר השני, ולא הכזיב.

כל סיפור משפחתי, תמיד מסתבר, הוא סיפור נפתל עם משקעים ומועקות, ואלו הולכים עם הדמות כמו צל שלא מרפה. כי לאן שלא נלך לא נוכל לברוח מסיפור חיינו.
יש לו ל<mark>אמיר זיו</mark> מעין משחק חינני כזה עם מבנה הסיפור, ובספר הזה הוא לוקח 72 שעות בחיי משפחה, ומספר את הסי

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה?

<mark>אמיר זיו</mark> - "הרמן קוך" הישראלי?





כששואלים אותי אם אני רוצה להיות אבא לילדים, או שאני עונה: "הו כן, זה יהיה ממש מגניב אם יהיה לי ילד משלי, אותו הבאתי לעולם מזרעי!", או שהייתי עונה את אותו הדבר, רק עם תוספת קטנה: "אבל כרגע אני לא מרגיש בשל לזה. מדובר באחריות ממש גדולה".

הספר הזה של אימרי זיו (סליחה, <mark>אמיר זיו</mark>) גרם לי להסתכל על השאלה מזווית קצת אחרת, ולענות: "אולי בעצם לא כדאי לי להיות אבא

חמצן
<mark>אמיר זיו</mark>
לפני שלוש שנים ב2017 יצא הספר הראשון של <mark>אמיר זיו</mark> 'ארבע אבות' אני זוכר היטב שהספר היה מצוין והיה לי כיף לגלות סופר ישראלי חדש שיודע לכתוב.
והנה עכשיו בקיץ הרותח ובימי קורונה יוצא ספר שני של <mark>אמיר זיו</mark> חמצן.
ועל מה הספר? משפחה עשירה הסב תעשיין רב כוח ועשיר חוגג יום הולדת 70 ביום הולדת שלו נוכחים מאות אנשים בכירי המשק תעשיינים וגם שר בממשלה.
ככל שהעלילה