גבר מציץ לבית מבודד של אשה צעירה, העסוקה בעבודות בית פשוטות: תולה וילונות, חותכת סלט ומשקה את העציצים... היא נראית לו מאושרת. הוא בונה פנטזיה שלמה על אושר. אבל מסתבר שהיא לא מאושרת . היא מאורסת לגבר אחר, שוביניסט, כוחני, המתייחס אליה כאל ילדה. היא מבינה שהיא לא אוהבת אותו ומתאהבת דווקא במציצן, שפתאום (אויויו) לא בטוח שיוכל להחזיר לה אהבה. זאת למרות שהיא מרחפת סביבו, מספקת את צרכיו ובעיקר דואגת לא להפריע ל-"עסקיו החשובים".. למה היא מתאהבת במציצן? האם זה בשל הפנטזיה שלה להיות נערצת? ובמה שונה המציצן מהגבר לו היא מאורסת שגם הוא מעריץ אותה. ולמה, כשהיא מתאהבת במציצן הוא פתאום מרגיש שלא יוכל להשיב לה אהבה? עד כאן, ניתן היה לחשוב שהרומן עוסק בחוסר יכולתם של בני האדם להיות מאושרים משום שאינם יודעים להתמודד עם הקונפליקט שאני קוראת לו היאחזות-תנועה, כך שבחירה בכל קוטב של הפרדוקס מוביל לאומללות.
מכאן, בערך ממחצית הרומן, הופך הרומן להיות רומן פשע עתיר רציחות וגופות מדממים. הטיפוסים כולם- המציצן, ג'ני, מושא ההצצה, והארוס הדחוי-כולם לא נורמטיביים, בלשון המעטה, ומייצגים סוגים שונים של פסיכופתולוגיות. האם מניעיהם מתבהרים במהלך הרומן? לא בטוח. האם בוחרת הייסמית בכוונה דמויות פתולוגיות כדי לטעון טענות אוניברסליות? כנראה שכן. האם זה עובד? לא בטוח. הקריאה מדכדכת, לעיתים אף מגעילה – תיאורי האלימות הפלסטיים כלפי חיות מחמד ובני אדם חפים מפשע, ובמיוחד על רקע חוסר הבהירות לגבי המניעים, דוחים ומושכים כאחד ומעוררים את הרצון להבין מה אני, הקוראת, יכולה ללמוד מן הדמויות הפתולוגיות. בדיעבד, אי־הנוחות שחוויתי כקוראת אינה נובעת מעמדה אמביוולנטית של הייסמית, אלא מהתעקשותה להציג עולם שבו אין הצדקה, אין איזון, ואין נקודת תצפית “נכונה” שממנה ניתן להכיל את האלימות.
נראה שהייסמית טוענת שדיכוטומיה בין נורמלי לפתולוגי אינה קיימת, ובכך משקפת תפיסה עמוקה של פגימות אנושית מובניית (built in). הדמויות ברומן אכן נראות חריגות ולעיתים קיצוניות, אך הפתולוגיה אינה מוצגת כקטגוריה נפרדת אלא כהקצנה של מנגנונים אנושיים מוכרים: פנטזיה, צורך בשליטה, קושי לשאת הדדיות, הימנעות ממפגש עם גבול, ורדיפה סיזיפית אחרי האושר שמעבר לגבעה. האלימות אינה פורצת כסטייה מקרית, אלא צומחת מתוך רצף נפשי מתמשך, שבו אותם כוחות פתולוגיים פועלים גם בחיים “נורמטיביים” ונחשפים ללא בלמים. כולנו פגומים; הכל ארעי; שרירותי; דברים רעים יכולים לקרות לכל אדם; וכל אדם יכול לעשות מעשים נוראיים.
מה שהייסמית מעמידה במרכז אינו השאלה כיצד להיות מאושרים, כפי שחשבתי בתחילת הקריאה, אלא כיצד בני אדם מתמודדים – או נכשלים בהתמודדות – עם גבולות החיים, ובראשם גבול המוות, המופיע ברומן שוב ושוב באופן גופני, אלים ובלתי ניתן לאילוף. שאלה זו הטרידה אותי ימים לאחר סיום הקריאה בספר. נראה שהייסמית אינה מציגה “תפיסת מוות” אחת קוהרנטית, אלא ארבע עמדות שונות כלפי המוות, שכל אחת מהן חושפת אופן אחר של כשל בהתמודדות עם החיים.
דרך דמותו של המציצן מנסחת הייסמית תפיסת מוות כנוכחות פנימית מתמשכת באמצעות דימוי “אח מוות”, המופיע בחלומותיו. המוות כאן מהווה קרבה שלא נבחרה, כמו בן משפחה לא רצוי שלא ניתן להתפטר ממנו כי הוא "אח". המוות אינו מאיים בפעולה אלא שוכן בלב הקיום היומיומי. החלומות אינם יוזמה תודעתית אלא סימפטום למצב נפשי שבו הדיכאון, העייפות וההימנעות הופכים את החיים עצמם לצורה שקטה של דעיכה. אצל המציצן המוות אינו מנוסח כרעיון ואינו מנוהל כעמדה, אלא נוכח כרקע קבוע לחיים שמתקשים לנוע קדימה. בכך מציגה הייסמית מוות שאינו קוטע את החיים אלא מקפיא אותם, ומדגישה את הפער בין פיוס רעיוני עם המוות לבין חיים המתנהלים בצלו ללא חירות או תנועה ממשית.
ג'ני- מושא המציצנות של המציצן – מדברת על כך שלמדה, עקב אירועים טרגיים בחייה להתיידד עם המוות. על פניו נראה כי ההתיידדות עם המוות היא חיובית, היות והיא מאפשרת לאדם לקבל את המוות כהמשכיות או סופיות טבעית של החיים אשר מעמיקה את החיים ומאפשרת התמודדות וחווית חיים מלאים יותר. אך מסתבר כי ג’ני אינה מתפייסת עם המוות, אלא משתמשת בו כדי לא להתמודד עם גבולות החיים. ה”התיידדות” שעליה היא מדברת אינה קבלה של סופיות, אלא ניסיון לעקוף את המתח שבין רצון למציאות, בין פנטזיה לאכזבה. אצל ג'ני המוות נתפס כסוג של פתרון או מוצא מן המתח הבלתי נסבל שבין תשוקה לחיים מלאים לבין מציאות מוגבלת, מאכזבת וחלקית. תובנתה כי רוברט “מסמל מוות” חושפת רגישות חדה למוות הסמוי שבקיום קפוא, נטול תנועה ועתיד, אך ההכרה הזו אינה מובילה לבחירה בחיים פגומים אלא לדחייתם הכוללת. בכך משרטטת הייסמית דמות טראגית: אישה שמבינה היטב את צורות המוות שבתוך החיים, אך אינה מסוגלת לשאת חיים שאינם מממשים את הפנטזיה, ולכן מחליפה פיוס במוות.
פרספקטיבה שלישית, שונה, מתגלמת בדמותו של הרופא, המבוגר, למוד הנסיון והמתאבל על אשתו האהובה. הרופא מוצג כיצור החומל היחיד בתוך שלל הדמויות האכזריות ברומן. הוא מטפל במציצן הפצוע, נשאר ללון בביתו, ואפילו מטגן עבורו חביתה, מחווה יומיומית קטנה של חמימות ביתית אליה עורג המציצן מתחילת הרומן. הוא מתעקש להזמין את המציצן הפצוע לביתו, חרף ניסיונותיו של זה להניא אותו מכך מחשש שייחשף לפגיעה. גם אם הרופא מזמן אליו את המוות, אין זה ביטוי של אדישות לחיים אלא להפך, אולי הזדמנות לתיקון, בחירה מודעת בקשר, באחריות ובחמלה, גם במחיר סיכון. אם יש כאן ידיעה מוקדמת של המוות, היא אינה מביאה להסתגרות אלא לפתיחת דלת. בניגוד לג’ני, שבוחרת במוות כתגובה לכישלון הפנטזיה, ולרוברט, שנשאר קפוא בצלו, הרופא מגלם עמדה אתית שקטה: עשיית טוב קונקרטית, תיקון מקומי ולא הירואי, בתוך עולם שאין בו הבטחה לגאולה. מותו אינו מבטל את החמלה אלא חותם אותה, ומציע שהמשמעות אינה בניצחון על המוות אלא בדרך שבה אדם בוחר לנהוג כל עוד הוא חי.
לצד שלוש הפרספקטיבות האישיות על המוות המגולמות בג’ני, במציצן וברופא, מציבה הייסמית עמדה רביעית, קולקטיבית, בדמות בני העיירה המשמשים כמעין מקהלה שיפוטית. גם עבורם המוות מעורר חרדה קיומית, אך בניגוד לדמויות האחרות, הם אינם פוגשים חרדה זו ישירות. במקום להכיר בשבריריות החיים ובאפשרות שהמוות עלול לפגוע בכל אדם, הם ממהרים למסגר כל מוות כהתרחשות שניתן להסבירה בדיעבד באמצעות שיפוט מוסרי. כך הופך המוות מגבול אוניברסלי ומערער לבעיה של אחרים – תוצאה של חריגה, פגם או טעות אישית. השיפוט משמש להם כמנגנון הגנה: הוא מרחיק את המוות מעצמם, מחזק את תחושת הסדר והנורמליות, ומאפשר להם להיאחז בנרטיב של חיים “נכונים” ובטוחים. בעמדה זו המוות אינו מזמין חמלה או חשבון נפש, אלא מגויס לחיזוק ההיאחזות החברתית ולמחיקת מורכבות אנושית, ובכך נחשפת האלימות השקטה של הקהילה לא פחות מן האלימות הגופנית המופיעה ברומן. מעניין לציין כי השיפוט הקולקטיבי בעיירה מופנה דווקא כלפי המציצן, לא משום שהוא האחראי למעשי האלימות, אלא משום שהוא נושא על גופו ובנפשו סימני חריגות: דיכאון, שקט, חוסר יציבות וקושי להשתלב. הארוס הדחוי, לעומתו, נתפס כ”נורמלי”, מתפקד ושקוע בעבודתו, ולכן אינו מערער את תחושת הסדר גם כאשר מעשיו בעייתיים יותר. בני העיירה אינם שופטים על פי אשמה, אלא על פי התאמה לנרטיב שמאפשר להם להרחיק את החרדה והמוות מעצמם. כך הופך המציצן לנשא החרדה הקולקטיבית, ולשעיר לעזאזל שבאמצעותו הקהילה משיבה לעצמה אשליה של שליטה ונורמליות.
הקריאה בפרספקטיבות השונות של המוות שמנסחת הייסמית נעשית מורכבת עוד יותר לנוכח העובדה שמדובר ברומן המרובה בגופות, בפגיעות גופניות ובמוות אלים, מדמם ושרירותי. זהו מוות שאינו מטאפורה ואינו רעיון, אלא אירוע פיזי קשה, המתרחש ללא הצדקה וללא פשר. דווקא על רקע זה בולט הפער בין שיח המוות של הדמויות לבין המוות כפי שהוא מופיע בעולם הרומן: בעוד ג’ני מנסה למסגר את המוות כבחירה רעיונית, רוברט חי בצלו כדימוי נפשי מתמשך, ובני הקהילה מחפשים אשמים על מנת להרחיק את המוות מעצמם, המוות האלים אינו “מאשר” אף אחת מן הפרספקטיבות, אלא חושף את גבולותיהן. הייסמית אומרת לנו, בעקיפין: אפשר לחשוב על המוות, לחלום עליו, להתיידד איתו או להדחיקו באמצעות שיפוט מוסרי – אבל בסופו של דבר הוא מגיע כמשהו שאינו מבקש הבנה. כך הופכות תפיסות המוות של הדמויות לפחות להסבר של האלימות ויותר למבחן של האופן שבו הן חיות בתוך עולם שאין בו הגנה מפניה. בתוך עולם שבו המוות מופיע שוב ושוב כקריסה פתאומית של הגוף, נדמה כי הייסמית מסיטה את מוקד המשמעות מן המוות עצמו אל מה שמתקיים לפניו: יחסים, חמלה, אחריות, או היעדרם.
אז אולי קריאת הינשוף, הציפור החכמה ולמודת הניסיון, בכל זאת מציעה דרך לשפר את רמת האושר?