בעולמה של איין ראנד אין אנשים בינוניים. יש מעטי מעט גאונים וירטואוזים שלא מסוגלים להוציא שום דבר שהוא פחות ממופתי תחת ידיהם המסוקסות, ויש אינספור אפסים מיעוטי כישרון ויכולת שמעבירים את ימיהם בניסיונות העתקה פאתטיים מגדולים מהם, וכדי להסוות את חולשותיהם הבלתי נסלחות לעיתים אף הופכים עצמם למבקרי תרבות ומקפידים לשבח זבל מזוקק, ולקטול גאונות צרופה, וכל זאת במטרה להסתיר בשכבות רבות של זיוף את ריקנותם שלהם. האנשים הקטנים ועלובים האלה המציאו תפיסת עולם שתשרת אותם: תפיסת עולם שמבטלת את היחיד לטובת הקולקטיב ומאדירה את האלטרואיזם. בין אם תפיסת העולם שלהם באה לידי ביטוי בדת כלשהי, ובין אם בפאשיזם, סוציאליזם או קומוניזם – הכל אותו דבר ונובע מהרצון שלהם לטשטש את עובדת היותם כלומניקים. אלו הם אויבי המין האנושי. לעומתם, אוהבי אדם אמיתיים ותקוות האנושות הם אגואיסטים שמרוכזים בעצמם בלבד. הם מוכשרים ואינם זקוקים לאישורו של אף אחד כדי להכיר בערך עצמם. בזכות האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלהם הם גילו את האש, המציאו את הגלגל ואת האדריכלות המודרנית, והם עוזרים לאנושות פי כמה וכמה יותר מאשר כל אותם 'עובדים סוציאלים' עלובים ששואבים את הערכתם העצמית מאיך שנדמה להם שהם נתפסים בעיני אלו הנעזרים בהם.
לאורך השנים צברתי אי אילו חורים בהשכלה הספרותית שלי. פספסתי כמה וכמה ספרים שמוגדרים כספרי מופת וחובה, ו'כמעיין המתגבר' ללא ספק בלט כאחד הראשונים ברשימה המצערת הזו. הייתי צריכה לקרוא אותו בנעוריי, כי זה הגיל המתאים לו. יש בהחלט משהו מעורר השראה בלהט שלו. משהו שמעורר רצון למצוא את ה'הווארד רורק' שבתוכך. למקם את עצמך קרוב אליו על הציר שקצהו האחד נאמנות מוחלטת לעצמך, אומץ לב, יושר אישי וכמובן גאונות צרופה, וקצהו השני – זיוף והעמדת פנים נטולת כל יכולת. אני מתארת לעצמי שבגיל הנעורים העניין הזה תופס אותך יותר חזק. בגילי המתקדם, קצת התקשיתי להתמסר להשקפת העולם הדיכוטומית, הדו- קטבית, של ראנד.
האמת שהתאכזבתי קצת מהספר, מכיוון שאת ספרה הראשון 'אנו החיים' דווקא כן אהבתי. הפעם ראנד לא הצליחה לעטוף את הפילוסופיה שלה ברומאן סוחף שאתה צולל לתוכו ושוכח את עצמך. 'כמעיין המתגבר' יותר מאשר הוא רומאן, הוא אוסף של הגיגים ופילוסופיות. העלילה, שאמורה היתה להדביק הכל יחד, חלשה. הדמויות מאוד חד-מימדיות וקיצוניות, ההתנהגות שלהן אובר-דרמטית, פומפוזית, לא הגיונית ולא ריאליסטית. כל כולו של הספר מוקצן על מנת להעביר מסר, ולא ניכר ולו גם ניסיון קטן להביא לידי ביטוי הוגן את השקפת עולמו של הצד שמנגד. הכל שחור-ולבן בספר הזה.
ראנד בחרה באדריכלות כסטאדי-קייס שעליו היא שוטחת את משנתה החברתית והספר גדוש בתיאורים של בתים ובניינים תוך יציאה מנקודת הנחה שיש אדריכלות גאונית שרק מעטים מסוגלים להכיר בגדולתה, ויש אדריכלות עלובה וחקיינית שהעדר נוהה אחריה בטמטומו הגדול. בתור אחת שלא מבינה כלום באדריכלות, לעתים קרובות מצאתי את ההשתפכות הרומנטית הזו על משמעותם של קירות וחללים מייגעת ומוגזמת. איכשהו נראה לי שבכמעט שמונים שנה שחלפו מאז שהספר נכתב, קהל הקוראים הממוצע התפתח והפך מתוחכם יותר, ואני חוששת שהיום קצת קשה לבלוע מסרים כל כך חד-צדדיים ומנופחים, ולא לצחקק במבוכה.
יחד עם זאת, במהדורה החדשה של הספר מצורפת "אחרית דבר" מאת ליינורד פייקוף, מנהל עזבונה הספרותי של ראנד, ויש בה הצצה ליומניה של ראנד ולרשימות שערכה לפני הכתיבה ובהן היא מגדירה באופן סכמטי את הדמויות שהיא מתכננת בספר, כיצד הן ייראו ואיך יתנהגו, באופן שישרת את המסר שהיא רוצה להעביר. דווקא הקריאה של החומרים הראשוניים, הבתוליים של ראנד שמהם היא יצאה במטרה לכתוב את הספר הזה, גרמה לי לצביטת קנאה בלב. אי אפשר שלא להתפעל מכך שבסופו של דבר היא הצליחה במטרה שרוב היוצרים לא מעיזים אפילו לחלום עליה. היא הצליחה להעביר השקפת עולם מקיפה בתוך רומאן פופולרי ולחדור ללבבם של המונים ולהשפיע עליהם, לגרום להם לחשוב. על הכריכה האחורית של המהדורה המחודשת נכתב שבסקר שנערך על ידי ספריית הקונגרס האמריקני יצירתה של איין ראנד נבחרה למשפיעה ביותר על האדם אחרי התנ"ך.
אז בשורה התחתונה, כנראה שצריך לקרוא את זה. הספר בסך הכל קריא, אמנם קצת מייגע, אבל לא בלתי נסבל. התרגום החדש של אינגה מיכאלי קולח וטוב. לא קראתי את הישן, אז אני לא יכולה להשוות. בסך הכל בסדר. סימנתי V.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
