כשקראתי אותו לראשונה הייתי בגיל המתאים והוא עשה עלי רושם עז. דומה שזה ספר שצריך לקרוא בגיל נעורים, כמו שאמרו על קומוניזם - מי שאינו קומוניסט עד גיל 18 אין לו לב, ומי שהוא קומוניסט מעל גיל 18 אין לו שכל... איין ראנד כנראה מתהפכת בקברה על ההשוואה לקמוניזם שנוא נפשה, אבל מתבונן חד עין יבחין בדמיון בין האובייקטיביזם של ראנד לבין הקומוניזם. לא בתוכן כמובן, אלא בחוסר הספקנות, בחוסר הסובלנות, בשיפוטיות ובטוטליות. בעיקר בטוטליות. הרומאן רחב היריעה הזה נכתב מ 1938 ויצא לאור לראשונה ב 1943.

גיבור הסיפור הוא אדריכל המנסה להישאר נאמן לעצמו ולרעיונותיו. הוא כופר במוסכמות המקובלות - בתפיסה האסתטית כמו בגישה החברתית, מאמין רק ברוחו של האדם וביצירתיותו, דוחה קולקטיביות מכל סוג, ואינו חברותי או חברתי. סיפור האהבה המרכזי בספר - מין אהבה גדולה מהחיים - נשמר בסוד שנים רבות על ידי בני הזוג. במקביל לגיבורים מתקיימות עוד מספר דמויות: צעיר שאפתן המוכן לחקות יצירותיהם של אחרים ולהשתמש בפרי רוחם הגנוב של אחרים, שהוא האנטיתזה ליצירתיות, איש רוח כריזמטי המכור לכוח והופך את נאמניו לחסידים שוטים, ואיל עיתונות מיליונר המשתמש בכוח התקשורת כדי להוריד את קוראיו לרמה עלובה ונלעגת. כל אלה מצויירים בקווים חדים ובולטים, עד כדי הפיכתם לקריקטורה.

הספר כתוב כך שהדמויות בסיפור מייצגות את הפילוסופיה של ראנד. אין צורך בנאומים חוצבי להבות או בספרי עיון כדי להסביר את תורתה. הסיפור פורש את משנתה ומצליח לשכנע, כי הסופרת האמינה בלהט ברעיונות שהעלתה, וכל דמות נשארה במשבצת שקבעה לה הסופרת, והדמויות שלמות מאד. שלמות עד חוסר אנושיות. הסיפור דרמטי ומעניין, ולמרות הקיצוניות בה מצויירות הדמויות והתנהגותן הלא הגיונית, אתה נשאב לסיפור ולא מתאמץ לסתור את הנחות הסופרת.

ראנד כתבה את הספר על רקע חוויותיה מהמהפכה הבולשביקית, בתקופה בה התגברה מאד החרדה העמוקה של האמריקאים מהקומוניזם. למרות אורכו, הפונט הקטנטן מכסח העיניים, וההתנהגות חסרת ההגיון של הגיבורים, הוא מרתק ומושך. מלאכת מחשבת שהסיפור והאג'נדה כרוכים זה בזה, ואפשר להבין את דורות הצעירים שנסחפו והזדהו עם גישת האובייקטיביזם של ראנד, עד שהגיעו התינוקות, החיתולים והמשכנתא (בעברית - המציאות) וטשטשו אותה.

*

רכשתי את הספר בגרסה הקולית, הספר הקולי היחיד שרכשתי, כי אני אוהבת לדמיין את הדמויות ו"ללהק" בעצמי, אך כשמדובר בשפה מיושנת יחסית זה יותר נוח. אפשר לעשות דברים אחרים במקום להשקיע את הזמן בחיפוש המילים הקשות במילון. בספר עם סאונד אפשר להבין את המשמעות לפי האינטונציה ולפי ההקשר אחרי שמכירים את השחקן המדבב ואת מנעד התגובות שלו.
מעבר לחוויית הספר המוקרא אני חושבת שבתקופה זו הרעיונות המובאים בספר "כמעיין המתגבר" כבר לא חדשניים, ולדעתי הוא ממש לא ספר חובה ולא אמורים ללמוד אותו לבגרות. יש מספיק ייצוגים של גישת האינדיווידואליזם שהם פחות אגרסיביים ובוטים, זה שאדם רוצה לקבל הכרה על שונותו לא מחייב אותו להתייחס בנבזות לאחרים כולל למרצים מבוגרים שהביאו אותו עד הלום.

גיבור הספר האדריכל לעתיד יוצא מתוך נקודת הנחה שאם יש לו כישרון בתחום מסוים אז זהו התחום החשוב בעולם, כל מי שעוסק בתחום אחר הוא מטומטם, חוץ מנשים שהן... אפילו לא בדרגת מטומטמות.

גם המרצים שלו, שהם כן בתחום שלו וכן מבינים יותר ממנו - חובתם להתרפס אליו, כי כך הוא מגדיר את מושג הכבוד.
לא התרפסת אלי וביטלת את היתרון שלך עלי כדי שאני לא אבכה = אתה פוגע בליבי השברירי. איכסה עלייך!
בקיצור - האינדיווידואליזם המובא בספר כפי שהתרשמתי הוא לא דבר שלא מוצאים כיום בכל כיתת יסודי...
שווה לקרוא או להאזין בשל הערך ההיסטורי והמשחק המצוין של המדבב - אבל לא הייתי מציעה לנוער להתרגש מתפיסת העולם המובאת בספר. יש פה התנהגויות ושיטות שהן ההיפך הגמור מיזמות וחדשנות, לא תמיד החדשנות היא לבעוט. אם כל קודמייך בעטו ואתה שוב בועט, אתה סתם במעגל האלימות.

איין ראנד , הציגה כאן את משנתה הפילוסופית בעזרת האדריכל, הווארד רורק, שהוא למעשה איין ראנד.
בראשית, רצוני לאמר שאינני מסכים עם מסקנותיה, אני חושב שהם קיצוניות ואף מסוכנות, קשה לי עם חלוקת האדם לכאלה שיוצרים ותורמים לעומת כאלה שהיא רואה בהם טפילים, חלוקה כזאת שייכת למשטרים אפלים, ואנו יודעים מה קרה לאותם אנשים שהחליטו שאינם תורמים או טפילים, הם היו מאמצים את משנתה, אך לא היו מאמצים את איין ראנד עצמה.
בכלל כשהיא מעלה את הדילמה, למי היית תורם, לזונה הרה או לגאון רעב, הייתי מעלה את השאלה ומה אם הזונה ההרה נושאת ברחמה את האוורד רורק, הרי רורק עצמו הגיע מסביבה וממשפחה עניה, משנתה היא אנטי חברתית, והייתי מוסיף פאשיסטית.
קביעתה שלמעשה האדם נולד תורם או לא, ולחברה אין כל השפעה, אין לה כל אחיזה במציאות, ונכון ישנם אנשים שהצעידו את האנושות קדימה אבל האם אנו יכולים לנתק אותם מהסביבה בה נולדו וחונכו, האוורד רורק אומנם מרד באוניברסיטה בה למד, אבל האם לא שאב מלימודיו כלום ? האם רורק היה יכול להתקיים בלי שאנשים היו אוהבים את יצירותיו ?
נקודה נוספת שברצוני להדגיש, זה הקושי שלה בתיאור רגשות נוצר הרושם אצלי שמדובר באישה ללא רגשות ובקיצור רובוט, היא מדברת עליהם(רגשות) כדבר שזר לה שאדם שנושא אותם הוא אדם נחות, הבעיה היא שיש המקבלים את משנתה כפי שהיא, ושוב אני לא נגד אנשים שבתרומתם מצעידים את האנושות קדימה ואני חושב שאכן החברה צריכה לתגמל אותם בהתאם, אני רק לא רואה בהם אלוהים כפי שאיין ראנד רואה בעצמה.
הביוגרף של איינשטיין אמר שאם היה נותן לו ציון בפיזיקה, היה נותן לו עשר, אבל כאבא היה נותן לו ציון נמוך,רצה לאמר אין אנשים מושלמים, ואין אפשרות למדוד את האדם באופן מתמטי כפי שראנד עושה.

רוראק, אדריכל מבריק, גאון יחיד בדורו, הופך במהרה לאויבם של בעלי שררה. גבר כעור אך מרשים, הוא מייצג את האידיאל של איין ראנד בכל הנוגע לאנושות - עצמאות, אי תלותיות, כישרון ונחישות.
זה ספר ארוך מאוד, וחלקו הוא מאוד דוגמטי ומיועד להעביר את המשנה של ראנד בכל הנוגע לקפיטליזם. ועדיין, מאוד מאוד נהניתי ממנו. ממערכות היחסים המופלאות (שאיני רוצה לקלקל) ועד למסע שרוראק עובר.

בעיה קבועה בכתיבה של ראנד - מערכות היחסים של הדמויות מתפתחות, אבל הן עצמן נוטות להישאר קצת רדודות.

אני חושב שצריך להיכנס לספר הזה בעיניים פקוחות. הוא השפיע עליי מאוד בנעוריי, כשלא הייתי מסוגל לראות הרבה מהתרגילים שהסופרת ביצעה כדי לשכנע אותנו בטיעונים שלה. הוא עדיין משפיע עליי, עד היום, אבל ממקום אחר.

בעולמה של איין ראנד אין אנשים בינוניים. יש מעטי מעט גאונים וירטואוזים שלא מסוגלים להוציא שום דבר שהוא פחות ממופתי תחת ידיהם המסוקסות, ויש אינספור אפסים מיעוטי כישרון ויכולת שמעבירים את ימיהם בניסיונות העתקה פאתטיים מגדולים מהם, וכדי להסוות את חולשותיהם הבלתי נסלחות לעיתים אף הופכים עצמם למבקרי תרבות ומקפידים לשבח זבל מזוקק, ולקטול גאונות צרופה, וכל זאת במטרה להסתיר בשכבות רבות של זיוף את ריקנותם שלהם. האנשים הקטנים ועלובים האלה המציאו תפיסת עולם שתשרת אותם: תפיסת עולם שמבטלת את היחיד לטובת הקולקטיב ומאדירה את האלטרואיזם. בין אם תפיסת העולם שלהם באה לידי ביטוי בדת כלשהי, ובין אם בפאשיזם, סוציאליזם או קומוניזם – הכל אותו דבר ונובע מהרצון שלהם לטשטש את עובדת היותם כלומניקים. אלו הם אויבי המין האנושי. לעומתם, אוהבי אדם אמיתיים ותקוות האנושות הם אגואיסטים שמרוכזים בעצמם בלבד. הם מוכשרים ואינם זקוקים לאישורו של אף אחד כדי להכיר בערך עצמם. בזכות האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלהם הם גילו את האש, המציאו את הגלגל ואת האדריכלות המודרנית, והם עוזרים לאנושות פי כמה וכמה יותר מאשר כל אותם 'עובדים סוציאלים' עלובים ששואבים את הערכתם העצמית מאיך שנדמה להם שהם נתפסים בעיני אלו הנעזרים בהם.

לאורך השנים צברתי אי אילו חורים בהשכלה הספרותית שלי. פספסתי כמה וכמה ספרים שמוגדרים כספרי מופת וחובה, ו'כמעיין המתגבר' ללא ספק בלט כאחד הראשונים ברשימה המצערת הזו. הייתי צריכה לקרוא אותו בנעוריי, כי זה הגיל המתאים לו. יש בהחלט משהו מעורר השראה בלהט שלו. משהו שמעורר רצון למצוא את ה'הווארד רורק' שבתוכך. למקם את עצמך קרוב אליו על הציר שקצהו האחד נאמנות מוחלטת לעצמך, אומץ לב, יושר אישי וכמובן גאונות צרופה, וקצהו השני – זיוף והעמדת פנים נטולת כל יכולת. אני מתארת לעצמי שבגיל הנעורים העניין הזה תופס אותך יותר חזק. בגילי המתקדם, קצת התקשיתי להתמסר להשקפת העולם הדיכוטומית, הדו- קטבית, של ראנד.

האמת שהתאכזבתי קצת מהספר, מכיוון שאת ספרה הראשון 'אנו החיים' דווקא כן אהבתי. הפעם ראנד לא הצליחה לעטוף את הפילוסופיה שלה ברומאן סוחף שאתה צולל לתוכו ושוכח את עצמך. 'כמעיין המתגבר' יותר מאשר הוא רומאן, הוא אוסף של הגיגים ופילוסופיות. העלילה, שאמורה היתה להדביק הכל יחד, חלשה. הדמויות מאוד חד-מימדיות וקיצוניות, ההתנהגות שלהן אובר-דרמטית, פומפוזית, לא הגיונית ולא ריאליסטית. כל כולו של הספר מוקצן על מנת להעביר מסר, ולא ניכר ולו גם ניסיון קטן להביא לידי ביטוי הוגן את השקפת עולמו של הצד שמנגד. הכל שחור-ולבן בספר הזה.

ראנד בחרה באדריכלות כסטאדי-קייס שעליו היא שוטחת את משנתה החברתית והספר גדוש בתיאורים של בתים ובניינים תוך יציאה מנקודת הנחה שיש אדריכלות גאונית שרק מעטים מסוגלים להכיר בגדולתה, ויש אדריכלות עלובה וחקיינית שהעדר נוהה אחריה בטמטומו הגדול. בתור אחת שלא מבינה כלום באדריכלות, לעתים קרובות מצאתי את ההשתפכות הרומנטית הזו על משמעותם של קירות וחללים מייגעת ומוגזמת. איכשהו נראה לי שבכמעט שמונים שנה שחלפו מאז שהספר נכתב, קהל הקוראים הממוצע התפתח והפך מתוחכם יותר, ואני חוששת שהיום קצת קשה לבלוע מסרים כל כך חד-צדדיים ומנופחים, ולא לצחקק במבוכה.

יחד עם זאת, במהדורה החדשה של הספר מצורפת "אחרית דבר" מאת ליינורד פייקוף, מנהל עזבונה הספרותי של ראנד, ויש בה הצצה ליומניה של ראנד ולרשימות שערכה לפני הכתיבה ובהן היא מגדירה באופן סכמטי את הדמויות שהיא מתכננת בספר, כיצד הן ייראו ואיך יתנהגו, באופן שישרת את המסר שהיא רוצה להעביר. דווקא הקריאה של החומרים הראשוניים, הבתוליים של ראנד שמהם היא יצאה במטרה לכתוב את הספר הזה, גרמה לי לצביטת קנאה בלב. אי אפשר שלא להתפעל מכך שבסופו של דבר היא הצליחה במטרה שרוב היוצרים לא מעיזים אפילו לחלום עליה. היא הצליחה להעביר השקפת עולם מקיפה בתוך רומאן פופולרי ולחדור ללבבם של המונים ולהשפיע עליהם, לגרום להם לחשוב. על הכריכה האחורית של המהדורה המחודשת נכתב שבסקר שנערך על ידי ספריית הקונגרס האמריקני יצירתה של איין ראנד נבחרה למשפיעה ביותר על האדם אחרי התנ"ך.

אז בשורה התחתונה, כנראה שצריך לקרוא את זה. הספר בסך הכל קריא, אמנם קצת מייגע, אבל לא בלתי נסבל. התרגום החדש של אינגה מיכאלי קולח וטוב. לא קראתי את הישן, אז אני לא יכולה להשוות. בסך הכל בסדר. סימנתי V.

וואלה נהיה כנים פה. אני די חלוק בחיים שלי על איין ראנד. מצד אחד, מאוד מבין את העידוד שלה לאינדיבידואליזם ולקפיטליזם על צדו הטוב של "אתה יכול לעבוד בשביל להרוויח לעצמך וזו לא בושה" הוא אחד מהרגעים החשובים ביותר במאה ה-20 שסופסוף מישהו פתח את הפה לגבי המשטרים הפשיסטיים שדיכאו כל דבר הקשור ל"עצמי" (שמעו, המשפחה שלה איבדה את כל רכושה בגלל הקומוניסטים אפשר להבין). מצד שני, מעצבנת אותי הקיצוניות שהיא מציגה בנוגע לעניין. האינדיבידואליזם בכל מחיר וחרא על עזרה לזולת. עד כדי כך שהתיאורים בספר של האינדיבידואל הם הירואים בקטע מוגזם, כמעט כמו שטרוצקי היה נואם על שיתופיות.

ובכל מקרה, מדובר באחת הפילוסופיות המעניינות ביותר שהיו במאה ה-20. כאמור, לא כל הדברים לטעמי. אבל חלק מהרעיונות שלה לא יכולים שלא לדבר אליי וכן את העובדה, שהאישה הזו העבירה את זה בכל כך הרבה passion. וזה מתבטא היטב בספר הזה שכל בן/ת נוער התוודעו ובין אם לקחו ללבם או לא, הושפעו בהחלט ממה שנכתב פה.

בסיפור, הווארד רורק. אדריכל מודרניסט אינדיבידואל, שלא מתפשר על ערכיו ועל אמנותו ועל זה, הוא מקבל הרבה מאוד מכות מן ההמון שאוהב את המיינסטרים של בניינים מיושנים משנת תרפ"פו שחלקם נבנו בין היתר ע"י פיטר קיטינג, חברו של רורק לספסל הלימודים. רורק. קר רוח, מאוד לא אנושי ממה שמתואר מעד כמה שהוא הירואי, גורם לך להתחבר לרעיון שלו ו-וואלה בא לך להיות אדריכל אחרי זה. קיטינג, לא מקורי, מאוד משעמם גם כבן אדם וגם כאדריכל. מעתיק מכל הבא לידו וזוכה לתהילה בימיו. בין היתר, יש גם עוד דמויות חשובות - דומיניק פרנקון, בתו של אדריכל ידוע, אינטלקטואלית, שמאוהבת אנושות ברורק, אבל השניים מגיעים למצב שהם לא מסוגלים לממש את אהבתם.

גייל ויינאנד - מולטי מיליונר המייצג את הרדוד שברדוד, שבאמצעות העיתון שלו המפורסם בכל אמריקה, מוריד את ההמון לרמה נמוכה של רכילות זולה. והגורם השלילי ביותר - אלזוורת' טוהי. פסאודו אינטלקטואל. מרכז אמנים יחדיו ובעיקרון מייצג את הקומוניזם שאותו ראנד תיעבה כל כך. הוא מעודד להתחשבות בזולת, טוען שכל תענוג אישי ואגו הוא פשוט חטא ובכללי, קוץ בתחת.

בתכל'ס, הפילוסופיה של האובייקטיביזם מסתתרת בתוך העלילה וזה נדמה שראנד בנתה את הסיפור כתירוץ כדי להביע את דעותיה. אבל כאחד, שלא היה שם את הגברת בטופ שלו, אני הייתי מרותק לספר כשקראתי אותו. אחרי הרבה מאוד ספרים שעסקו בעניין רוחני ונכתבו בסגנונות אוונגרדיים ומשונים, פתאום לקרוא ספר עלילתי, נרטיבי, נורמלי לא הרגיש רע דווקא. להפך, נמשכתי לסיפור. ולא יכולתי שלא להתחבר לרורק ולחידושיו שרק גרמו לך להיות שמח בחלקו (אם הוא היה שמח בכלל) כשבנייניו נבנו ולשמוע את תגובת הקהל הנזעמת היא גם תענוג. ספר חשוב מאוד לכל מי ששומר על פתיחות ורוצה לספוג כמה שיותר דעות. אבל אם אתם/ן פשוט ליברטניאנים או אינדיבידואלים או אתאיסטים או ווטאבר, זה ספר חשוב שאתם הולכים לראות בו אולי את התנ"ך שלכם.

בין אם אתם זה או זה, בכללי תקראו את הספר. זו אחלה של קריאה.

לא היה זה אסימון אחד שנפל, זו הייתה הזכייה בכל הקופה. עשרות מיליוני אסימונים נפלו בבת אחת ברעש עצום. לפתע הבנתי את כל מה שתמיד ידעתי. סוף סוף נאמר כל מה שמעולם לא הצלחתי לנסח במילים. הבנה טהורה ורציפה שלא ניתן לדבר עליה. באמצעות דמויות המייצגות באופן מושלם וגאוני, כל אחת את הרעיון הטמון בה, סוף סוף מצליח להיאמר ולהיות מועבר המסר הכל כך חשוב שבספר זה.
אסור בשום אופן לקחת את הסיפור פשוטו כמשמעו שכן בכך מפספסים את תכליתו. זהו לא ספר על אדריכלות. זהו לא רומן רומנטי. זהו לא תיאור של המציאות. הדמויות הן מטאפורות. הן כלים כדי לשרת מטרה. כדי להעביר מסר. זהו מסר על אמת פנימית. על שחיה נגד הזרם. "שיר הלל לאינדיבידואל" ואני לא יכולה להסכים יותר. קראתי את הספר בשבוע, בתקופת מבחנים. לא הצלחתי להניח אותו מהיד. את 100 העמודים האחרונים קראתי ביום. כשקראתי את עמ' 521-523 הרגשתי שאני קוראת את אחד הנאומים החשובים שקראתי בחיי. כל כך מהפכני ומעניין ומעורר חשיבה.זהו אופן מחשבה כל כך שונה, כל כך הפוך, שלא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן, מה אם גם הספר הזה הוא "הפוך על הפוך" ועצם ההסכמה שלי (ולעיתים אי ההסכמה שלי) עם הרעיונות מייצגת את מה שמנסה איין ראנד להעביר בכזאת גאונות? הקריאה גרמה לי לפקפק במציאות, בחברה בה אני חיה, ברעיונות "מקודשים" (לא באמת) כאלה ואחרים, ובעיקר גרמה לי לחשוב הרבה. הרבה. אדם שמחפש את האמת, לעולם לא יפסול רעיון רק כי הוא לא מתיישב עם מה שהוא האמין בו עד כה.
זה אחד הספרים הכי חשובים שנכתבו ומומלץ לקרוא אותו בראש פתוח.
תודה לך איין ראנד, על האומץ, על שהעזת לכתוב את כל מה שאף אחד לא מעז לדבר עליו, שהראת לנו מה היה קורה אם אנשים היו אומרים את מה שהם חושבים באמת, ומה היה גזר דינם. ותודה על התקווה שעוררת כשהראת שאותם אינדיבידואלים חייבים לנצח. וניצחון אינו אומר "אישורם של האחרים"!

בשלב מסויים בעלילה, מלורי אומר לרורק על הפופולריות העולה שלו:
״ובמה שנוגע למיעוט הלוחם, ארבע עשיריות מהם שונאים אותך, שלוש עשיריות אוהבים להביע דעה בכל מחלוקת, שתי עשיריות הם אלה שהולכים על בטוח ומכריזים על כל 'תגלית' חדשה, ועשירית אחת הם מביני עניין. ״
לדעתי זה התיאור של האנשים שאוהבים את הספר הזה.
סיימתי את הספר וידעתי שארצה להמליץ עליו, שאהבתי אותו ושהוא השפיע עליי מאוד, אבל פתאום לא הייתי בטוחה לאילו מהעשיריות אני מתאימה.
יותר מהכל, הספר גורם לקורא לתהות האם הוא אדם מתווך. לא קיימים אנשים מושלמים כמו הדמויות של ראנד, אבל ברגע שאתה מסיים את הספר אתה תוהה מי אתה, מה תפקידך בעולם, האם אתה עומד בערכים ובסטנדרטים של עצמך או שלמעשה אתה עסוק בריצוי האנשים סביבך.
אנקדוטה קטנה - אני תוהה אם ראנד שיערה שיום אחד הספר שלה יהיה משהו שאנשים מתווכים דנים בו :)

אדישות היה הדבר האחרון שקיבלתי, כשאמרתי לשומעים שונים שאני קוראת את כמעיין המתגבר (the Fountainhead.- האם זה התרגום לעברית הכי טוב לספר הזה?) של איין ראנד: כל (ממש כל) אדם ששמע את השם הזה הגיב. לפעמים אנשים רק הגיבו ב"אווו" או, "כמובן"... וחלקים זרקו הערה קצת יותר מפורטית על מה הם חשבו על הספר ועליה. ומה אני אגיד לכם, שבוע אחרי סיום הספר, ו- איין ראנד גרמה לי לחשוב.

איין ראנד פירסמה את ספרה זה, המצליח ביותר שלה ובין הנמכרים בעולם, בשנת 1943. קריאה קצרה אודותיה וקונטקסט היסטורי לא דורשים חכם גדול כדי להבין את הרעיון מאחורי הספר, רעיון שיישמה גם בתורה פילוסופית בשם "אובייקטיבזם". ראנד חיה בתקופה בה העולם חווה את כוחה המרסק של התאגדות שיוצאת מכלל שליטה, או יש היגידו בדיוק להיפך: התאגדות שנשארה בשליטה מלאה, גם כשכוחה גדל באופן בלתי פרופורציונאלי מעבר לסכום חלקיה. הנאציזם, הקומוניזם, פאשיזם לכל צורותיו - כל אלו חגגו באירופה ובמקומות אחרים בעולם בעשורים הללו, והריפרורים שחיכיתי להם כל משך קריאת הספר (הדי ארוך הזה) ומבססים את הפירוש שלי, אכן מגיעים בפרקים האחרונים עם אזכורים קצרים אך ברורים למתרחש באירופה.

אבל יש שני דברים גדולים מאוד שעמדו ביני ובין המסרים של ראנד בספרה:
1.אנחנו בשנת 2017. אובר-קפיטליזם, הסגידה לאחד, לעצמנו, לסלפי שלנו, לפוסט האינסטגרם שלנו, ללייקים שלנו, פערי המעמדות העצומים בין שכבות בחברה - כל אלו שולטים כיום בתרבות המערבית והפכו את המסרים על אינדיבודאליזם וקפיטליזם לשחוקים במקרה הטוב ומאיימים במקרה הרע.

2.ראנד היא מטיפה. כמו על סופרים אחרים וספרים שלהם שקראתי וכתבתי עליהם ביקורת כאן (כמו מורקמי), ראנד כתבה ספר ארוך מדי שבקלות היה יכול להיסגר ולהיות מושלם עם מחצית מכמות המילים בו. זה מתיש וזה מיותר בעיני. אבל מעל לכל היא לא מפסיקה להטיף בשורות שבספר ולהלל את גיבור הסיפור, רורק המוכשר, המבודד, האדיש, המסור אך ורק לעבודתו - איש כמעט לא אנושי מרוב שהוא מרוכז, הזוכה כמובן גם לתיאורים פיזיים מחמיאים, לעומת אלזוורת טוהי , התולעת, עם מוח קודח ויכולות מניפולציה מרשימות ומפחידות אשר כל תכליתו היא שליטה והנעה של אנשים בינוניים ("האנשים המתווכים", מושג שנכנס לי קצת מתחת לעור בימים האחרונים) לכדי כוח אחד מאוחד עליו הוא שולט. ראנד היא עולם של קיצון, ושני הגיבורים בספרה הם אנשי קיצון: רורק הוא מחונן שאינו מייצג את החברה וגם לא חלקים קטנים ממנה, טוהי גם. העולם והמציאות יותר עגולים, יותר בין לבין.

אבל סוף הספר הוא הוא, המקום בו ראנד גרמה לי לחשוב. בפרקים האחרונים הגיבור והנבל מגיעים לשלב הסיכומים בו כל אחד שוטח את משנתו לגבי החיים. גם אם מדובר בטקסט צפוי לגיבורים שבינינו שהצליחו להחזיק מעמד לאורכו של הספר, נאמרות שם מילים חשובות:

ראנד בעצם אומרת לנו שהחשיבות שלנו, המשמעות שלנו, היא היצירה העצמאית שלנו. לא רק חשיבה עצמאית וביקורתית, אלא ממש היצירה שלנו. בין אם אתה מוזיקאית, אדריכלית, מנהלת, גננת, מזכירה, נהגת אוטובוס, לא משנה -היכולת שלנו ליצוק תוכן עצמאי לחיי היומיום הם אלו שמגדירים אותנו והם התרומה האמיתית לחברה שלנו. הקונפורמיזם, הרצון להתחבב על סובביך על ידי חיקוי הפופלארי והעתקה - הם המובילים את החברה לכיליון.

ראנד גרמה לי לחשוב כמה ימים בחיים שלי העברתי עם או בלי ליצוק תוכן עצמאי ליצירה הזו שנקראת החיים שלי. מהי היצירה שלי, מהו המקום בו אני מבטאת עצמי - זה באמת לא משנה איפה או איך או האם אני מקבלת עבור זה כסף או כמה זמן זה לוקח לי במהלך היום. אלו יכולות להיות כמה דקות של כתיבה בסוף היום, או על הגיטרה בסופש, או כל דבר אחר. כמה ימים אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה שלנו, רק רוצים לעבור את היום, חוזרים הביתה, חדר כושר/טלויזיה/חברים, א. ערב ולישון? הרבה. אין רע בכך, אבל אני לוקחת מהספר של ראנד את הקול הקטן הזה בתוכי ששומר עליי המקורית ולא מתיישר לחלוטין ולגמרי עם שגרת היום הקולקטיבית.

ויחד עם זאת חשוב לי לכתוב שכמו כל מטיף, בין אם הוא פאשיסט קומניסט קפיטליסט או "אובייקטיביסט", ראנד נלקחת אצלי בערבון מוגבל. סה"כ זה מה שהיא עצמה גם מטיפה לו :) אינני אדם "מתווך", או לפחות אינני רוצה להיות כזו.

חג חירות שמח.