רק שתדעו , אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית בכל הנוגע למארקס. אני תחת כישופו התמידי, זוכרת לו תמיד חסד נעורים שהביא לחיי את הגבר האולטימטיבי -פלורנטינו אריסה ועם מטען אמוציונאלי כזה אני מסכמת את התרשמותי מסופת שלכת.
מצד אחד כל המרכיבים הנכונים מופיעים, יש לי את מאקונדו- העיירה המתוסבכת בתבל, כלם שונאים את כולם, הכול אפל ומסריח הרבה יותר מדנמרק אבל תגידו לי עם מי לדבר שיקברו אותי שם.
אהבתי את הרעיון שלקח לו לכתוב 5 מילים כדי לספק את הגוויה התורנית ,שהיא כמובן גיבור הסיפור שהוא כמובן דרעק אמיתי שצריך למות וכמה מפתיע מת.. ועכשיו כולם מתחשבנים איתו .
מצד שני איפה פה הסופת שלכת? לא הבנתי איפה היא , מה היא עשתה ולאן היא נעלמה. מי שיגיד שהגיבור הוא הסופה, אני לא אסכים איתו מהסיבה הצנועה שכל הסיפור, כבודו לא יצא מהחדר שלו ושיא הפעילות היתה להתעסק עם המשרתת ולשדרג אותה לתפקיד פילגש.
מארקס לא עשה פה את המאמץ לחבב על הקורא את האנטי גיבור שלו, מימד הפיתוי היה במינון קטן מדי,
אך הנשים בסיפור כן ראויות להערכה. לפי כללי מארקס הן ננטשות, ומוצאות את עצמן קורבנות לשלל גברים הזויים , יחד עם זה הן מצטיירות כנשים חזקות עם אחיזה איתנה בחיים למרות מר גורלן.
התקציר טוען שכאן נשתלו הזרעים לגאונות של המרקס, אני מסכימה עם הקביעה הזו.אז למי שיש את הסבלנות לחכות שהזרעים יפרחו בבקשה, למי שלא ידלג למיטב ספריו האחרים. ספר טוב אבל טיפה מאכזב.


















