בדמי ימייך
קניוק כותב מתוך אהבת ציון, מתוך געגוע וערגה לארץ ששינתה פניה.
חזות האנשים נתקשחה והיוהרה שסיגלנו לעצמינו גזרה עלינו גורל מתיש. יש רגעים בהם ארץ ישראל יפה בעיניו ויש רגעים בהם היא אכזרית. פני תושביה מבוצרים ומלומדי כאב והם חוזרים ובונים שוב ושוב ישובי "חומה ומגדל". אבל מצרפים להם מסעדות יוקרה, ערבי בידור לוועדי עובדים עם תשלומים אסטרונומים למפורסתמים למינהם, ונבחרי ציבור שמהדקים חגורות של אחרים.
כבר אז בעיניו הוא צפה בתושבי הארץ הזו לובשים חולצות וורודות, נוסעים מאה חמישים קמ"ש, בונים וקונים ומוכרים ומרמים וכועסים.
ירושלים של ספדי.
קניוק כותב על משה ספדי שהיה אחד מהארכיטקטים שנבחרו לבנות ולתכנן את ירושלים. הוא הוא כותב על ספדי ועל ירושלים מתוך אהבה גדולה וכמיהה . ארץ ישראל זורמת בדמו של ספדי במידה דומה של עפר ותשוקה כפי שהיא חיה וזורמת אצל קניוק. כל האנשים עליהם בחר לכתוב , דומים לו, בעלי אותה השקפת עולם ולכולם אין מקום ונחלה בישראל של שלהי חייו של קניוק.
ספדי האמין שנחוץ יחס ישיר בין ביתו של אדם לחלום שלו . יופיים של הבתים נובע על ידי שאיפות האנשים החיים בהם. אדם רוצה עץ, מרחב, מקדש פרטי וחברה. ביתו של אדם אנו פרק חתום אלא תהליך, סדר חדש לאנשים שיצאו מכפר קטן ומצאו עצמם בערים גדולות, גדולות מדי.
ספדי שאף שהרובע היהודי בעיר העתיקה , צריך להיות מקום בו גרים, מגדלים ילדים ולא מוזיאון לעבר. רחבת הכותל הייתה צריכה להיות מוקפת גם במוסדות חילוניים כמו בית משפט כדי שהחלל ייצג את כל העם.
תנועת העבודה
יופייה של ארץ ישראל הוליד פער ושחיתות המציפה את אדמתה, אנשים שקופים שאינם מתעניינים בחלוצי הארץ. אותם אנשים כבר אינם חיים בקיבוץ אלא בשכונות מלאות עשרות אלפי עמלים שאין להם די כסף לשים על השולחן לחם, סוכר ביצים וחלב.
כבר אז כשכול זה רק החל לבצבץ , היה צריך להתרחש חשבון נפש של תנועת השמאל, כבר אז הם היו לדברי קניוק ספוגים שומן רב מדי , והתפעמות עצמית מוגזמת.
קניוק השכיל לראות את חוסר היכולת של שר הנוסע לחו"ל על חשבונו של הפועל מהשכונות, לראות או להתעניין בעוני, הכעס והזעם שהחל מצטבר בקריית מלאכי, ירוחם ובעצם בשישים אחוז משטחה של ארץ ישראל.
השמאל כשל לראות איזו אש לכודה בתוך השנאה של אותם תושבי הפריפרייה הרואים כיצד נגמרו הסוכריות שזרקו להם בעוד שהאחרים התחלקו בנדל"ן ובאוצרות הטבע.
כבר אז, הקיבוצים נותרו עם חזון עשוק ושכונות העוני שקעו בניוון אכול ייאוש. בארץ בה אף אחד לא רוצה לבטח אותה בביטוח חיים.
שבטי ישראל
יש ביננו אנשים שונים ודיעות שנות, אבל כאשר פורצת הסכנה אנחנו מתגבשים למשפחה אחת. והמשפחה הזו שוב ושוב מחליטה להפוך את הייאוש להדר ולהמר על קלף אחד שוב ושוב, כי בדרך הזו אולי נזכה בכל או בלא- כלום.
את קניוק זה הפחיד, המשפחה אהובה עליו , אך שום עיר או ארץ אינה שווה את הדם הנשפך בשבילה. הוא קורא להלך בפיקחון בין סלידה ותועבה שפיתחנו לעצמנו כעם עברי של שלהי אושוויץ. לכל אחד מאיתנו יש דעה משלו לגבי איבת ערבים, לגבי השלום ולגבי דברים שעשינו. הדמוקרטיה שומרת עלינו בשארית כוחה כדי שיוכלו לחיות פה לדבר ולבקר את מי שהוא אתה ואתה הוא.
גם אז וגם היום, מלחמה תמיד תישאר דבר עיקש משולל לקח, מיותר ובלתי רצוי. אנחנו רוצים לנצח במלחמה שאין בה הגיון. אבל לניצחון אסור להיות , כפי שהיה בעבר הקרבה נשגבת שבשבילה מוכנים אנשים צעירים למות שוב ושוב על רקע צלילי דמגוגיה וסיסמאות המייצרות דור לוחמים חדש ספוג כבוד עוצמה והקרבה הכרחית.
הדור הבא של הלוחמים שלנו צריך לחיות עם זיכרונות נטולי דמגוגיה וראיית עתיד נטולת מניפולציות והדם צריך להישאר קדוש בתוך הורידים ולא ספוג ברגבי האדמה.
עפר ותשוקה
ספר של פוקנר. צרוב במילותיו של קניוק. שניהם סופרים שכל חייהם ניסו לספר אותו סיפור. האיש הקשור בכל עבותות אהבתו ויראתו לאדמה קשה וזועמת המהלכים בה בריות נשגבות ומסכנות שמהם ואליהם ברח כל ימיו.
ספר חובה? לא. מומלץ לקרוא? אם אתם מתגעגעים לקניוק ולדור הנפילים שכבר לא יהלכו פה.

















