אני מתאר לעצמי (סתם : אני יודע) שהספר ומחברו היו, בזמן הפרסום וגם קצת אח"כ, נושא מרכזי לוויכוחים, דיונים וקונטרוורסאליות מרובה, בעיקר כי -מה לעשות- החברה המערבית ובפרט זו האמריקאית, קהל היעד המיידי, היו בלייט סיקסטיז, למרות "שיער", "וודסטוק" ושאר מיצגיהם של "ילדי הפרחים", מסגרות לגמרי פוריטניות שלא לומר מוסרניות וצדקניות. גם כיום הן נותרו כאלה במידה לא מבוטלת. ברור לי גם, כמעט ללא צל של ספק, שפיליפ רות הצעיר יחסית (היה בן 36 כשיצא הספר לאור) נהנה מאוד מכל המנדראז' הזה ובמיוחד מהמחשבה המשועשעת על כל אותן דודות מזועזעות אי שם במרכזי הנופש שלהן בפאלם-ספרינגס, בטח דודתו האמיתית ביניהן, עם תכשיטיהן הכבדים, איפורן המוגזם ובשמיהן שניחוחם עז להתעלף, מתנדנדות בעצבנות על כיסאות הנדנדה שלהן, מצקצקות בלשונן וקוראות "אוי וויי" בכל פעם שמישהו מעז להזכיר ולו ברמיזה את ספרו... כיף כזה של הלקאה עצמית ותקיעת סיכות בהוויי המשפחתי. יהודי לגמרי.
רק מה ? התעצמנו מאז, התקדמנו (?), והיום - אם זה לא מינימום מישהו שמצית את עצמו בשידור חי קבל עם והפגנה - זה לגמרי לא מזעזע. מקסימום שובב. מונולוג טרחני על האם היהודייה המסרסת, בעלה הכנוע והאחות השמנה שרק רוצה למצוא חתן וזה עוד מהיותה בת 12 ?! תודה רבה, כבר אכלנו. מי שנחשף במשך השנים ל(רשימה חלקית, לא מחייבת ולא כרונולוגית) מל ברוקס, לארי קינג, סיינפלד, לארי דייויד, רוב ריינר, בילי קריסטל, קירק ומייקל דאגלס, שרה ג'סיקה פארקר, שרה סילברמן, ג'ואן ריברס וג'רי לואיס - יכול כמעט לכתוב את ספרו של פיליפ רות בעצמו. טוב, לפחות את הסילבוס. כך שבלי רצון לחזור על דבריו של חברי אלון, כאן למטה, קולעים ומדויקים כתמיד, הרי שברור כשמש שהספר "מה מעיק על פורטנוי" אינו עומד במבחן הזמן ולקורא הממוצע עם מינימום השכלה כללית ומעט סבלנות לעלעל בכותרות העיתונים בימינו אנו, כן אפילו באלה המוטות של "ישראל היום" - קריאת הספר לא תנסוק מעבר "לחוויה" הדומה לאכילת קינוחי פרווה בחתונה המונית : תפלה ומיותרת.
אלא שבהיותי רשום כמחנך במשרד הרלוונטי, בנם של מחנכים בנוסף, נובלס אובליז', אני מוכרח להתייחס לספר בסיכומו של דבר במידה מסוימת של סלחנות ולציין כמה פסקאות שלא רק שהן משעשעות, אלא שברור לגמרי שרות צריך היה לרשום עליהן פטנט מרוב הספין-אופים והפראפרזות שעשו עליהן. בפרט זו שמתארת באופן המדויק ביותר (לדידו של המחבר כמובן) את חברתו שאותה הוא מכנה "הקופה" ואת פערי התרבות וההשכלה ביניהם : "שורת הפרוזה האהובה עליה בשפה האנגלית היא יצירת מופת : 'ז### את הכ## שלי, פרצוף ז##, עד שאני אתעלף" (עמ' 112)... כמו לגלות מזנון חינמי של האגודה למען החייל באמצע דרך מדברית...
נחמד אבל ממש לא מוכרחים.


















