שבת בבוקר. אני חולה בוירוס הקאות ושילשולים ומקבלת פטור מנסיעה לבריכה עם המשפחה. השבת הראשונה שלי לבד מאז שנולדו הבנות. המומה מהשקט הלא צפוי שנפל בחלקי, אני מתלבטת איזה ספר לבחור. לקחתי את "סטונר" שחיכה לי עדיין בשקית של צומת. לא בדיוק הספר המתאים לבלות איתו שבת. מה אני צריכה ספר דכאוני המספר על חייו של מרצה באוניברסיטה. המציאות היומיומית שלי בקמפוס, על כל התככים ומלחמות האגו (שמסתבר שלא השתנו במאתיים השנה האחרונות), כבר היו לי לזרא.
ובכל זאת בחרתי ב"סטונר". כי הוא לא היה על מדף גבוה. כי היו עליו המלצות חמות כאן, (תודה לעולם ולאלון). כי סתם ככה דווקא הוא משך את תשומת ליבי. התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח את הספר מהיד עד שסיימתי. ועכשיו אני יושבת לכתוב עליו את הביקורת, ומנסה להבין תוך כדי כתיבה מה יש בו בספר הזה שמפלח את הלב ולא עוזב. לכאורה הכתיבה פשוטה, מינימליסטית, הדוקה. בפחות מ-300 עמודים מתוארים חיו של סטונר מהרגע בו הגיע לאוניברסיטה כדרך מקרה, ועד למותו. הסיפור כתוב בגוף שלישי מרוחק, חסר דיאלוגים. אין השתפכויות של רגש על פני דפים שלמים. מקסימום משפט קצר ולאחריו כבר ממהר המחבר לתאר השתלשלות עניינים אחרת. דווקא הלקוניות הזו שבתיאור מצבים רגשיים מעלה את מפלס הרגשות אצל הקורא.
מה שתפס אותי במהלך הקריאה היא האקראיות שבמעשיו של הגיבור. המלחמות שסטונר בחר להלחם ועלו לו בקריירה שלו לא נבחרו כי הוא "נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו" כפי שכתוב על גב הספר. ממש לא. הן סתמיות, ובאותה מידה וחשיבות הוא יכול היה לוותר עליהן. דווקא על מה שראוי היה להילחם, כמו גידולה של בתו, חיי נשואיו, הוא ויתר מראש, מבלי שבכלל ניסה. אין לו שליחות, ולא ערכים. קהה חושים, כמעט מופתע, מתבונן סטונר בחייו בעודו חי אותם, מקבל עליו את תוצאות מאבקיו בשוויון נפש, וכך גם את תוצאות מה שהניח בצד ולא התערב.
קל לבוז לסטונר על הפאסיביות שלו, על שנתן לחיו לנזול מבעד לאצבעותיו ולא כיוון אותם. אבל, עד כמה אנחנו באמת שולטים בחיים שלנו, אם בכלל? האם אנחנו נגררים אחרי המוסכמות? האם אנחנו עוצרים לחשוב על משמעות חיינו?
ההמקריות הזו שבמעשיו של סטונר מדגישה את חוסר המשמעות שבחיים, את סתמיות המלחמות. אנחנו נולדים ואוכלים וגדלים, ועוזבים את בית הורינו, מתגייסים, משתחררים, מטיילים, לומדים באוניברסיטה, מתחתנים, מולידים ילדים, עובדים, מזדקנים, וזהו. בשביל מה? מה הטעם בכל זה?
בוכה אני מרימה טלפון. שואלת מתי הם חוזרים כבר. רוצה לחבק דרכו את הבנות. עכשיו. אני צמאה לעור המתוק הזה, לריח שלהן. לאהבה שלהן. כי יש משמעות. והיא לא במאמרים שפרסמתי ובאלו שכבר לא אפרסם. גם לא בספרים שלא כתבתי ואולי עוד אכתוב. הן החיים שלי, ולא אכפת לי כמה זו קלישאה חבוטה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
