אתחיל בסיבה בגינה הורדתי שני כוכבים מהציון שנתתי לספר: הוא מבולבל, העלילה מתפזרת לכל הכיוונים, קשה למצוא את הידיים והרגליים.

אני לא תופסת מעצמי גאון גדול, אבל עד היום האמנתי שאני מסוגלת לפחות לעקוב אחרי עלילה, שהבנת הנקרא שלי תקינה לגמרי, ושאני מסגולת לחבר כמה חלקים של פאזל לתמונה שלמה וקוהרנטית. או שנתתי לעצמי יותר מדי קרדיט, או שהבעיה היא דווקא אצל סוואן. עד עכשיו אני לא סגורה לגמרי מי או מה זה ה"גארו".

ולמה נתתי לו 3 כוכבים ולא אחד?
בגלל שהספר כתוב נפלא, בגלל שהקריאה בו העבירה בי הרגשה חמימה וצמרירית. בגלל שהוא מלא הומור, ונאיביות ילדותית ומתקתקה.

הסופרת הגרמניה, הכותבת תחת שם העט "לאוני סוואן", הבריקה בספר הביכורים שלה "גלנקיל" כשעלתה על רעיון גאוני- כתיבת מותחן קליל ומעט הומוריסטי, מנקודת מבטן של לא פחות מאשר- כבשים. גלנקיל היה הברקה, ואני לא יודעת מה ההגדרה של הברקה, אבל במקרה הזה נראה שהברקה הוא מאורע חד-פעמי, והניסיון לרכוב על הגל ולסחוט את הלימון עד תום לא ממש צלח.

עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שסוואן לרגע לא מתבלבלת. היא מפוקסת ומרוכזת בכתיבה דרך פיותיהם ומוחם של הכבשים, ולכן אקדח הוא לא אקדח אלא "ברזל יורה", בבואה של כבש המשתקפת על פני המים הוא בעצם "כבש מצולות" השוכן דרך קבע במי האגם (how cute is that??). עננים אינם עננים, כי אם כבשים המתעופפים להם בשמים. שוטרים הם "אנשי הכובעים" והדוגמאות עוד רבות. לפעמים נדמה לי שסוואן כתבה את הסיפור בעודה מתאכסנת באסם מלא חציר עם עדר כבשים, מלחככת עשב בזמנה הפנוי.

למי שלא קרא את גלנקיל לא אמליץ לקרוא את "גארו", מהסיבה הפשוטה שזה יהיה כמו להתחיל לראות סרט מהאמצע. גארו הוא ההמשך הישיר של גלנקיל. גם למי שכן קרא את גלנקיל, גארו הוא בהחלט לא חובה.

אני אוהבת בעלי-חיים והתחברתי מאוד לרעיון של סוואן. אני חושבת שהיא העבירה בצורה נהדרת את התמימות, הפשטות והייצריות של החיות הללו בשני ספריה. הפיסקה שכתבה בעמוד 255 של הספר הייתה, מבחינתי, שווה את קריאת הספר הכולו, שכן היא מבטאת בדיוק ובחן רב דבר שאני מאמינה בו מאוד, לגבי כבשים, עיזים, ובעלי-חיים בכלל: הם לא פחות טובים או חכמים מאיתנו- בעלי החיים הקרואים "בני אדם". פשוט יש להם פחות אמצעים;

"לבני האדם נדמה שהם חושבים יותר מיצורים אחרים. זו טעות. גם כבשים חושבים, בלי הרף, מחשבות-כבש עמוקות וצמריריות. אבל לבני האדם יש ידיים לתפוס בהן את מחשבותיהם, לאחוז אותן, לעצב אותן, למשוך אותן מענני עולם המחשבה אל אחו החיים, לכתוב אותן ולהעבירן הלאה, מראש לראש ומיד ליד".

לביקורת הזו אפשר לקרוא "ולמרות הכול".
לספר שלוש נקודות (שלא קשורות לאיכותו הספרותית), שעומדות לרעתו, סיבות קטנוניות מטופשות שנמצאות בעיקר בראשו של כותב שורות אלו:
1. הספר מגיע אחרי ספר ביקורים חדשני מרענן משעשע שצופן בחובו הבטחה לגבי הסופרת.
2. הספר רוכב על אותו רעיון חדשני של קודמו (הכבשים שמפצחים את תעלומת הרצח), רק שמעצם היותו ספר שני, החשנות איך לומר כבר לא מחדשת.
3. הספר הגיע אלי עם המלצה וצרוף המשפט "צחקתי בקול רם" מה שהביא אותי לקרוא אותו בפה קפוץ ובזהירות רבה שלא לצחוק, היו פעמים שהרגשתי כמו תיכוניסט בטקס יום הזיכרון...

ועכשיו ל"ולמרות הכול"
ולמרות הכול הספר מצוין, ונעים לקרוא, עדיין מרענן, והכרות הכבשים מגלנקיל, חוסכת את החזרה לדף הראשון בו נמצאת רשימת הדמויות... שכן אנחנו כבר מכירים.
נקודת המבט של הכבשים מרעננת, וגורמת לך לחשוב איך נראים הדברים בעולמנו למתבונן מבחוץ.
התוספת המבורכת של העיזים למשוואה עושה טוב לספר, ומספקת אתנחתא קומית (לא שהספר זקוק לה). לדעתי הפוטנציאל בעיזים יכול היה להיות מנוצל יותר.
העלילה עצמה טובה, והמוטיבים של רומן בלשים שזורים בעלילה במיומנות.
הספר מומלץ, אשמח לקרוא את הספר הבא של לאוני סוואן, ולמרות כל שכתבתי, אני מקווה שלא יעסוק בכבשים.

על פניו, גארו הוא ספר גימיק. כלומר, קראנו את "מותחן הכבשים"- גלנקיל, נהננו, צחקנו, אהבנו יותר או פחות- והניסיון ליצור "מותחן כבשים ועיזים" נראה מטופש.
ובכן לאוני סוואן עשתה זאת היטב, והגימיק הופך פשוט לדרך חדשה לספר סיפור.
בגארו עדר הכבשים המוכר נודד, כפי שהובטח לו בסוף הספר הקודם, לאירופה ומשתקע באחו של טירה עתיקה בצרפת. אולם החיים האידאלים, בהם "שדות ירוקים והמוני עצי תפוחים" מופרים בשרשרת של תקריות מוזרות ואף מפחידות למדי. הכבשים שלנו, מנוסות כבר בפתרון תעלומות רצח, יוצאות לפתור את התעלומה בסיוע כמה עיזים מהאחו השכן. הדרך לפתרון מסובכת כמובן, כשהכבשים מתקשות להבין את בני האדם והאנשים מתקשים להבין אלה את אלה.
הכבשים הן כל הכבשים המוכרות מגלנקיל, וכמה מהן מקבלות יותר תשומת לב מאשר בספר הקודם, וטוב שכך. החוויה בגלנקיל חישלה אותן ללא ספק, והן חכמות יותר, נועזות יותר ומורכבות יותר. העיזים, כמו שכבר ציינו פה, הן האתנחתא הקומית והסיבה למעשה שבשבילה היה שווה לכתוב ספר נוסף. הן סקרניות, אמיצות, פלספניות ובלתי צפויות. מה הפלא שהכבשים שלנו, שככלות הכל הן עדיין חיות העדר שיוצאות להרפתקה בקריאות "חציר!" קוראות להן "משוגעות".
התעלומה שהכבשים והעיזים פותרות מורכבת למדי ומערבת מספר רב של דמויות (שאנחנו מקבלים לעיתים גם את זווית הראיה הבלעדית שלהן) והיא מתבררת סופית למעשה רק בעמודים האחרונים ממש. הספר לא טורח להציג לנו שנית את הכבשים אלא מניח שאנחנו מכירים אותן כבר ונותן להם עומק נוסף, מה שמאפשר לקורא להתחבר אליהן ולדאוג להן משל היו דמויות אנושיות ממש.
התחלת הספר אמנם איטית ומוזרה במקצת, אבל שווה להשקיע ולהתמיד. רוב הספר מקסים, משעשע, מצחיק, מלא בשאלות פילוסופיות שנדונות בתמימות מקסימה וזוויות מבט מרעננות על חייהם המוזרים של בני האדם.

ספר משעשע ומלא הומור.
הדמויות הראשיות בספר הן כבשים, לא סתם כבשים עדר כבשים ולא סתם עדר, עדר שהוא עדר אירלנדי שנדד למקום חדש באירופה עם הרועה שלהם.
במקום מרוחק באירופה מוקף יער וטירה אחת משונה, שם הכל מתרחש.
אירועים משונים קורים והכבשים לא יכולים להישאר אדישים ומחליטים לפענח את פשר האירועים המשונים, ביחד עם חברותיהן למשק השכן הרי הן העיזים.
יש קסם מסוים בכך שמרבית הדמויות אינן אנושיות, כי אם צמריריות באווירת חורף רווי שלג אירופאי.

מבולבל. במילה אחת, בשתי מילים ויותר הסופרת לא הצליחה לשחזר את ההרגשה הנהדרת שהתלוותה לספר הראשון. אז הכבש ביטא את עצמו בתמימות וזה השתקף נפלא בטקסט ובהתקדמות העלילה אלא שכאן בספר ההמשך הסופרת מנסה ליצור מתח ומסתורין אך יוצרת בלבול מוחלט. הקורא לגמרי לא מצליח לרדת לסוף דעתה של הסופרת. מלבד זה לכל דמות אנוש או כבש הצמידה שם וגם כינוי, והבלבול חוגג. אין שום מסתורין אלא יש חוסר סדר, לא הבנתי את שרצתה לבטא, לא זיהיתי במי תלתה את החשד, לא הבנתי במי אני אמור לחשוד וכו. בסוף, תוך מספר עמודים קטנטן פתרה את כל העלילה. די בחייך! הבדל תהומי יחסית לספר הראשון שעליו אני ממליץ בחום רב.
שני כוכבים על הרעיון ותו לא.

נהנתי מהספר הזה, הוא חמוד בדיוק כמו הראשון.
מה שכן, הסוף הרגיש לי קצת מנסה להיות דרמטי בכוח עם כל המונולוגים הקצת תלושים מהמציאות.
אבל בגדול, הספר חביב ביותר, ואפילו הטוויסט בסוף היה חמוד ולא נדוש.

לפתיחה - פחות טוב מקודמו - גלנקיל, וזאת כי החידוש בסיפור שמסופר מנקודת מבטן של הכבשים כבר לא חדש.
נקודת אור- העיזים. למרות שלדעתי הן מפוספסות בתור אתנחתא קומית (אם אי פעם יעשו מהספרים האלה סרט, העיזים יהיו האתנחתא הקומית).
הסיפור עצמו פחות מתח אותי, ושוב לא כל כך הבנתי את הפינאלה שלו, אולי כי אני לא כבשה.
בכל זאת - מומלץ לקריאה בעיקר למי שאהב את גלנקיל ויכול לא לפתח ציפיות רבות מידי.

9/10/18

גארו הוא ספר ההמשך למותחן הכבשים גלנקיל, שבו גיבוריו הכבשים איבדו את ג'ורג', הרועה האהוב.
למזלם הכבשים לא נשארו זמן רב ללא רועה . הם מקבלים במהרה רועה חדשה וצעירה, הלוא היא רבקה, בתו של ג'ורג', הרועה הזקן שמת.
רבקה ירשה מאביה לא רק את עדר הכבשים שלו, אלא גם את כישרונו לקרוא סיפורים באוזני הכבשים להנאתם הרבה. גם את כל שאר התפקידים, ובראשם חלוקת המזון, רבקה מבצעת טוב כמעט כמו שנהג לעשות ג'ורג' הזקן, כך שהכבשים מרוצים מאוד מהרועה החדשה שלהם.
חלומו הגדול של ג'ורג' היה לנסוע לאירופה, ויום בהיר אחד רבקה מודיעה לכבשים, להתרגשותם הרבה, שבקרוב מאוד היא תגשים את חלומו של אביה ותיקח אותם לטיול באירופה.

אבל כשהם מגיעים סוף סוף לאירופה, הכבשים מגלים שהיא לא מוצאת חן בעיניהם, ושונה מאוד מאירלנד מולדתם. שלג יורד כל הזמן, ואם לא די בכך הם נאלצים לחלוק את האחו שלהם עם שכנים לא רצויים - עדר גדול של עיזים, אותם יצורים קולניים ומטורללים, שחושבים שהם יודעים הכל, ומתנהגים כאילו הם חכמים יותר מהכבשים שלנו.

מהר מאוד מתגלות גם הסכנות האורבות לעדר שלנו במקום משכנו החדש. שוב הם מוצאים אדם מת שוכב מתחת לעץ האהוב עליהם, וביער הסמוך מתגלים עוד ועוד איילים מתים, כשהם משוסעים לגזרים. העיזים הידעניות מספרות שהטבח באיילים הוא מעשה ידיו של הגארו- יצור מקומי שהוא בחלקו אדם ובחלקו זאב, המפיל את חיתתו על כל יצור חי בסביבה, ונוהג לשחר לטרף בלילות ירח מלא, ולארוב לחיות ובני אדם כאחד.

מי ומה הוא הגארו? מדוע הוא לא פוגע בעיזים וטורף בעיקר ילדים, כבשים ואיילים? והחשוב מכל - איך אפשר לנצח אותו?
הכבשים שלנו ידרשו שוב להפעיל את כישוריהם הבלשיים, לפתור את התעלומה ולהציל את עצמם ואת הרועה שלהם מפני הסכנה.

קראתי את הביקורות הקודמות לי על הספר מסכימה עם רובן. בניגוד לספר הקודם שהוא סיפור מתח מקורי ומצחיק, בספר זה מתמודדות הכבשים ורבקה עם תעלומה מוזרה ואף מפחידה, עם רצח אכזרי בלתי מובן, עם דמויות מוזרות ולא ברורות, ועם עזים!!!(זה לא הכפר האירי הקטן והמוכר)
גם פתרון התעלומה אינו פשוט ו"נורמלי", והסיפור בכללותו יותר מפחיד ממצחיק.

אני אוהבת את שני הספרים, ורואה התפתחות ונסיון של הסופרת לא להשאר בגבולות הסיפור המוכר והבנלי