אני מאלו שלעולם לא יצליחו להבין את הרצון לטפס על ההרים 'כי הם שם'. לא אבין מדוע אנשים שפויים רוצים להכביד על עצמם תנאים בלתי אנושיים, לאבד אצבעות ברגליים ותנוכי אוזניים, רק כדי להציב רגל על פסגתו של הר ולהרגיש שהם היו שם ראשונים. אבל לקרוא על אנשים כאלה, כשאני שוכבת לי במיטה, מכוסה בשמיכה... זה בסדר גמור מצידי.
בספר הזה יש משהו מתעתע. הוא כתוב כספר מתח לכל דבר. הוא שואב אותך לתוכו, ואתה בטוח שמעמוד לעמוד הולכים להתרחש כאן מאורעות עוצרי נשימה. אבל בעצם, לא קורה הרבה... כמו מן משחק כדורסל צמוד. סל לכאן וסל לכאן, ורק הדקה האחרונה היא זו שמשמעותית. אלא שבניגוד למשחק כדורסל - כאן, אפילו התוצאה ידועה מראש.
יש פה ניגוד מעניין ולא שכיח בין קצב הכתיבה לקצב ההתרחשויות, בין הסגנון שמבטיח אקשן, לעלילה שבמהותה היא סיפור חיים מתמשך של אדם, שעל אף שחי על הקצה, והתחכך בסכנות, רוב הזמן החיים חייכו אליו.
בהתחלה הניגוד הזה הפריע לי. הרגשתי שהספר 'עובד עלי'. סתם מחזיק אותי במתח מיותר. אבל עד לסוף הספר, דמותו הייחודית והנוגעת ללב של ג'ורג' מאלורי כבר כבשה אותי והצטערתי להיפרד.
היות ולא שמעתי עליו קודם, ואינני בקיאה כלל בהיסטוריה של מטפסי הרים, אני חושבת שהייתי נהנית יותר מהספר ללא שני העמודים הראשונים שמגלים את סופו מההתחלה. אבל גם כך, בסופו של דבר, אהבתי את הספר הזה. העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי מוסיפה לו בעיני עניין וערך.
ספר שניגשתי אליו ללא ציפיות מיוחדות והפתיע לטובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
