אפגניסטן היא מדינה מיוסרת. זו אחת המדינות העניות והנחשלות ביותר בעולם אשר שנים של מלחמות כולל מלחמות אזרחים, דרדרו אותה אל התהומות האלו. הסופרת אוסנה סיירסטאד מספרת לנו את סיפורה של אפגניסטן דרך דמותו של סולטאן חאן ומשפחתו.

סולטאן חאן שרד את תלאותיה הרבות של ארצו: הוא ראה את הדחתו של השאה אחרון זאהר שאה, הוא חווה את הרפובליקה של הגנרל דאוד (1793-1978), הוא שרד את ההפיכה הקומוניסטית והפלישה הסובייטית (1978-1988), הוא ראה את תקומתה של מחתרת המוג'הידין שנלחמה ברוסים, הוא צפה את עליית הפונדמנטליזם האכזר של הטאליבן שהולידה את אל קאעידה ואת אסון מגדלי התאומים ואסונות אחרים. ובין כל אלו הוא מנסה לשמור על משפחתו ולנהל אורח חיים התואם את עקרונות האסלאם.

באפגניסטן כמיהתה של האשה לאהבה היא בבחינת טאבו. הדבר אסור הן על פי תפיסת הכבוד השבטי והן על פי המולות (המולא הוא חכם דת שיעי שלמד את הקוראן, החדית' והחוק האסלאמי ומומחה בתחום הדת. המולות מנהלים תפילות במסגדים, מבצעים טקסים שונים, נושאים דרשות ומלמדים במדרשות).

לצעירים באפגניסטן אין כל זכות להיפגש, לאהוב או לבחור. כל קשר בין אהבה ורומנטיקה, הוא מקרי. את האהבה אפשר לפרש כפשע חמור אשר מבצעו מסתכן בעונש מוות. פורקי העול מוצאים להורג ואם יש צורך להוציא להורג רק אחד מבני הזוג, תמיד תהיה זו האישה. ההורים קובעים עם מי ילדיהם ינשאו וזאת על פי התועלת שתצמח מכך למשפחה.

זהו סיפורם של האנשים הפשוטים הרוצים ללמוד ולרכוש השכלה אך אינם יכולים. זהו סיפורן של הנשים המנסות לצאת ממעגל הקסמים הזה שדן אותן לחיי בערות ושיעבוד לגבר שלהן. זהו ספר על מצוקות, תסכולים, שמחות קטנות ובעקר על חברה חסרת כל תקווה לשינוי.

זהו אינו ספר קל אך הוא כתוב היטב וממש כמו אלף שמשות זוהרות, מספק הצצה אל חיים בעולם אחר.

אני כל כך אוהבת לקרוא ספרים על תרבויות ומנהגים של ארצות שונות.
חיכיתי זמן רב לקרוא את הספר הזה, הצטערתי שהוא הסתיים.

הסופרת אוסנה סיירסטאד כתבה את הסיפור באופן מעניין,מרגש, סוחף ומרתק במיוחד.
היא עיתונאית שמתארחת חמישה חודשים בביתו של סולטאן, מוכר הספרים מקאבול.
סולטאן ומשפחתו מארחים אותה כבת בית.
היא מתארת שלב אחר שלב את אורח חייהם של המשפחה הגדולה.
הם חושפים בפניה את הבעיות והתסכולים, את המנהגים והשמחה, את המשמעות של כבוד המשפחה.

היו קטעים בספר שהפתיעו אותי לטובה, קראתי בזמן האחרון הרבה ספרים על התרבות בקאבול ובאפגניסטן, הבנתי מהקריאה שהתרבות שם פרימיטיבית ולא פתוחה ומודרנית, אך כאן למרות שעדיין הם נוהגים באיפוק ושמרנות, הם השתחררו מעט, קראתי פרקים מסוימים, ופשוט לא האמנתי, רבים מהם ליברלים , פתוחים ומשוחררים מעבר למצופה.

הספר מתחיל בתאוצה של מתח וסקרנות, באמצע יש כמה נושאים שלא מעניינים ממש, בהמשך הספר מעניין מאוד, לא ניתן לעצור את הקריאה לרגע.

נהניתי ואהבתי את הספר הזה במיוחד, ממליצה עליו מכל הלב.

אני אוהב לקרוא רומן שבאמצעותו אני לומד על ההסטוריה של ארץ רחוקה. למדתי בספר למדתי על אפגניסטן בהתקופה שלאחר נפילת שלטון הטליבאן בספר אזכורים על תקופת הטליבאן , תקופת המשטר המלוכני, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמשטר הקומוניסטי, הכנופיות היחות בהרים.
ברומן למדתי על חיי היום יום בעוני, הקושי בלהסתגל לחיים שאחרי שלטון הטליבאן. ההתייחסות הנוראית לנשים שחיות בעצם משרתות את הגברים ובני המשפחה, רובן אינן לומדות בבתי ספר, אין להן זכות לבחור חתן. חלק לא קטן מהבנים לא לומדים בבתי ספר.
הספר הוא על חיי סולטאן חאן, בעל חנות ספרים, האוהב ספרים, נכלא לא פעם בשל ספרים שהחזיק.
החלק העלילתי הקפץ בכל פרק לאפיזודה אחרת, לא תמיד עם חוט מקשר, וזה הפריע לי בקריאת הספר.

נותן הצצה לתרבות כל כך לא מוכרת לנו
החיים היום יומיים,
פוליטיקה../הטאליבן
חיי משפחה..
מומלץ בחם

ספר מצוין, מעורר למחשבות נוגות. הסופרת, עיתונאית שחיה עם משפחה אפגנית תקופה, מתארת את המציאות והתרבות הכה הקשה והכה שונה דרך הדמויות השונות והמנוגדות שמרכיבות את המשפחה. התיאורים נקיים משיפוט ונובעים מנפש רגישה ואמפטית שיודעת לראות. הם כמו צילומים מעולים. דווקא ההימנעות שלה מהבעת עמדה או רגש הופכת את התיאורים לצורבים וטעונים במטענים רגשיים, והלב מתקומם ונחמץ לפגוש את לילה, הבת הצעירה במשפחה, בחורה חכמה, יפה וחרוצה שנדונה לחיי שפחה וליחס מבזה ולהתכחשות לכל צורך אנושי בסיסי, או את איימאל הנער הצעיר שנדון לעבוד 12 שעות 7 ימים בשבוע בכוך חשוך ונידח, בודד ומשועמם, במצוות אביו הרודן. תרבות פטריארכלית, קשוחה, אכזרית, נטולת חמלה שבה רצון היחיד הוא בטל לנוכח רצון האב השליט, או השבט או המסורת. רגש, תשוקה, רצון אנושי פשוט ובסיסי - כמו סקרנות מינית בגיל ההתבגרות, או רצון לחוות אהבה, ללמוד, להרגיש את השמש או האוויר על העור - כל אלה הם חטאים בלתי נסלחים שהעונש עליהם אכזרי. במיוחד אם את נקבה. כשבן נולד יש חגיגות ומתנות. כשבת נולדת - עצב ואבל. היחס לנשים מחפיר - הן מדוכאות ומנוצלות באכזריות. כל זה ידוע, אך הספר מצליח דווקא לתת את הפרספקטיבה הנכונה והמדויקת ולהראות את הדברים לא מנקודת מבט מערבית אלא גם ודווקא מנקודת המבט המקומית - וזו האיכות המיוחדת שלו. הוא מצליח להכניס אותך לראש האפגני. נשים שגדלות לתוך זה והפנימו את זה, ואינן מעיזות או מסוגלות להרגיש אחרת או לצפות למשהו אחר. אנשים שמגדירים את זהותם באופן כה שונה מאיתנו, כחלק מקולקטיב רחב יותר (המשפחה, החמולה). תחושת החטא שרודפת כל אדם שמתעוררים בו רגשות או תשוקות שבעיננו הן כה אנושיות. איני יכולה שלא לחשוב על כל זה בקונטקסט של מה שקורה היום עם דעאש.
ספר מאד חזק בעיני. בכל אופן, כך אני אוהבת ללמוד על העולם שסביבי. הספר מביא הרבה ידע על אפגניסטן, אך דרך הזדהות עם דמויות ספציפיות שמביאות, כל אחת, את עולמה הרגשי ואישיותה.

מוכר הספרים מקאבול : שראיתי את שם הספר אמרתי וואוו,
הנה עוד סיפור שמזכיר את רודף העפפונים .
בעמודים הראשונים היה איכשהו נחמד, אבל אחרי חמשים דפים סגרתי את הספר.ולא המשכתי לקרוא אותו.לא אהבתי!

ספר נהדר, סיפור אמיתי נוגע ללב, וכמובן למי שאוהב ספרות וספרים. בספר יש ידע הסטורי רב על אפגניסטאן הפרמיטיבית ולא מודרנית, כבוד המשפחה חשוב מאוד, הם מאוד שמרנים. הסופרת כתבה מאוד יפה, כמו כן גם התיאורים מדהימים.
ספר מרגש במיוחד - מומלץ.

לא מדהים.
ההתחלה ניראת מבטיחה אבל ככל שהספר מתקדם הכל דיי חוזר על עצמו. רואים שהמחברת היא עיתונאית ולא סופרת במקצועה ככה שמבחינת אכויות ספרותיות אין מה לחפש בספר, לעומת זאת מבחינת ידע הספר מלא בהיסטוריה מעניינת והוא העשיר לי את הידע מאוד, זאת הסיבה היחידה שהוא מקבל אצלי בסדר, זה וגם בגלל שבסך הכל הוא העביר לי את הזמן בכיף.

ספר המגולל את תולדות חייו של מוכר ספרים בעל קשרים ואמצעים באפגניסטן.
מעניק תיעוד מרתק לגביי החיים באפגניסטן לפני ואחרי עידן הטאליבן, מה שממש מזכיר את רודף העפיפונים בקטע הזה.
הספר מתאר לעומק את מעמד הנשים במדינות ערב והמצב שם קשה, לא נעים לקרוא על בנות 12 שנמכרות תמורת כסף לזקנים חרמנים ועד כמה אין להן זכות בחירה, דיבור ובכלל זכויות בסיסיות של בני אנוש.
הספר מעשיר ומעניין מומלץ מאוד לקריאה!

קיבל ארבעה כוכבים מפני שהסופרת לא ממש החליטה איזה ז'אנר הוא: ביוגרפי, תיעודי או עלילתי.