ניגשתי לספר בחשש מה - ספרות מערבית העוסקת בתרבויות העולם השלישי לרוב נופלת למלכודת ההשתלה הקולוניאליסטית הסמויה, כזו שנתפסים בה ללא משים ומקיזים התנשאות במסווה של פובליציזם "אובייקטיבי", או גרוע מזה, מנסים להחלץ בעזרת אקרובטיקה של דימויים אקזוטיים אוויליים הנוגעים לארץ "רבת הקסם , המסתורית" וכו'. אך הנה, העיתונאית הסקנדינבית, מצליחה לדלג בקלות מעוררת השתאות מעל כל סבך המלכודות : סיירסטאד מצליחה לייצר דיוקן עדין ונוקב, חף מאתנוצנטריות ועם זאת נטול רומנטיקה פולקלוריסטית, של משפחה האפגנית אצלה התארחה, ומתוך התרבות, הקיצוניות הדתית הנתונה הכללית, מצליחה לייצר דיוקן של פרטים, של דמויות אנושיות , אנשים ונשים (בעיקר נשים) המתגוללים בתוך החלל התרבותי הנתון ומנסים לחיות את חייהם, מתוך מירמור או מתוך השלמה.

ספר מהנה לפרקים, שמצליח (עד מחציתו בערך) לזקק את הבחילה התאגידית לכדי אודיסאה של חיי משרד קטנוניים וגרוטסקים, בעידן שבו העמל האנושי אינו מגיר זיעה ממשית. בהמשך,(הספר) הופך לעיסה של טרחנות מיותרת וחזרתיות.

אין פה ספרות גדולה, אין פה יומרה מליצית. יש פה אומץ לב כנה, יש פה פיכחון אמיתי ומר. המחבר הוא בוגר ישיבה תיכונית, וגם גיבור הספר בא מרקע דתי לאומי. אל מול העיוורון הנוקשה של המערכת הצבאית, ריסוק נפשו של היחיד, יש פה גם שבירה של אתוסים לאומיים, מיתוס הגיבור הציוני, "טוב למות בעד ארצינו" ועוד. אומץ הלב של המחבר ניכר בעיקר ביכולת הביקורתית שלו כנגד אותם אתוסים של גבורה ולאומנות שעליו גדל, וביכולת הרחבת הביקורת אל עבר נושאים כלליים יותר כמו הכיבוש והמצב הפוליטי.

....."מאז שאני ילד אני יודע שכולם רוצים להשמיד אותנו. אבל אני חייב להיות שמאלני. "למה?" צחקתי צחוק מר, "למה, אתה שואל?, כי אני בעצמי תחת שלטון צבאי ,אתה מבין? ממש כמו הפלשתינאים האלה. גם לי הם אומרים מתי ללכת ומתי לבוא ומה לאכול ואיך מותר לי לדבר. וגם אותי מענישים לפי קריזות ולפי אינטרסים ולפי שיקולים של כבוד. ולפעמים נותנים לי לסבול ומתנהגים אלי ממש באטימות, באכזריות, רק כדי ללמד אותי מה זה "משמעת של צבא" ומה זה 'חייל'.... "

ג'יונו הוא גילוי מרענן. הטבע והאדם מתאחדים בסימביוזה של רשע ודמוניות, הרמוניה של תוקפנות ופולחן (ואני מדגיש- כל זה בהרמוניה מוחלטת, ולא בדיסהרמוניה). ג'יונו יוצר פיוט מעודן, ייחודי, תיאורי הטבע של פרובאנס כמו שלא תמצאו באף מדריך תיירות מצוי. אין למעשה כל הפרדה בין האדם ובין הטבע שמסביבו- אבל לא מדובר בהרמוניה המתבקשת, בשלווה ההדדית. להב השחר, אוד השמש שעולה על השדות, כמו להב סכין, משסף. הגבעה היא בטן אחת גדולה מפוצעת שעומדת לנקום את נקמתה במי שמעז לדרוך עליה ולבצוע את אדמתה.

נסיון כושל לייצר אמירה דיסוטופית עם פירורים של פוסט מודרנה מעיקה ונמסה. דמויות שטוחות ופלקטיות, עלילה צפויה, לצד מספר רגעי שנינה ולא יותר. אתסטיקה אמריקאית במסווה של מחאה. בסך הכל- הכותב שם לעצמו רגל ,נופל, ומעמיד פנים שלא ארעה נפילה- ובכך רק מעמיק את גודל הכישלון הסכריני.

הסיפורים של ואלזר הם תערובת של כתיבה כמעט אינפנטילית, חסרת עלילה מוחשית או ציר זמן מובהק, עיסוק בחומרי המהות הנרחבים ביותר באופן פשוט וישיר, ילדותי מעט, אסוציאטיבי, תמהוני , ועם זאת לא נגוע בפשטנות.
אפשר לפרש את הטקסטים כעיסוק כמעט אובססיבי, חזרתי, שמדגיש את הפער שבין העצמי המובדל האישי, לבין החברה הסובבת שמנסה לסרסו ולהפכו לצייתן חסר ספקות. ומאידך, אי אפשר שלא להרגיש את הרצון העז של המחבר במחיקה העצמית, בהטמעות הסופית, בהפיכה לאפרורי, במנוחת הלא מובדל, הזהה, חסר הייחוד. חולשת היחיד אל מול פצע הקיום המסועף מדי.
לא פלא אפוא שואלזר היה אחד ממקורות ההשפעה העיקריים על פרנץ קפקא.

הפרוזה של ברנהרד היא פוגה של הקזת מרירות , ביקורת תרבות, שנאת אוסטריה, שבירת תבניות קיימות. מערך שלם של הגות מתפרצת כמו לבה חמה על האינטלקט הלא מוכן-לא מוגן.
וכל זה כתוב ביד מוזיקלית גסה, עם חזרתיות אובססיבית כמעט, כמו הטפה ללא קהל, בעיטה שהיא גם ויתור וכניעה ידועים מראש . אין דבר מלבד הייאוש הצמא למאזין, שונא האדם שמחפש בכל זאת הבנה אנושית, ולו רק כדי שדבריו השחורים יוכלו לחורר מעט את השמיים השקטים, ולו רק כדי שיוכל לבקש ממאזינו היחיד, לבסוף, שיתלווה אליו, שיהיה לו לחברה, בדרכו אל התאטרון, אל הצגה גרועה שעליבותה ידועה מראש.
ברנהרד הוא הגאון הגדול של המחצית השניה של המאה ה20, אחד ממבשריה של ההתפוררות הכללית.

על כוחה השטני והמבער של התשוקה ההרסנית הנגזרת על בני האדם

צווחה ראשונה ובוסרית מעט, פשוטה כואבת וכנה, אשר הצליחה לפרקים להחזיר לי מעט אמון בכאב אנושי לא מסולף
ולא מתיימר