אני לא באמת כוורן . בחיים האמיתיים אני עובד בסתם עבודה משרדית משעממת . חמישה ימים בשבוע , משמונה בבוקר עד חמש בערב . כמו כולם . למה השתמשתי בכינוי הזה ? אולי איזה פנטזיה ותיקה שיהיה לי מקצוע שונה , מיוחד , לא סטנדרטי .

הספר הזה עוסק במערכת היחסים הפנימית בין העובדים בתוך משרד פרסום בשיקגו של תחילת המילניום . לא נמצא כאן עלילה דוהרת , ולמעשה עיקר הספר מתרכז באינטראקציות הפנימיות בין העובדים . אני מניח שזה יכול לשעמם הרבה מאוד קוראים , אבל אותי זה דווקא עניין . הספר כתוב בצורה משעשעת , עם כמה זויות סיפוריות , והוא נכתב בגוף ראשון רבים . מאוד מקורי ומאוד מעניין . נוכל למצוא כאן גם התייחסות להתפוצצות בועת הדוט קום ולנקודת מבט אירונית על עולם הפרסום , כשהצוות עוסק בעיצוב מודעה שעניינה סרטן השד כאשר נפוצה שמועה שהמנהלת לין מייסון עצמה לוקה בסרטן ... מצד אחד העובדים מתייחסים באירוניה אל הקמפיין , אבל מצד שני מתייחסים אליו ברצינות תהומית בתקווה להיות מי שהצעתו תתקבל , וכך יוסר מעליו איום הפיטורים .

הספר הזכיר לי שתי סדרות טלוויזיה שמאוד אהבתי לראות , שתיהן בשם "המשרד" . גם בגרסתה האמריקאית וגם בגרסתה הבריטית . גם כאן נמצא מעט עלילה והרבה אינטראקציות ומערכות יחסים בין אנשים שמובעות בצורה יפה .

נראה לי שאנחנו ממעיטים מעט בחשיבות של מערכת היחסים שלנו עם האנשים איתם אנו עובדים : אחרי ככלות הכל אנו שוהים איתם יותר מאשר אנו שוהים עם המשפחה ועם החברים . אני חושב שמקום עבודה מספק , חוץ מהאופי של העבודה עצמה , תלוי הרבה גם במערכת היחסים עם העמיתים . עבודה טובה ומספקת עם אנשים שלא נעים לעבוד איתם יכולה להיות בסופו של דבר עבודה שלא נעים לעבוד בה .

על הספר כאמור אני ממליץ בחום .

אנחנו עובדים היום במשרדים ממוזגים, לעתים קרובות מעוצבים מדי שרק אנחנו, העובדים בהם, מבחינים בפינה המתקלפת של הציפוי על הקיר, בדלת שתמיד נתקעת בפתיחה, בכרזה שהתרופפה בקצוות וכבר אינה כה רעננה ומבטיחה. אנחנו עובדים ברצינות ומייצרים שום דבר. מלים ודימויים."הטריק הוא לשחק חופשי במלים... כשאמרנו 'הנחות גדולות שאסור להחמיץ!'.התכוונו שאנחנו מוכרחים להיפטר מהסמרטוטים האלה, ומהר. 'שי חינם' היה קוד ל'תתכוננו לשלם הון'. מלים ומשמעות היו דברים שונים עבורינו". ובסוף היום או בסוף תקופת העבודה שלנו, כשאנחנו מפוטרים כל מה שיש לנו לקחת איתנו אלה הדימויים של איך זה היה פעם, וקופסת קרטון בינונית שהצטברו בה כמה קשקושים לא נחוצים שעדיף היה לולא נצברו, כל רכושינו מתקופת עבודה דמויית חיים. מה זה לעומת כיכר לחם שנטבלה בזיעה ויגיעה של אנשים שזרעו, קצרו, אספו, הפרידו, טחנו, ניפו, לשו, אפו ובסוף גם אכלו? איזה מין חיים אנחנו חיים היום לעומתם? הם, שמעולם לא פוטרו, שנפטרו מהעולם תוך כדי עבודה, כדי שלאחרים יהיה לחם לאכול?

ואז הגעתי לסוף של הספר התמוה, הזר הזה. הספר שבהתחלה די התנדנדתי אם אני רוצה להמשיך לקרוא אותו, ספר שהכריח אותי להמשיך לקרוא בו והטריד אותי מאד במחשבות עליו.

משרד פרסום בשיקאגו בתחילת שנות האלפיים: שיא ימי הבועה, הישגים עסקיים מידרדרים ומחייבים – כך לפי אנשי ה"ביזנס" פיטורים המוניים של עובדים כדי "לשפר את המאזן העסקי" ולתת תמורה לבעלי המניות המרוויחים מעבודתם של אחרים. ובתווך העובדים המנסים לשרוד ומנסים להתעלם ולהדחיק את הברור מכל: גם תורם יגיע "ללכת במסדרון כמו ספרדי" לזקוף את הראש, להתבונן לעמיתיהם בעיניים ולהפוך ל"לא אחד מאיתנו". העובדים העושים כלום הופכים לסוג של "משפחה". הם מכירים את עמיתיהם באופן כמעט אינטימי, מבלים במחיצתם יותר מאשר במחיצת בני משפחתם החוקיים וכתחליף תוכן לזה המתקיים במשפחה אמיתית הם מייצרים שמועות, השערות, הערכות ופחדים.

הספר כתוב מצויין. רוב עלילתו היא בעירבון מוגבל – שמועות, הערכות, המתהפכות ומשתנות כדרכן של שמועות והערכות. הוא מעניין למרות שמדובר בסיפורים ספק היו של אנשים "לא משלנו" ולרוב לא במיוחד מעניינים. פריס הופך והופך את העלילה, הכתובה בגוף ראשון רבים ("היינו", "עשינו") ומספר אותה מזווית הראייה של חלק ממספריה. במהלך הקריאה חשבתי עד כמה החלק המשמעותי בחיינו, זה שאנחנו מקדישים לו את מירב זמננו ומרצנו הוא לעתים כה קרובות סר טעם ותפל, וכשתגיע עת הסיכומים לא יישאר לנו דבר להגיד לזכותנו רק 'הייתי כאן. ועכשיו אני כבר לא'.

הוצאת עם עובד. 421 עמודים.

בסוף הגעתי לסוף של "ואז הגענו לסוף"
הסיפור הוא על משרד פרסום דועך, בסוף שנות ה-90. זה נראה כאילו כל הסטיגמות של עובדי משרד פרסום (או אפילו היי טק, לצורך העיניין) מוצאות את מקומם בתיאורים של פריס. הרכילויות, ההתפנקות, שיחות המטבח, התעלולים הקטנים שנובעים משיעמום ועודף זמן פנוי, הדיבורים על כולם כ"משפחה", למרות שהם רק לועגים ושונאים אחד את השני. זה פשוט קרקס שלם.
הדבר שאותי הכי עיניין בכל הספר הוא האינטראקציה שבין האנשים. זה מרתק מבחינתי. אני עובדת בחברת היי-טק וכל ההתנהלות מאוד מוכרת לי. אנשים שמבלים ימים שלמים בלהציק ולהקניט אחד את השני בצורות שונות ומשונות ועדיין, מוצאים את הרגש אחד כלפי השני כשצריך (לעיתים רחוקות,אבל קורה).
זה משרד פרסום, ולכן הם מוכרים הכל, גם את עצמם. הם כל הזמן מתעסקים בעצמם וברכילויות סביבם בלי טיפת רגש.
תחילת הספר הייתה לי מאוד קשה כי כמעט מאה עמודים לא קורה כלום ואתה לא מבין לאן כל זה הולך. עושה רושם שקורים כל מיני דברים קטנים, אבל לא מצאתי את מה שאמור להיות סיפור המסגרת. זה ספר על אנשים ועל היחסים בינהם. וזהו. אפשר היה בשקט גמור לצמצם אותו במאה עמודים.
זה כן גורם לך לחשוב קצת על עצמך, ואי אפשר להתחמק ממה שקורה בשוק בזמנים אלו (ואיך מצמצמים את הכיבוד במטבח - אבוי) ואימת הפיטורין שמרחפת מעל כולם בתקופה כזו.
אם לא מעניינת אתכם אינטראקציה בין-אישית - אז אין לכם מה לקרוא את הספר הזה.
למי שכן - קחו בחשבון את "משבר 100 העמודים"
ולמתלבטים - מצ"ב ציטוטים.

עוד ביקורות וציטוטים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1550114


- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "דבר אחד ידענו בוודאות - למרות כל ידיעותינו הוודאיות, קשה מאוד לנחש מה חושב כל אחד בכל רגע נתון".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"אהבנו לבזבז זמן, אבל לא היה כמעט שום דבר יותר מעצבן מלבזבז את הזמן המבוזבז שלנו על משהו שלא שווה לבזבז אותו עליו".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

" אף פעם לא שנאנו את ג`ו כמו ששנאנו אותו כשהיה לו מידע שהיה לנו, גם, ושאותו הוא סירב לגלות לנו".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"התקשינו מאוד להשיב על כך. הכל נראה כפול ואדום? אה, נו, זה יעבור, קארל. זאת פשוט תופעת לוואי זמנית של נזק מוחי קבוע".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"צברנו ימים על ימים במשרדים של אנשים אחרים בהמתנה שיגמרו עם הטלפון".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"כל הלבבות השבורים הם נסיבתיים. כל טמבל שנפגע מאהבה נכזבת הא קורבן של עיתוי גרוע, של כוונות טובות ושל החלטה אומללה שקיבל מישהו אחר".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"הטריק היה לשחק חופשי במילים. בסופו של דבר, אם הכל ילך טוב, "גרבידיאן ובנו" יהיו בעצם שלושה היספנים שיבואו אליכם הביתה ויפנקו לכם את הדשא. כשאמרנו "הנחות גדולות שאסור להחמיץ!" התכוונו שאנחנו מוכרחים להיפטר מהסמרטוטים האלה, ומהר. "שי חינם" היה קוד ל"תתכוננו לשלם הון". מילים ומשמעות היו כמעט תמיד שני דברים שונים לגמרי עבורנו. אנחנו ידענו את זה, אתם ידעתם את זה, כולנו ידענו את זה. המילים היחידות שאי פעם הייתה להם איזושהי משמעות היו, "אנחנו באמת מצטערים מאוד, אבל אנחנו נאלצים לפטר אותך".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -