יותר מ-60 שנה עברו מאז שבדרכים יצא, ונדמה שהוא לא התיישן בכלל. העמודים הראשונים שלו רומזים לכיוון שבו ינוע כל הרומאן- קרואק מספר על מערכת יחסים שנגמרה, עליה הוא לא רוצה לדבר, ומייד מתפנה לכתוב על דין מוריארטי, הגיבור האמיתי, הפרוע והייצרי כל כך של בדרכים, שנדמה שכל שורה שקרואק כותב כאן קשורה אליו.
העלילה היא פשוט תיאור של כמה מסעות בארה"ב (וגם קצת במקסיקו), אבל זה לא ספר מסעות רגיל, כי קרואק לוקח יחד איתו את השדים שלו, את האפילה שלו. קראתי את בדרכים משהו כמו 3 פעמים ואני עדיין לא יודע בדיוק אילו שדים אלו. אני חושב שקרואק לא בדיוק כותב עליהם בספר הזה, הם יותר תקועים ברקע, בתיאורים של הבדידות ושל העצב. בספרים אחרים שלו כתוב על התמכרות לאלכוהול, על חוסר יכולת לאהוב, אבל קרואק של בדרכים הוא צעיר יותר והוא לא מדבר באופן מפורש על הדברים האלו. בדרכים הוא יותר רומאן של גאולה. המסע של קרואק לגאולה דרך נסיעה נגד כיוון התנועה במהירות של 80 מייל לשעה, או בטיפוס על הרי הרוקי בזמן הזריחה. וכמובן דין מוריארטי, שהוא התגלמות ההרפתקנות ואחלה דרך להשיג את אותה גאולה. ומה שיפה בספר הוא שהוא פשוט יפה מדי בשביל להכניס אותו לתוך קטגוריות כאלו של חיפוש אחרי גאולה, ספר מסעות או קטגוריה אחרת. הוא פשוט עומד בפני עצמו. התיאורים היפים כל כך , והטון הכללי שנע בין עצב להתלהבות ילדותית מטורפת (שנראית דווקא הגיונית כל כך לפעמים, באופן מדהים!) יוצרים יצירה אדירה שעומדת בפני עצמה. ואני באמת חושב שהטון והתיאורים חזקים יותר מכל קריאה "פרשנית" של הרומאן הזה, ובהחלט אפשר לעשות לו פרשנות קתולית (כמו שקרואק עצמו עשה) או פרשנות הומואית (קראתי בכמה מקומות שדין מוריארטי וקרואק היו למעשה בני זוג. זה לא ממש מפתיע). בקיצור, לדעתי זה ספר נדיר, יפהפה, של אדם פסימי אבל תמים עם הרבה אומץ. אולי לא ספר שמתאים לכולם, אני תמיד חושב שקרואק כותב בשביל אנשים שהם קצת כמוהו. אז אם אתם לפחות קצת כאלו, תקראו את זה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
