כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופה פה פוגע הספר ובגלל זה הוא ספר חובה עד היום. וישאר ספר חובה אלא אם כן ישתילו לנו צ'יפים במוח או משהו... בכל מקרה הנקודה היא שגם אז אהבו נוחות כנראה באותה מידה שאוהבים אותה היום אבל העניין היה המורדים. וכן זה מה שהשתנה
הסיפור הוא על מי שהיה מורד היה מורד אמיתי. היה מטפס על רכבות מסע. גונב רכבים ולוקח מה שבא ליד. ולא בשביל רווח אלא בשביל החיים.
אולי בגלל הטכנולוגיה והמצלמות ואולי בגלל שהרומנטיקה גוססת היום כבר לא מורדים היום מתקיימים.

ג'ק קרואק כותב מדהים. בלי התפנפניות ובלי מניארות מיותרות הוא כותב איך שבא לו. וזה כיף. אתה מרגיש שאתה צולל ליומן אבל לא סתם יומן. יומן של הבנאדם שעשה הכי הרבה כיף בעולם יומן של אדם שחי כל רגע יומן של החיים הנכונים.
כנראה שג'ק עשה רומנטיזציה לא קטנה לסיפור כי הוא כתב מזיכרונות אבל העניין לא מורגש במיוחד. תוך כדי הוא גם מספר על החזיונות החלומותוהמחשבות שלו. הסיפור פשוט רץ והוא כלכך מהנה אבל גם מאוד רגשני עד שתפסתי את עצמי (בפעם הראשונה) כמעט בוכה בסוף ספר. בקיצור הלוואי שכולם היו קוראים את הספר הזה. ואם הדבר היה כך, הרף לחיים טובים והרף של העניין והיופי שבחיים היה עולה.

אני רוצה הפעם להתחיל דווקא מהסוף, מהשיקולים המעט מוזרים וההרבה מתנשאים של עורכי המהדורה הנוכחית בחול' וגם של אלה שבחרו "ליישר קו" עמם, כאן בארץ, בגירסה העברית : מי שקצת עוקב אחרי מה שאני כותב פה, מכיר כבר את סלידתי מכל מה שנכנס מבחינתי לקטגוריה של לימוד/שינון/הטפה ספרותית... קשה לי מאוד לקבל בהבנה את נקודת המוצא הזו -שכולה מזכירה לי מערכי שיעור קרתניים וארכאיים- שמכתיבה לי ולכם מה לחשוב, איך ומתי... תן צ'אנס, ראבאק, אנשים מנסים לקרוא ספר ואולי גם להנות ממנו !...

ולמה אני כותב את כל זה, תשאלו ?! - הו, שאלה מצויינת ! ובכן יצא ככה שעורך המהדורה האמריקנית, הווארד קנאל, וכן המעורבים בתרגום ובעריכת הגירסה העברית, שבחרו ללכת איתו יד ביד כאמור, כל אלה היה להם מאוד חשוב כנראה למנוע מצב שייפול הספר -חס ושלום, מלח-מים ושום-בצל- בידיו הלא מיומנות של קורא אהבל, אפילו שילם עבור התענוג במיטב כספו ומרגע זה - לא עניינו של אף אחד מה עושה ההוא עם הספר... וכך קרה שאצלם, הפרוזה המענגת והכה מפורסמת/משפיעה/קונטרוורסלית שכתב ג'ק קרואק ושכותרתה "בדרכים" - הפכה לכמעט נספח במהדורה הספציפית ואי לכך הוטסה אחר כבוד לעמוד 115, אחרי לא פחות מ-4 (!) מאמרים מאוחרים שנכתבו על היצירה, שכל אחד מהם מביא לנו עוד ועוד השתפכויות מלודרמטיות, שמסבירות לנו שוב ושוב את הרקע לכתיבת הדברים, ההקשר ההסטורי, החברתי והפוליטי בארה"ב של העת ההיא ובקיצור - שיעור אנתרופולוגיה מייגע ומיותר, בפרט שכשחושבים על זה אפילו קצת, לא נראה לי שהרבה אנשים רכשו את הספר הזה בשל כריכתו ה(באמת) מקסימה וסביר יותר להניח שרובם ככולם, ידעו או ביררו איזה דבר אחד או שניים על הכותב עצמו, על חבורתו העליזה (אלן גינסברג, אלוהים !) ועל כל הנחות היסוד העומדות מאחורי "האתוס האמריקאי"... תוזז היצירה לתחילת המהדורה - אני אומר ! והנספחים, כבודם במקומם מונח - אבל בסוף...

זהו, נרגעתי. ועכשיו לספר עצמו : טוב, מה בת'כלס אפשר להוסיף ? בוב דילן חזר ואמר שהספר "שינה את חייו" (ויש עיתונאים שציטטו אותו כמי שהשתמש בביטוי "מעך אותי" בהקשרו של הספר), קראתי בכמה מקומות על סופרים מתחילים מכל העולם ואפילו "סתם" אנשים, שניסו לשחזר את המסע המתועד לפרטיו, יש לו התייחסויות והפניות בגוגל (אם זה אומר משהו...) כמעט כמו ליצירות של דוסטוייבסקי, בקיצור - לא בדיוק יצירה אלמונית...
באופן אישי, סגנון הכתיבה -שעליו, אגב, התנהלו ועדיין מתנהלים ויכוחים מרים : חסידי קרואק אומרים "כתיבה אסוציאטיבית ללא תיקונים" ואילו פרשנים בלתי תלויים טוענים "ערוך ומתוקן לעילא"- גרם לי להבין מאיפה למד האנטר ס.תומפסון את להטוטיו ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), מהיכן צמח בכלל סגנון "הגונזו" והפתיעה אותי עוד יותר העובדה, שאלוהי-הכתיבה שלי, טרומן קפוטה, נמנה דווקא עם אלה שסלדו מסגנונו של קרואק וכינו אותו (את הסגנון, לא את האיש) - "הקלדה"... נכון שקפוטה הרבה יותר מעודן ולירי מקרואק, אבל יש דמיון, תודו !

בקיצור - "בדרכים" הוא יצירה מרתקת, מלאת עצבות, מלאת תלישות, מומלצת במיוחד למי שבילה קצת באמריקה ולא הספיק להבין/הצליח להפנים את הפער שבין השטח הגיאוגרפי העצום ובין בדידותו הבלתי נתפסת של האיש הקטן... אני מנסה להעניק לילדיי קן משפחתי חם ויציב ומולי - המונים המונים שלא ידעו מעולם מה זו יד מלטפת של אבא או מילה אוהבת של אמא... פשוט הזוי.

נ.ב. פורסמו -גם בספר עצמו וגם בכל מיני ביקורות "מקצועיות" עלק- כל מיני אזהרות לגבי טיבה "האמיתי" של הגרסה הנוכחית והמלאה, כאילו שהיא עמוסה בתיאורי זימה קשים ושאר פריטי "הארד קור"... אז נא להירגע, במטוטא; אם שני משפטים העוסקים ביחסים הומוסקסואליים (ללא תיאורים פלסטיים) הם מה שגרמו לכל הרעש, אז כנראה שמישהו פה חי עדיין בימי הביניים...

19.7.2010 - תוספת קטנה : כעת, משחלפו אי-אילו ימים מאז סיימתי את הספר וכתבתי את הביקורת הנ"ל, אני מתחיל להפנים באיזו יצירה ייחודית מדובר, בפרט סיפורי המסעות האחרונים (הרביעי והחמישי) שהם הרבה פחות ארציים והרבה יותר פואטיים... מרגש ברמות !

יצירה מוטרפת.
קרואק כתב את הספר הזה (כך אומרים) בנשימה אחת- שלושה ימים ישב עם מכונת הכתיבה שלו ופשוט השפריץ את כל עלילות הנוודות שלו ברחבי ארצות הברית. הטירוף בספר הזה מתבטא בזרם השוצף של הכתיבה, הוא מצליח לפרוס במיטב הביטניקיות שלו את כל הרעב הבוער בו לחיים, את חדוות הנדודים שלו, בלי לומר די.
בסגנון הביט נתקלתי לראשונה בשיר המופלא "אמריקה" של אלן גינזברג (יש גם בתרגום לעברית, אפשר גם לשמוע אותו מקריא ביו-טיוב, עופו לשמוע), בזמנו היה זה סגנון כתיבה פורץ דרך- משהו כמו זרם תודעה טבול באל-אס-די ועסיס חיים.
הוא מספר שם רבות על אירועים ואנשים שהוא פגש בדרך, נראה כמעט לא הגיוני איך אדם ישב כמה ימים והצליח להקיא על הדף כל כך הרבה פרטים ושמות ורגשות נושנים. ייתכן שהוא לא נצמד תמיד לאמת, היא הפכפכה במילא, אבל זה פשוט לא משנה. זה ממש לא צריך לקלקל את חווית הקריאה, אין שום מקום לציניות מהסוג הזה, בעיני. יש בספר הזה כנות יוצאת דופן, כי הוא לא מנסה להתייפיף, לאורך הקריאה הרגשתי שהוא פשוט הגיש לי נתח מעצמו ואמר: זה אני, זה מה קרה לי, תאכלי את זה כמו שזה.
בתוך בלגן המילים הזה הצלחתי לשול פה ושם פנינים יפהייפיות, כאלה שיאכלו להאבד בקלות בתוך האוקיינוס הענק שהוא ברא:

"היא הייתה בחורונות נחמדה, פשוטה וכנה, שפחדה נורא ממין; [...] אמרתי לה שמין הוא יפה. רציתי להוכיח לה את זה. היא נתנה לי להוכיח לה, אבל הייתי קצר רוח מדי ולא הוכחתי כלום. [...] "מה את רוצה מהחיים?" "רק לעבוד ולהסתדר." [...] ניסיתי לספר לה כמה אני נלהב מהחיים ומהדברים שנוכל לעשות יחד; אומר את זה, ומתכנן לעזוב את דנוור כעבור יומיים. היא נפתתה הצידה בלאות. שכבנו על הגב מביטים בתקרה ותהינו מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסוייגים כל כך. [..] בנים ובנות באמריקה כל כך אומללים יחד; התחכום דורש מהם להתמסר למין מיד ובלי שיחה מקדימה של ממש. לא שיחת חיזור---שיחה גלויה אמיתית של הנפש, כי החיים קדושים וכל רגע יקר."

קל מאוד להאבד בקריאת הספר הזה, זאת משום שהוא לא מחולק לפרקים, או מחולק בכלל. יהיה קשה לקורא לפרוס את הקריאה על פרק זמן ממושך. מציעה לנשום עמוק ולסיים את הספר בכמה ימים.

"חנינו בהרים: הייתה זריחה שמימית, אוויר סגול קריר, מדרונות אדומים, כרי מרעה ירקרקים בעמקים, טל, ועננים משתנים של זהב; על הארץ מאורות שנאי כיס, קקטוסים, עצי מסקיט. הגיע הזמן שאנהג הלאה"

"בדרכים" הוא בועת החמצן הנצחית המטלטלת ומניעה את הנשמות האבודות והכואבות ברחבי היקום הצורב. הכאב הוא הסטרטר המניע את הנפש קדימה – בשעיטת שריקה זועקת וחורטת את צלקותיה כנגד מהמורות הנורמות החברתיות בדרך. אביו ההולמלס והאלכוהוליסט של ניל קסידי ואחיו המת של ג'ק קרואק הם הדלק הבוער במכונה המדממת שחורכת תחתיה את התפיסה לחופש המוחלט בחיים ללא מעצורים ואחריות. הדרך היא בעיני המתבונן, החוויה היא המהות. ההרפתקאה היא מקדש החיים. והתוצאה של שלושתן יחד תהיה סיכום החיים שלכם. כמה אומץ יש לכם לחיות, או למות? ההבדל בין השניים נוטה לתעתע.

יותר מ-60 שנה עברו מאז שבדרכים יצא, ונדמה שהוא לא התיישן בכלל. העמודים הראשונים שלו רומזים לכיוון שבו ינוע כל הרומאן- קרואק מספר על מערכת יחסים שנגמרה, עליה הוא לא רוצה לדבר, ומייד מתפנה לכתוב על דין מוריארטי, הגיבור האמיתי, הפרוע והייצרי כל כך של בדרכים, שנדמה שכל שורה שקרואק כותב כאן קשורה אליו.
העלילה היא פשוט תיאור של כמה מסעות בארה"ב (וגם קצת במקסיקו), אבל זה לא ספר מסעות רגיל, כי קרואק לוקח יחד איתו את השדים שלו, את האפילה שלו. קראתי את בדרכים משהו כמו 3 פעמים ואני עדיין לא יודע בדיוק אילו שדים אלו. אני חושב שקרואק לא בדיוק כותב עליהם בספר הזה, הם יותר תקועים ברקע, בתיאורים של הבדידות ושל העצב. בספרים אחרים שלו כתוב על התמכרות לאלכוהול, על חוסר יכולת לאהוב, אבל קרואק של בדרכים הוא צעיר יותר והוא לא מדבר באופן מפורש על הדברים האלו. בדרכים הוא יותר רומאן של גאולה. המסע של קרואק לגאולה דרך נסיעה נגד כיוון התנועה במהירות של 80 מייל לשעה, או בטיפוס על הרי הרוקי בזמן הזריחה. וכמובן דין מוריארטי, שהוא התגלמות ההרפתקנות ואחלה דרך להשיג את אותה גאולה. ומה שיפה בספר הוא שהוא פשוט יפה מדי בשביל להכניס אותו לתוך קטגוריות כאלו של חיפוש אחרי גאולה, ספר מסעות או קטגוריה אחרת. הוא פשוט עומד בפני עצמו. התיאורים היפים כל כך , והטון הכללי שנע בין עצב להתלהבות ילדותית מטורפת (שנראית דווקא הגיונית כל כך לפעמים, באופן מדהים!) יוצרים יצירה אדירה שעומדת בפני עצמה. ואני באמת חושב שהטון והתיאורים חזקים יותר מכל קריאה "פרשנית" של הרומאן הזה, ובהחלט אפשר לעשות לו פרשנות קתולית (כמו שקרואק עצמו עשה) או פרשנות הומואית (קראתי בכמה מקומות שדין מוריארטי וקרואק היו למעשה בני זוג. זה לא ממש מפתיע). בקיצור, לדעתי זה ספר נדיר, יפהפה, של אדם פסימי אבל תמים עם הרבה אומץ. אולי לא ספר שמתאים לכולם, אני תמיד חושב שקרואק כותב בשביל אנשים שהם קצת כמוהו. אז אם אתם לפחות קצת כאלו, תקראו את זה.

"קראת את הספר מיום ראשון 12/05/13 עד יום שבת 02/07/16."
עם המשפט הזה אני חותם את מסעי בדרכים לעת עתה.

הספר התגלגל לידיי במקרה, כשהסרט יצא לאקרנים ומהדורה מחודשת של הספר (עם פוסטר של הסרט) עלתה על המדפים. במקריות רבה נכנסתי באותו הערב לחנות, במקריות רבה עיניי נחו על הספר, ובמקריות רבה משהו מהתקציר מאחורה גרם לי להבין שזה לא סתם ספר. במקריות רבה הספר הזה קיוצ'ץ לי את החיים.

במשך שלוש השנים האחרונות ניסיתי לגשת למסעותיהם של ג'ק, ניל, אלן, פרנק ועוד רבים אחרים לאורך המגילה שנכתבה בשלושה שבועות רצופים. אך משהו בחופש המתפרץ מבין הדפים לא נתן לי מנוח, כל הפעם הרגשתי שזה לא הזמן הנכון לקרוא את הספר. ככה יצא שעד השחרור הספר עבר תחת ידיי 5 פעמים, אך כל פעם עם התקדמות קטנה הוא הוחזר למדף, לרגע הנכון. ואם השחרור שלי במרץ האחרון הבנתי שהגיע הזמן. ואלה היו 4 חודשים מטלטלים.

בוב דילן אמר על הספר:"קראתי את בדרכים ב1959. זה שינה את חיי כמו שזה שינה את החיים של כולם". משפט כזה יכול להיתפס בקלות רבה כמשפט פשטני שנאמר על כל ספר שני שיוצא היום לשוק. ועל כל ספר וחצי שמקבל את הטייטל של "קלאסיקה". אך הספר הזה יכול להכנס למועדון המצומצם ולקבל את התואר "משנה חיים" בכבוד רב.

המגילה שמחולקת לחמישה ספרים גוללת את מסעו של ג'ק ברחבי אמריקה עם שלל דמויות מתחלפות. והמסע יותר משהוא מסע פיסי, הוא מסע פנימי אל תוך הנפש. הרצון למצוא את האותנטיות ולהקרין אותה החוצה, הניסיון בהתבדלות משאר החברה והפחד להיות אחד מעדר. ניסיון הגדרה אישית ועוד שאלות רבות שרלוונטיות כיום באותה מידה ואף יותר. ובכתיבה אסויאטיבית, רגישה וכנה הוא שופך את המחשבות שלו על הדף, בלי מסננת ובלי חשבון. ומערכת היחסים שלו מול ניל קסידי מורכבת ומעוררת מחשבה רבה. הניגודיות בין השניים, המשיכה והדחייה, הרצון להגן על ניל בעוד שהוא מבין שמעשיו הם שגויים, והרצון לפצח את החידה מי הוא ניל קסידי מניעים את גלגלי העלילה ומעניקים עומק רב לכל הספר.

זה ספר לא פשוט לקריאה מבחינת נוחות. אין שורות, אין פסקאות, מילים מחוברות, מאות דמויות חולפות אל מול עינייו של הקורא ונעלמות ככל שהדרך הולכת ומתמשכת. והתזוזה הבלתי פוסקת מעייפת. אבל ברגע שמתרגלים, נכנסים למכונית של ג'ק וניל ומתמסרים לדרכים, אפשר לעבור מסע משמעותי שמחלחל אט אט אל תוך נפשו של הקורא שבסוף המסע הקורא ישים לב שהוא לא נמצא באותה נקודה בה הוא החליט לשים את עצמו בדרכים.

"ואני נגררתי מאחור כרגיל כפי שעשיתי כל חיי בעקבות אנשים שמעניינים אותי, כי האנשים שמעניינים אותי הם המטורפים, אלה המטורפים לחיות, מטורפים לדבר, מתאווים לכל הדברים בו זמנית, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים דבר נדוש.. אלא בוערים, בוערים, בוערים כמו זיקוקי נרות רומאיים על פני הלילה".

אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני מספר שנים, סביר שהייתי אוהבת אותו מאוד. אנשים חסרי גבולות הנודדים ביבשת כמעט חסרת גבולות (לפחות בהשוואה ל'ממטולה עד אילת')בדרכים מדרכים שונות וחסרות גבולות אף הן נראו לי בעבר מאוד מושכים.

אבל זנחתי את הספר לאחר כמה עשרות עמודים (הסיפור המלא והמרתק בחוות דעתי הקודמת..) ורק אחרי פסח מצאתי את הפנאי לנסות להכיל אותו.

כנראה שבשנים האחרונות לקחתי פניה צדדית מן הכביש המהיר והמשכתי בה ללא אפשרות לחזור.

רב הזמן רב הדמויות בספר, בעיקר דין מוריארטי חסר הגבול עד כדי התפרקות, הרגיזו והתישו אותי וגרמו לי להרגיש קשישה ויציבה כסלע. ומי רוצה להרגיש כמו סלע קשיש?

אבל הספר כתוב היטב ומעביר, הן בדרך הכתיבה ('פרוזה ספונטנית' לפי הכתוב על גב הכריכה) והן בתוכן את רוח המקום והזמן (לפחות על פי שמועה- לא הייתי לא במקום ולא בזמן המדוברים), בסוף הצלחתי להתחבר לסיפור (במיוחד לחלק המקסיקאי- קצת מזכיר את סיני) ואפילו לפתוח מעט את ליבי לדין הנרקסיסט הקדחתני מתוך אותה חמלה מעורבת בהערצה שחש אליו המספר.

עדיין בילוי עם החבורה במכונית נשמע לי מאוד מעייף.
אולי הקנאה מדברת מגרוני אבל בשלב זה בחיי אני מעדיפה להסתגר בבקתה ביער סקנדינבי ולעסוק במלאכות יזומות ולא להתרוצץ בלי מקלחת זמינה בכל רחבי אמריקה בקצב הממבו.

"בדרכים" למרבה הפלא הוא ספר מסע.
ספר מסע של שני צעירים חסרי מנוח ברחבי ארצות הברית. ג'ק קרואק שנוסע ובא בין ניו יורק לסן פרנסיסקו עם נחיתות בדנוור וניו אורלינס המגניבה של שנות הארבעים, כשהדברים באמת קרו, וניל קסידי הגדול מהחיים והחצי מטורף שמצטרף אליו, או שאחד מהם נוסע לפגוש את האחר ואז ממשיכים יחד.

זו תקופה שבה לא מעט אינטלקטואלים בעטו במוסכמות ויצאו נגד המימסד, רדפו מוסיקה, כתבו פה ושם והעמיקו את יצירתם בעזרת סמים קלים וכבדים. היו כאלה שישבו במקומם והשפיעו דרך כתיבתם על מה שנקרא דור הביט, כמו אלן גינסברג וויליאם בורוז והיו כאלה שהסתובבו לכאן ולשם. הכל לפני הרעש והצלצולים של ההיפים בתקופת וייטנאם.

ג'ק קרואק שתכנן את ספר המסעות הזה מזה זמן, התישב בסופו של דבר וכתב אותו תוך שלושה שבועות בהינף יד אחד על מכונת הכתיבה. בספר הזה הוא מציג את אמריקה על צדדיה השונים, ממסיבות מטורפות ועד עוני אכזר, מהשבעים החיים בנחת ועד לרעבים המוטרפים.
ומסקנתו: "ואינדיאנים צפו בנו מתחת שולי כובעים.......הם ירדו מההרים המרוחקים כדי לפשוט את ידיהם אל משהו שחשבו שהציוויליזציה יכולה להציע ולא העלו על דעתם באיזה עצב ומיקסם שווא עלוב מדובר."

ספר נהדר שכאילו מספר על שיטוטים וחיים קלים, אלא שחוט טראגי משוך עליו, ככה בין השורות.

"בדרכים" (בשתי גרסאותיו) הוא ספר מקורי, משובח, מרתק ומעניין... אבל לא לכל אחד.
זהו ספרו השני של ג'ק קרואק והוא פשוט יומן מסעות של המספר וחבריו לרוחבה ולאורכה של ארצות הברית ומקסיקו בסוף שנות הארבעים, כשבמקביל זהו גם מסע חיפוש עצמי שלהם. הספר הוא שיר הלל לנפש החופשית, לנון-קונפורמיזם, לאהבה חופשית, סמים, אלכוהול והרבה ג'אז טוב.
הספר נכתב ב-1951 כמגילה ארוכה אבל יצא לאור בארה"ב רק ב-1957 לאחר שצונזר, נערך וחולק ל-5 פרקים שכל אחד מהם תיאר מסע אחד. לאחר למעלה מ-50 שנה החליטו בהוצאת הספרים פינגווין להוציא לאור את הגרסה המקורית (גרסת המגילה) שבה כל המסעות כתובים ברצף והיא כוללת את הקטעים שצונזרו והושמטו. רוב החברים למסע מופיעים בגרסת המגילה בשמותיהם האמיתיים.

הויכוחים האקדמיים לגבי המקום, הזמן והשיטה שבה נכתב הספר פחות מעניינים, העובדה המעניינת היא שהספר נכתב על אנשים אמיתיים: המספר הוא ג'ק קרואק (סאל בגרסה הערוכה) וחבריו למסעות שהם ניל קסידי (דין מוריאטי בגרסה הערוכה), המשורר אלן גינסברג (קרלו מרקס), ויליאם בורוז (בול לי) ואחרים השייכים לתנועת "דור הביט" או ה"ביטניקים" (ונא לא להתבלבל עם ההיפים משנות השישים).

היו חברים שלהם המלצתי על הספר והם לא גילו התלהבות מיוחדת ממנו, אז כנראה שהוא לא לכל אחד. התמזל מזלי כשהפעם הראשונה שבה קראתי אותו (באנגלית) הייתה בטיול הגדול של אחרי הצבא בדרום אמריקה ואני יכול לכתוב כיום בשקט שהספר השפיע עלי אז, רק שלא הצלחתי לגמור אותו (הוא נרטב אי-שם באיגואסו והפך לעיסת נייר). ב-1989 מצאתי את הגרסה הערוכה בעברית (בתרגומו של עודד פלד) והצלחתי להשלים את המסע האחרון. עשור אח"כ נתקעתי בנמל התעופה בפרנקפורט ואז קניתי וקראתי אותו שוב באנגלית ועכשיו, בפעם הרביעית, קראתי את גרסת המגילה (בתרגומו של שאול לוין).

הספר מקבל אצלי 10 כוכבים (מתוך 5) על המגילה הכתובה, 3 כוכבים על התרגום ורק כוכב אחד על מבנה הספר... למה לכל השדים והרוחות המגילה מתחילה רק בעמוד 117 (???) אחרי כל מיני הקדמות, מאמרים "מלומדים", המלצות לקריאה נוספת, רשימת תודות ורשימת הערות... מקומם של כל אלו בסוף הספר ולא בתחילתו (למרות שגם הגרסה האמריקאית של פינגווין בנויה כך, אבל לא צריך להעתיק מהאמריקאים כל דבר אידיוטי).
לדעתי התרגום של עודד פלד למהדורה הערוכה הוא טוב יותר מאשר התרגום העכשווי מדי של שאול לוין, ככלות הכל ההתרחשויות בספר קרו לפני 60 שנה ולא בעידן הפייסבוק.

לסיכום: למי שלא קרא ורוצה לנסות לקרוא ספר מקורי ומשובח אני ממליץ לקרוא את הגרסה הערוכה (הוצאת זמורה ביתן 1988). למי שקרא את המהדורה הערוכה ול"מיטיבי לכת" אני ממליץ לקרוא את מהדורת המגילה ... ולהתחיל עם המגילה עצמה (בעמ' 117).