הרומאן הגדול הזה של בולאניו מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט של משורר בן 17 שמגיע למקסיקו סיטי. הסגנון הריאליסטי והגס של החלק הזה הזכיר לי מייד את הרומאנים של צ'רלס בוקובסקי. ובכל מקרה, החלק הזה זורם מצויין, קריא מאוד, מצחיק מאוד ומחרמן מאוד לפרקים. החלק השני של הספר, שהוא משהו כמו 2/3 ממנו, הוא תיאור חיים של קבוצת משוררים בשם "הויסרל- ריאליסטים", שמסופר דרך כמה נקודות מבט. שני הגיבורים של הספר ושל הקבוצה הם אוליסס לימה וארתורו בלאנו. הראשון מקביל למשורר אמיתי בשם מריו סנטיאגו פפסקווירו, השני כמובן מקביל לדמות של בולאניו עצמו. הסיפור של המשוררים ושל החיים שלהם מתואר לאורך משהו כמו 20 שנה, מ-1976 ועד 1996, דרך הרבה מספרים שונים. חלקם אויבים, חלקם אוהבים. כאן אפשר למצוא את כל הדמויות וגם את השמות האמיתיים שלהם, אם יש. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Savage_Detectives.
החלק הזה נמשך על פני משהו כמו 450 עמודים, מחולקים לפרקים די קצרים. נדיר למשל למצוא פרק של יותר מ-20 עמודים. אפשר לראות בו מצויין את הסגנון המדויק אבל השוטף של בולאניו ואת הדימויים האפלים היפהפיים שהוא יוצר. אלא שבולאניו הוא לא רק סופר של סגנון. כמו ברומאן הקודם שלו שקראתי "נוקטורנו בצ'ילה", גם כאן הוא מבקש להגיד משהו בעל משמעות מוסרית על העולם. בולאניו מנסה ליצור הנגדה בין העולם של המשוררים הויסרל- ריאליסטים לבין העולם של משוררים אחרים. בזמן שהויסרל ריאליסטים מתנהגים בצורה משוחררת, חופשית, המשוררים האחרים מתוארים כאידיוטים, כטיפוסים מנופחים ופחדנים. הרומאן כמעט ולא מביא שירים של הויסרל ריאליסטים או של האחרים, ולכן הקורא חייב להתרכז בחיים עצמם של המשוררים. הכתיבה המעולה של בולאניו מייצגת מצויין גם את קבוצת הויסרל ריאליסטים וגם את הקבוצות האחרות. קשה לי להגיד מה יפה יותר מבחינה ספרותית, הייצוג של ה"רעים" או ה"טובים". אחד מהפרקים המדהימים ברומאן, למשל, הוא הפרק שנכתב מנקודת המבט של נאצי לשעבר, אוסטרי בשם חיימיטו, שמתאר את חייו בצורה חסרת דעה אישית ומפגרת כמעט, באופן שמזכיר מאוד את הגיבור של אלבר קאמי ברומאן "הזר".
החלק השלישי והאחרון של הספר מתאר מסע שעושים בלאנו ולימה במדבריות של מקסיקו, תוך כדי שהם מחפשים אחרי משוררת אבודה. החלק הזה מזכיר מעט ספרות בלשית, ויש לו לדעתי גם תפקיד עלילתי חשוב.
לסיכום, כמו שבטח מובן ממה שכתבתי עד עכשיו זה ספר נהדר לדעתי. אחד הטובים שקראתי. אבל אני חושב שלפני שקוראים אותו כדאי לקרוא קצת חומר רקע על בולאניו. על השנאה שלו למשוררים אחרים, על השנאה שלו למשטרים פשיסטיים ובכלל על ההשקפה המוסרית שלו. בלשי הפרא מדבר על עולם של משוררים, אבל הוא למעשה מדבר על החיים עצמם. כאן יש ביקורת מצויינת של רות אלמוג ב"הארץ" שאולי תבהיר את המשפט האחרון שלי. זו ביקורת על שני הרומאנים האחרים של בולאניו בעברית, אמנם לא על בלשי הפרא, אבל במידה מסוימת היא תקפה גם לבלשי הפרא. למרות שבלשי הפרא מתרכז יותר בחיים עצמם ופחות בפוליטיקה.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1241465
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
