(זהירות יש קצת ספוילרים. אבל לדעתי זה בכלל לא משנה בספר הזה)

הנה הבעיה, איך אפשר להסביר למה הספר הזה כל כך טוב?

יש משהו מאוד רגשני, לא במובן הפאתוסי של המילה, בכתיבה של פיליפ ק. דיק. למשל, דקארד, צייד האנדרואידים, הדמות הראשית שהוא יצר כאן, היא דמות רגשנית, שפועלת הרבה יותר מתוך רגש מאשר מתוך היגיון או שכלתנות.
קראו את העמודים הראשונים של הספר הזה, הוא מתאר באופן עצוב ונוגע ללב איך בעולם אפוקליפטי ומזוהם (אחרי המלחמה הגדולה שהייתה אם כל כל המלחמות), מנסים התושבים המעטים של כדור הארץ (אחרי שרוב האנושות היגרה לחלל) לאמץ בעל חיים אמיתי, מה שכמעט בלתי אפשרי בעולם מלא הנשורת הגרעינית של כדוה"א, בו כמעט כל החיות נכחדו. בעולם הזה חי דקארד, שכיר חרב של המשטרה שצד אנדרואידים, שהם למעשה בני אדם מתוכנתים שנוצרו ע"י תאגיד גדול במטרה לשמש עבדים עבור בני האדם שעברו לחלל. העלילה הבסיסית מדברת על כך שכמה אנדרואידים ברחו ממאדים לכדור הארץ, מה שאסור להם לעשות לפי החוק. ברגע שהם מגיעים לכדור הארץ, דקארד צריך ללכוד ולחסל אותם. מה שמניע אותו לחסל אותם הוא הבונוס הכספי הגבוה שהוא עתיד לקבל על כל אנדרואיד אותו הוא מצליח לחסל. בכסף הזה הוא מתכנן לקנות עז אמיתית, שזה בערך כמו לקנות דירה בת"א במונחי הספר.

זו תחילת העלילה בקצרה, אבל העיקר הוא בניגודיות שדיק יוצר. מי הם האנדרואידים? הם כבר הגיעו לרמה כזו של התפתחות קוגנטיבית ורגשית שהם כמעט זהים לבני אדם רגילים. אפשר לזהות אותם רק על סמך תגובה איטית בכמה עשיריות השנייה למבחן אמפתיה. אם כך, מה המשמעות של לצוד אנדרואידים? למה רודפים אותם כך?

עם התפתחות העלילה, אין ספק שאת דיק לא מעניינים העניינים הטכניים והעתידניים. בנקודה הזו, מוזר לחשוב שהסרט המפורסם (והמעולה, בדרכו) של רידלי סקוט היה כל כך יפה מבחינה ויזואלית. נדמה שדיק גם לא מתעניין במיוחד בסגנון של הספר. אין כאן כתיבה יוצאת דופן מבחינה סגנונית, ממש לא. מה שכן יש, בעיקר, הוא קונפליקטים: בחברה שמקדשת בעלי חיים ואמפתיה, אין בעיה לחסל אנדרואידים סופר מפותחים, רק בגלל שהם לא בני אדם ''אמיתיים''. כשמתברר שגם אנדרואידים מסוגלים לפתח אמפתיה ולדאוג אחד לשני, המצב מסתבך מאוד. אז גם דקארד מתקשה יותר לחסל אותם. הוא מגיע למצב בו רק (או יותר נכון, בעיקר) המחשבה על העז שהוא מתכוון לקנות בכספי הצייד מצליחה לשכנע אותו להמשיך במרדף. זו כבר דרך מחשבה מוזרה מאוד. הוא בעצם משתמש באמפתיה ובחיבה שלו לבעלי חיים כדי להצדיק הרג של יצור אחר.

וזו אולי המהות של הספר. דיק מפריד בין הקטגוריות הדיכוטומיות לכאורה של ''אמיתי'' (בני אדם וחיות) ל''מזויף'' (אנדורואידים וחיות חשמליות). הוא עושה את זה בעדינות ובחוכמה, וגורם לך לחשוב על שאלות של ניצול, הגיון, רגש ומוסר.

קריאת חובה. וקשה להשוות בין הספר לסרט כי הם מאוד שונים, אבל הייתי מעדיף לקחת את הספר איתי לאי בודד.

רוברטו בולאניו מזכיר את הספר הזה באחד הרואמנים הארוכים שלו (נדמה לי שזה ''2666'') אבל הוא לא אומר משהו בעל חשיבות עליו. אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא אוהב מאוד את הספר הזה. בעיניי לספר הזה יש משמעות אחת, מעבר להכל, וזה בסגנון ובקדחתנות שלו.הוא זז קדימה כל הזמן בקצב של העיר הגדולה והעמוסה, בקצב של החשמליות, של הרכבות, של כותרות העיתונים, של מירוצי הסוסים, ולא עוצר כמעט לשנייה. הגיבור שלו, פרנץ ביברקופף, הוא אידיוט. פשוט אידיוט, שלא מתכנן דברים מראש ותמיד יעשה, באופן דטרמיניסטי, פעולות מטופשות שיובילו אותו לצרות. הוא פרוע, טיפש אבל גם חזק וחביב. לאורך רוב שלבי הרומאן נדמה שדבלין מלגלג עליו אבל גם מרחם עליו. במקרים בודדים התיאורים הופכים להיות מזוויעים, לדעתי באופן שחושף את הביקורת של דבלין על הפשעים שמתוארים ברומאן. אם כי לדעתי העיקר בספר הוא לא בראייה המוסרנית אלא במומנטום הנפלא, הבלתי פוסק של העיר. דבלין מחקה את שקשוקי הרכבת, את המוסיקה של רעש הרחוב ומכניס אותם לספר, ואיכשהו הם מתאימים מצוין. פרנץ הוא התוצר של העיר, של הגירויים הבלתי פוסקים ושל חוסר היכולת לפתח דעה עצמאית. המגרעות שלו מוצגות כך שגם הנפילה שלו היא בלתי נמנעת והכרחית, אבל הסיפור הוא לא פסימי אלא שוטף, ומאפשר לקורא, לפחות במידה מסוימת, להבין איך דברים היו יכולים להיות אחרת.

הספר הזה שטחי לפעמים, סטריאוטיפי לפעמים כלפי הגרמנים, ויחד עם זה הוא מצביע על משהו נכון. במיוחד (כמו שמישהו לפני כתב) בקטעים שבהם קניוק כותב על העימותים שלו עם גינתר גראס ועם גרמנים אנטי ישראלים אחרים. הייתי בברלין כבר כמה פעמים ואני לא מרגיש את השנאה הזו שיש לקניוק לגרמנים, ועדיין הספר הזה מעלה שאלות מעניינות ומנסח עמדה פרו ישראלית מעניינת.(דרך אגב, בשנים האחרונות שלו קניוק הפך ליותר ויותר אנטי ישראלי בעצמו) בגדול שווה מאוד לקרוא.

איזה כיף! ספר בלשים אינטלגנטי בעברית. כתוב בעדינות שמזכירה את הסגנון של ז'ורז' סימנון הגדול. ממליץ מאוד.

בסרט של לוי זיני (שיצא לפני כמה שבועות) יש הרבה אנשים שמדברים על התרומה של דן בן אמוץ לעברית. מאיר שלו למשל (נדמה לי שזה הוא) אומר שדן בן אמוץ הוריד לעברית את המחוך בשביל שכל השאר יוכלו למזמז אותה. אני לא יודע אם זה נכון. אני לא מתיימר להכיר את היצירות שלו, שמעתי מעט מאוד מ"שלושה בסירה אחת" ומילקוט הכזבים. אבל הספר הזה יותר רציני, הוא מין ניסיון לכתוב רומאן דרמטי, וזה פשוט לא עובד, כי זה לא נשמע אמין. זה לא נשמע אמין כשבן אמוץ כותב על אהבה. זה לא נשמע אמין כשהוא כותב על השנאה שלו לגרמנים ועל הטראומה שהשואה השאירה בו. אני לא יודע בדיוק למה זה לא עובד. אני מבין שבזמנו הספר עשה רעש מזה שהוא כתוב בצורה דיבורית ודיבר על טאבואים, כמו נישואין של ישראלי עם גרמנייה, אבל התוכן לא מספיק טוב. התייאשתי באמצע.

עוד ספר מעולה של סימנון, מה כבר אפשר להגיד? בפעם הראשונה שהייתי באוניברסיטת ת"א הלכתי לראות את מדף הספרים של סימנון בספריה הכללית, ערימות של כרכים ענקיים, כולם כתובים בשפה שאני יודע בה אולי 5 מילים ובכל זאת זה היה נפלא לראות את זה. אז זה עוד ספר נפלא של סימנון, כמעט כמו כל הספרים שלו שקראתי. שני רומאנים מרירים, פסימיים, וכתובים בשטף. הדמויות אמינות כמו תמיד והאווירה ריאליסטית ומכניסה אותך לבלגיה או לעיירה קטנה בארה"ב. סימנון היה פשוט כותב ענק, אין מה להגיד. הספר הזה הוא כמו לחזור למאכל שאתה מכיר ואוהב, כמו לאכול פיצה דרום אמריקאית, למשל, (אני מעדיף את הדקה) עם עגבניות ובצל. יום טוב.

יותר מ-60 שנה עברו מאז שבדרכים יצא, ונדמה שהוא לא התיישן בכלל. העמודים הראשונים שלו רומזים לכיוון שבו ינוע כל הרומאן- קרואק מספר על מערכת יחסים שנגמרה, עליה הוא לא רוצה לדבר, ומייד מתפנה לכתוב על דין מוריארטי, הגיבור האמיתי, הפרוע והייצרי כל כך של בדרכים, שנדמה שכל שורה שקרואק כותב כאן קשורה אליו.
העלילה היא פשוט תיאור של כמה מסעות בארה"ב (וגם קצת במקסיקו), אבל זה לא ספר מסעות רגיל, כי קרואק לוקח יחד איתו את השדים שלו, את האפילה שלו. קראתי את בדרכים משהו כמו 3 פעמים ואני עדיין לא יודע בדיוק אילו שדים אלו. אני חושב שקרואק לא בדיוק כותב עליהם בספר הזה, הם יותר תקועים ברקע, בתיאורים של הבדידות ושל העצב. בספרים אחרים שלו כתוב על התמכרות לאלכוהול, על חוסר יכולת לאהוב, אבל קרואק של בדרכים הוא צעיר יותר והוא לא מדבר באופן מפורש על הדברים האלו. בדרכים הוא יותר רומאן של גאולה. המסע של קרואק לגאולה דרך נסיעה נגד כיוון התנועה במהירות של 80 מייל לשעה, או בטיפוס על הרי הרוקי בזמן הזריחה. וכמובן דין מוריארטי, שהוא התגלמות ההרפתקנות ואחלה דרך להשיג את אותה גאולה. ומה שיפה בספר הוא שהוא פשוט יפה מדי בשביל להכניס אותו לתוך קטגוריות כאלו של חיפוש אחרי גאולה, ספר מסעות או קטגוריה אחרת. הוא פשוט עומד בפני עצמו. התיאורים היפים כל כך , והטון הכללי שנע בין עצב להתלהבות ילדותית מטורפת (שנראית דווקא הגיונית כל כך לפעמים, באופן מדהים!) יוצרים יצירה אדירה שעומדת בפני עצמה. ואני באמת חושב שהטון והתיאורים חזקים יותר מכל קריאה "פרשנית" של הרומאן הזה, ובהחלט אפשר לעשות לו פרשנות קתולית (כמו שקרואק עצמו עשה) או פרשנות הומואית (קראתי בכמה מקומות שדין מוריארטי וקרואק היו למעשה בני זוג. זה לא ממש מפתיע). בקיצור, לדעתי זה ספר נדיר, יפהפה, של אדם פסימי אבל תמים עם הרבה אומץ. אולי לא ספר שמתאים לכולם, אני תמיד חושב שקרואק כותב בשביל אנשים שהם קצת כמוהו. אז אם אתם לפחות קצת כאלו, תקראו את זה.

קודם כל, החיים של לנצמן היו מאוד מעניינים ומלאים. בתור נער הוא לחם נגד הנאצים והסתתר בפאריז הכבושה. בשנות ה-20-30 שלו הוא היה עיתונאי וביקר באינספור מקומות בעולם. באותו זמן בערך הוא גם ביקר באלג'יריה בזמן מלחמת אלג'יריה- צרפת, התיידד עם הקצינים האלג'יראים והתנגד בתוקף למלחמה. הוא גם חי שנים רבות עם סימון דה- בובואר והיה קרוב לז'אן פול סארטר, והכיר עוד אינטלקטואלים צרפתים מפורסמים (ז'יל דלז, כריס מרקר ועוד רבים). הסיפור חיים שלו קשור גם לסיפור של ישראל, החל מהסרט "למה ישראל" שהוא עשה וכמובן הסרט "שואה", שהופק בתמיכה של ממשלת ישראל בשנות ה-70-80. אני לקחתי את הספר מהספרייה אחרי שנתקלתי בו במקרה באחד המדפים. לקחתי אותו קודם כל בגלל "שואה", אבל יש בספר הרבה יותר מזה. העניין המרכזי, הרציונל המרכזי של הספר הוא אולי אומץ. לנצמן מצטייר כאדם אמיץ ובוטה, שנגעל ממש מגילויים של פחדנות. בתחילת הספר הוא מתאר אדם שלחם איתו ברזיסטנס נגד הנאצים וקפא מפחד כשהיה צריך להתקיף חוליה של משתפי פעולה. עד היום לנצמן לא סלח לו על זה. לנצמן גם מכיר מקרוב את הסכסוך הישראלי- ערבי בגלל הסרטים שעשה על ישראל ובגלל שביקר בישראל פעמים רבות. נראה שהוא ציוני בהשקפות שלו, הוא לא מבקר את ישראל אפילו פעם אחת ומרבה לכתוב על האומץ של החיילים הישראלים. הכתיבה שלו על סארטר ודה- בובואר עושה חשק לקרוא את הכתיבה שלהם. מבעד לעיניים שלו הם נשמעים כמו אנשים אמיתיים מאוד.
בנוסף לנושא של אומץ לנצמן גם נמשך מאוד לצד האפל, המכוער של החיים. אני חושב שמי שראה את "שואה" יכול להבין בדיוק על מה אני מדבר. ולמי שלא, מדובר על סרט של 10 שעות ומעלה, שמנסה לחקור את מנגנון ההשמדה הנאצי בדרך של ראיונות עם ניצולים, עם פושעים נאציים וכמובן צילומים במחנות ההשמדה (אושוויץ', חלמנו, טרבלינקה ועוד) עצמם. לנצמן כותב בספר שהסרט מנסה להבין את רגע המוות, את הרגע בו היו היהודים דחוסים בתאי הגזים ונאבקו על עוד נשימה. הסרט עושה את זה בדקדקנות כרונולוגית, בפירוט של אינספור פרטים טכניים , ובצילומים שמדמים את המסלול הנוראי שעבר על היהודים במחנות. הספר מספר על הגיבורים של הסרט, הנאצים והיהודים, ובכלל המוות קשור בספר מהרגע הראשון, מהפרק הראשון שמספר על המשיכה והדחייה של לנצמן מההוצאות להורג אליהן היה עד בצרפת של לפני מלחמת העולם השנייה.
אני חושב שהספר מעניין מאוד. ההרפתקאות של לנצמן (אחד הסיפורים המעניינים בספר הוא על החיים בצפון קוריאה. לנצמן ביקר שם לכמה שבועות וכתב על המדינה הקומוניסטית המדוכאת והסגורה כל כך פרק מעולה), הקשר שלו לגרמניה ולנאציזם (הוא גם למד שם בשנות ה-50. נדמה לי שזה היה בשנות ה-50), היחסים שלו עם נשים והקשר שלו לישראל, כולם מנוסחים במין קדחתנות, בהתלהבות, אותה קדחתנות שמאפיינת כנראה את החיים של לנצמן בכלל. ובהחלט אלו היו חיים מרתקים שמעניין לקרוא עליהם. וחוץ מזה, מי שמכיר אותי יודע שמספיק להכניס בכותרת של ספר את המילה "ארנב" בשביל שאני אהיה חייב לקרוא את הספר. בשביל לנצמן הארנב הוא חיה חמקנית, חופשיה, שמבטאת את החופש של החיים ואני מניח שהוא גם רואה את החיים שלו ככאלו.

הרומאן הגדול הזה של בולאניו מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט של משורר בן 17 שמגיע למקסיקו סיטי. הסגנון הריאליסטי והגס של החלק הזה הזכיר לי מייד את הרומאנים של צ'רלס בוקובסקי. ובכל מקרה, החלק הזה זורם מצויין, קריא מאוד, מצחיק מאוד ומחרמן מאוד לפרקים. החלק השני של הספר, שהוא משהו כמו 2/3 ממנו, הוא תיאור חיים של קבוצת משוררים בשם "הויסרל- ריאליסטים", שמסופר דרך כמה נקודות מבט. שני הגיבורים של הספר ושל הקבוצה הם אוליסס לימה וארתורו בלאנו. הראשון מקביל למשורר אמיתי בשם מריו סנטיאגו פפסקווירו, השני כמובן מקביל לדמות של בולאניו עצמו. הסיפור של המשוררים ושל החיים שלהם מתואר לאורך משהו כמו 20 שנה, מ-1976 ועד 1996, דרך הרבה מספרים שונים. חלקם אויבים, חלקם אוהבים. כאן אפשר למצוא את כל הדמויות וגם את השמות האמיתיים שלהם, אם יש. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Savage_Detectives.
החלק הזה נמשך על פני משהו כמו 450 עמודים, מחולקים לפרקים די קצרים. נדיר למשל למצוא פרק של יותר מ-20 עמודים. אפשר לראות בו מצויין את הסגנון המדויק אבל השוטף של בולאניו ואת הדימויים האפלים היפהפיים שהוא יוצר. אלא שבולאניו הוא לא רק סופר של סגנון. כמו ברומאן הקודם שלו שקראתי "נוקטורנו בצ'ילה", גם כאן הוא מבקש להגיד משהו בעל משמעות מוסרית על העולם. בולאניו מנסה ליצור הנגדה בין העולם של המשוררים הויסרל- ריאליסטים לבין העולם של משוררים אחרים. בזמן שהויסרל ריאליסטים מתנהגים בצורה משוחררת, חופשית, המשוררים האחרים מתוארים כאידיוטים, כטיפוסים מנופחים ופחדנים. הרומאן כמעט ולא מביא שירים של הויסרל ריאליסטים או של האחרים, ולכן הקורא חייב להתרכז בחיים עצמם של המשוררים. הכתיבה המעולה של בולאניו מייצגת מצויין גם את קבוצת הויסרל ריאליסטים וגם את הקבוצות האחרות. קשה לי להגיד מה יפה יותר מבחינה ספרותית, הייצוג של ה"רעים" או ה"טובים". אחד מהפרקים המדהימים ברומאן, למשל, הוא הפרק שנכתב מנקודת המבט של נאצי לשעבר, אוסטרי בשם חיימיטו, שמתאר את חייו בצורה חסרת דעה אישית ומפגרת כמעט, באופן שמזכיר מאוד את הגיבור של אלבר קאמי ברומאן "הזר".
החלק השלישי והאחרון של הספר מתאר מסע שעושים בלאנו ולימה במדבריות של מקסיקו, תוך כדי שהם מחפשים אחרי משוררת אבודה. החלק הזה מזכיר מעט ספרות בלשית, ויש לו לדעתי גם תפקיד עלילתי חשוב.

לסיכום, כמו שבטח מובן ממה שכתבתי עד עכשיו זה ספר נהדר לדעתי. אחד הטובים שקראתי. אבל אני חושב שלפני שקוראים אותו כדאי לקרוא קצת חומר רקע על בולאניו. על השנאה שלו למשוררים אחרים, על השנאה שלו למשטרים פשיסטיים ובכלל על ההשקפה המוסרית שלו. בלשי הפרא מדבר על עולם של משוררים, אבל הוא למעשה מדבר על החיים עצמם. כאן יש ביקורת מצויינת של רות אלמוג ב"הארץ" שאולי תבהיר את המשפט האחרון שלי. זו ביקורת על שני הרומאנים האחרים של בולאניו בעברית, אמנם לא על בלשי הפרא, אבל במידה מסוימת היא תקפה גם לבלשי הפרא. למרות שבלשי הפרא מתרכז יותר בחיים עצמם ופחות בפוליטיקה.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1241465