מעט מאוד מיצירתו של הסופר היהודי-גרמני <mark>אלפרד</mark> דבלין תורגמה לעברית. היצירה שנחשבת בעיני רבים לטובה ביותר שלו היא "ברלין אלכסנדרפלאץ", אישית אהבתי את הספר הזה יותר. "ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא רומן בהיקף רחב שלעיתים מצאתי עצמי יוצא מריכוז בקריאתו, זה אומר מבחינתי שיש יותר מידי מלל והספר לא מהודק מספיק.
היצירה הנוכחית היא קצרה יחסית, הסיפור מעניין, הכתיבה מהודקת והתרגום טוב מאוד.

ספר זה כמו רבים מספר

אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.
העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל

רוברטו בולאניו מזכיר את הספר הזה באחד הרואמנים הארוכים שלו (נדמה לי שזה ''2666'') אבל הוא לא אומר משהו בעל חשיבות עליו. אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא אוהב מאוד את הספר הזה. בעיניי לספר הזה יש משמעות אחת, מעבר להכל, וזה בסגנון ובקדחתנות שלו.הוא זז קדימה כל הזמן בקצב של העיר הגדולה והעמוסה, בקצב של החשמליות, של הרכבות, של כותרות העיתונים, של מירוצי הסוסים, ולא עוצר כמעט לשנייה. הגיבור שלו,

הספר מספר על שנת 1928 בברלין. הספר נכתב על ידי הסופר בשנת 1929.הספר אינו על מלחמת העולם השניה, אינו על השואה ואינו על חיי היהודים טרום השואה.
הספר כן מתאר חיים של אנשים בברלין, בעיקר של אנשי שוליים, אנשי כנופיות זונות וסרסורים. הסופר מצליח בקורטוב רב של ספרות לגרום להזדהות עם הגיבור.

ספר מיוחד הכתוב כשילוב של זרמי תודעה ומידע. כתיבה בזרם תודעה עובדת טוב, לדעתי, אצל וירג'יניה וולף. הספר הזה לא עבר לי טוב, בנוסף הכניס אותי לעגמומיות לא נוחה (בשונה מעגמומיות מבורכת אם הספר טוב, למשל בספר הנהדר "מסע אל קצה הלילה" האנטי-מלחמתי של לואי-פרדינן סלין). הנחתי אותו מידי בעמוד 44 למיטב זכרוני.