ספרים רבים נכתבו על המלחמה הראשונה שהתחוללה בין היישוב היהודי בארץ ישראל (שהפך במהלכה למדינה) ובין האוכלוסייה הפלסטינית ומדינות ערב השכנות. הדבר הבולט ברובם הוא הטייתם לטובת צד זה או אחר של המערכה והנסיון להוכיח את צדקתו ותומתו. בני מוריס מגיש לקורא ספר חדשני במובן זה שהוא מציג נקודת מבט הוגנת כלפי שני הצדדים, ביקורתית וחריפה.
הספר סוקר את תולדות מלחמת 1948 החל מהרקע שהובי למתיחות שבין שתי הקהילות בארץ ישראל ועד להסכמי הפסקת האש שנחתמו בין מדינת ישראל לשכנותיה. הספר משתמש במקורות רבים ומגוונים, מפות וציטוטים שמעשירים את הבנתו של הקורא אך לא פוגמים בקריאה הקולחת של הספר.
במהלך הספר עוסק מוריס במספר נקודות שאי אפשר שלא להתייחס אליהן כשכותבים על מלחמת 1948.
הנקודת הראשונה היא הטענה המוכרת שגורסת כי היהודים היו "מעטים מול רבים" במלחמה. מוריס טוען כי טענה זו נכונה חלקית. בשלבים הראשונים של המלחמה, כשהיא היתה מלחמת אזרחים בין שתי קהילות בארץ ישראל המנדטורית, טענה זו היתה נכונה כיוון שהאוכלוסיה הפלסטינית היא גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית בארץ. אך החל ממאי 1948, עת פלשו מדינות ערב למדינת ישראל החדשה, טענה זו כבר איננה נכונה כיוון שלמרות שמספר אזרחי מדינת ישראל הוא מזערי לעומת מספר אזרחי מדינות ערב השכנות, בחישוב מספר הכוחות הלוחמים בפועל, ציודם וכלי נשקם - ידם של הישראלים היתה על העליונה.
הנקודה השניה היא שאלת הפליטים הפלסטינית. מוריס טוען כי כבר בחלק הראשון של המלחמה, עד מאי 1948, הוחרבה לחלוטין הקהילה הפלסטינית בארץ ישראל. ואכן, היא לא מוזכרת יותר כצד אקטיבי בהמשך הספר. עם זאת, מביא מוריס דוגמאות רבות לפעולות של גירוש, הפחדה ומניעת שיבתם של הפלסטינים למקומות אותם כבש הצבא הישראלי. לא היתה זו מדיניות אידיאולוגית מוצהרת של הציונות, אך מציטוטים רבים, דפי קרב ופקודות מבצע ניתן להבין שזה היה "רצון ההנהגה" וכי המפקדים בשטח פעלו בהתאם לרצון זה.
הנקודה השלישית היא שאלת טוהר הנשק. בעוד שההיסטוריוגרפיה הציונית מציגה את לוחמיה כמוסריים ונקיי-כפיים, בפועל מציג מוריס מקרים רבים מאוד של טבח, אונס, יחס מכפיר לתושבים, הריסת כפרים על יושביהם ורצח שבויים. מוריס טוען כי הלוחמים הישראלים לא היו נקיי-כפיים כפי שהם רצו לחשוב על עצמם בדיעבד, והם בוודאות ביצעו יותר פשעי מלחמה מהלוחמים הערבים. הוא בכל זאת מסייג זאת בכך שהנסיבות הובילו לכך שהחיילים הערבים כמעט ולא כבשו אף יישוב ישראלי או ניצחו באיזשהו קרב במהלך המלחמה, ולכן לא היתה להם ההזדמנות לבצע פשעי מלחמה שכאלו, שהכוונה לבצעם משתקפת מדברי מנהיגיהם.
לסיכום, ניתן לחלוק על מוריס, לכעוס עליו, לבקר אותו או להתווכח עם אמירותיו - אבל אין ספק שהספר מציג עבודה היסטוריוגרפית מרשימה, מבוססת, מנומקת ומגוונת שקשה מאוד לבטלה או לזלזל בה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
