אני זוכר איך שלפני איזה עשרים, אולי שלושים שנה, כמה קבוצות לחץ בקמפוס של אוניברסיטת ברקלי (קליפורניה, ארה"ב), במסגרת מאמציהן הבלתי נלאים להשמיץ ולהשחיר ולקעקע את מדינת ישראל, הזמינו את בני מוריס לשאת דברים על בעיית הפליטים הפלסטינים. כל עוד הוא דיבר על היווצרות הבעייה, הוא סיפק להם את הסחורה. אבל בנקודה מסויימת הוא אמר שאילולא גורשו הערבים, הרי שארץ ישראל הייתה נתונה, עד לימינו אנו, במצב של מלחמת אזרחים, אז במידה מסויימת זה טוב ששני העמים — היהודים והערבים — נפרדו זה מזה. המזמינים הזדעזעו ואני חושב שלא הזמינו אותו יותר.

אני קראתי את "1948" יחד עם "תולדות מלחמת הקוממיות" של עמנואל לורך ז"ל. ובכן "היסטוריון חדש" מול הסטוריון ישן-מסורתי-קנוני. בספרו של לורך מצאתי מפות מרובות יותר, ומפורטות יותר, גם תיאורים יותר מפורטים של מהלך הקרבות. ואילו הצד החזק של מוריס הוא, בעצם כל היתר.

מוריס מתעניין יותר בצד הפוליטי: אילו שיקולים עמדו בפנינו באוקטובר, כשיכולנו לכבוש את הנגב, או לכבוש את הגדה המערבית, אבל חסר לנו די כוח לכבוש את שתיהן? ואיך להצדיק מתקפה כשעל פי האו"מ היינו אמורים להיות ב"הפוגה"?

מוריס אומר הרבה יותר על שיקולי הערבים והאתגרים שלהם, מה שמעניין ביותר. אביא רק דוגמה אחת: לפני המלחמה, המדינות הערביות נהנו מאספקת נשק מסודרת מבריטניה וצרפת, כשאנחנו קוששנו את המעט שהיה לנו מכל מני מקורות קלנדסטינים. כך שעם פרוץ המלחמה, למצריים וירדן וסוריה היה יתרון בתחמושת ובמיוחד בכלים כבדים. אבל אז "הקהילה הבינלאומית" הטילה חרם על משלוחי נשק (בתקווה שזה יביא להפסקת הלחימה). תוצאת אותו חרם הייתה שהערבים נשארו בלי חלקי חילוף, ואילו אנחנו המשכנו להפעיל את אותה רשת אספקה גם להרחיבה.

אפילו על הכוחות שלנו ניתן ללמוד יותר ממוריס, מאשר מלורך. בעוד לורך מדבר במעומעם על "כוח" זה או אחר, מוריס נוקב בשמות הגדודים ושמות המפקדים ופורס לפנינו רשימות מלאי מפורטות — כמה תותחים כמה מרגמות כמה משוריינים. אני מניח שלורך ידע על כל אלה אבל בשנות החמישים (עת עריכת ספרו) אלה עוד נחשבו מידע מבצעי רגיש.

ולא תתפלאו ששני הספרים נוקטים גישה שונה בכל הקשור לפליטים. לורך כן מזכיר פה ושם על כפרים שנמצאו נטושים (ולמרבה השמחה לכוחותינו שהיו כבר ערוכים לקרב), והוא אפילו מזכיר בקיצור נמרץ את דייר יאסין. אבל באופן כללי, כן, זאת ההיסטוריה כפי שפעם רצינו לזכור אותה. לורך כל כך נחוש להתעלם מעניין הפליטים שהוא אומר על תכנית ברנדוט שהצד הכי בלתי נסבל שלה היה וויתורינו כביכול על הנגב — כשברור לחלוטין שגרועה יותר הייתה הצעתו שניתן לפליטים לחזור לבתיהם! אבל בין כה וכה, אין לו ללורך איך להעלים את עניין הפליטים, הרי המפות שלו מלאות בכפרים שלא תמצאו מהם זכר על מפת דרכים או בווייז. נו, מאחר ואני לא שמאלני, אני זורם עם זה. כמו שאומרים מאיפה אני בא,
War is hell.

בני מוריס הוא היסטוריון אובייקטיבי שמתאר את מלחמת העצמאות שבה איבדנו אלפים מיפי הבלורית והתואר האמיתיים,
הוא לא חוסך ביקורת על צה"ל ועל הערבים, מתאר את הלחימה והגבורה של בנינו ומונה את השלבים במלחמה הקשה.
האם בשביל זה הקמנו את המדינה ונלחמנו ואבדנו חיילים גיבורים? אין ספק רב יותר בליבי.
היום 1/5/2025 יום העצמאות תשפ"ה.
אין חגיגות, אווירה מאוסה ומייאשת
המדינה בוערת ורק משפחה אחת חוגגת, על חשבוננו כמובן.
אחד במיאמי מבזבז תקציבי מדינה, אחר עורך מסיבות פאר
אחת שותה בקבוקי שמפניה ורודה בכמויות סיטונאיות ואחד משסה,
רוצח, מסית והורס את המדינה שאבותיי לחמו למענה.
ובינתיים 59 חטופים נמקים בעזה הרעבה וההרוסה.
זוהי מורשת הצורר.
האם בשביל זה הקמנו את המדינה אשאל שוב?
אלימות ברחובות, היטלראים מפוצצים אירועי זכרון, חוגגים בערוץ 14 עם שוטרי מג"ב החיל האלים ביותר בצה"ל שיודע רק להתעמר בפלסטינים
ולהצביע לצורר שגומר את ישראל לאט אבל בטוח. אין בליבי אמפתיה לאף אחד מהאנשים האלה שאנחנו -כן- אנחנו העלינו לארץ ולא השכלנו לחנכם כראוי
על ברכי הדמוקרטיה והתרבות הגבוהה.
לא אתחרט על מה שעשיתי ולא אתחרט על דעותיי עכשיו. לא בשביל זה נלחמנו במלחמת יום העצמאות.
אנחנו חייבים לחסל את הביביזם ואת המשפחה הארורה!
אנחנו חייבים להיפרד לתמיד מהפלסטינים בגבולות מוסכמים - שתי מדינות לשני העמים!
אנחנו חייבים להיפרד ליהודה וישראל! שהמשתמטים, האלימים, הגזענים, הבטלנים, אוכלי החינם והיודונאצים יקימו להם אוטונומיה משלהם בשטחים
הכבושים ביו"ש, בקריית מלאכי, בבאר שבע, באשקלון, ובית שאן.
אנחנו החלוצים, יפי הבלורית והתואר נשמר את תרבות אבותינו למענה נלחמהו ולמענה מתו.
ליבוביץ צדק! ידענו שנגיע ליום הזה
והיום הוא הגיע!

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!" (את מחיאות הכפיים תשלימו בעצמכם)

ברוכים הבאים למנהרת הזמן, היעד שנת 1948 אורך הנסיעה בערך כשנה וחצי- שנתיים. חולים, נשים בהריון ואנשים הסובלים מרגישות קלה עד חמורה להיסטוריה מתבקשים שלא לעלות. אנו מאחלים לכם נסיעה נעימה ותודה שבחרתם לקרוא את 1948.

ועכשיו בנימה רצינית יותר...
השנה היא 1947 ארץ ישראל לאחר החלטת החלוקה באום על סף מלחמת אזרחים בערים המעורבות ובישובים הכפרים נערכים היהודים וארגון "ההגנה" למלחמה שתקבע את גורל הישוב היהודי בארץ ישראל ולמעשה את גורל המדינה היהודית שעוד לא נולדה. הערבים נחושים בדעתם למנוע מהיהודים לממש את חלומם ההיסטורי של הקמת בית יהודי בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות גלות ומגייסים לשם כך בעזרת דמגוגיה בעלת אופי מוסלמי ג'יהדיסטי מתנדבים מהארץ ומחוץ לה כדי להכרית את הישוב היהודי הצעיר. כיצד אם כן הצליח ישוב יהודי של כחצי מליון להביס מליונים רבים של ערבים (ערבי א"י ובשלב מאוחר יותר צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב)?.

לא אלאה אותכם יותר מידי בפרטים (לשם כך יש את הספר) רק אציין שהתשובה מורכבת, מרתקת בשורה התחתונה דורשת 450 עמודים רצופים פרטים ועובדות היסטוריות כדי לענות עליה. הדבר שיפה פה ושעוד לא הזכרתי אותו היא שכמה שהספר ארוך (והוא ארוך, ראיתם כמה עמודים רשמתי שהוא?) הוא לא מייגע כמו שספר היסטוריה עשוי להיות. לאורך כל הספר מציג בני מוריס ניתוח היסטורי מיומן וברור להפליא תוך כדי התייחסות לשלל הגורמים במערכה הראשונה על מדינת ישראל: מלחמת האזרחים, הזירה המדינית, תרומתם של יהודי חו"ל בלחץ על הבינ"ל (בעיקר בארה"ב) ומנגד הלחץ הכלל ערבי, שגם לו הייתה השפעה לא מבוטלת ועוד, וכל זה מבלי לחזור על עצמו או "לטחון מים" כמו שאומרים. אין מה לומר, ספר מרתק, אומנם קצת כבד (בכל זאת ספר היסטוריה) אבל מחכים ממש (לי אישית הספר חידש המון, אבל ממש המון בסוגיות שנמצאות היום בלב הקונצנזוס הישראלי והבין לאומי כמו סוגיית הגבולות או הפליטים.)

לסיכום, אין מה להוסיף. אחלה ספר, אין מילים, מרתק!

(דרך אגב, מיותר לציין שכל האמור נכתב בהנחה שהקורא\ת חובב היסטוירה או לפחות מתעניין בנושא המדובר כיוון והיה ולא כך, אני מסיר כל אחריות במקרה של הרדמות כרונית או השתעממות למוות.

מלחמה. מה היא ישראליות ללא מלחמה? מה היא ישראל אם לא מלחמה אחת מתמשכת? ובספר המונומנטלי הזה נפרסת ההתחלה. המלחמה הראשונה, זו שהייתה לאב הטיפוס של החיים שלנו כאן.
דרך ארוכה עבר בני מוריס מאז הוגדר והוקע כאחד מאותם "היסטוריונים חדשים" אי אז בסוף שנות השמונים. אותה קבוצה שהוצגה כמי ששמה לה למטרה לקעקע את יסודות התפיסה המקובלת של ההיסטוריה הציונית. היום במבט לאחור, מסתבר שכל אחד מאותם אנשים שהרכיבו את הקבוצה הלך למקום אחר, כמו למשל אילן פפה שהקצין עוד ועוד ולעומתו בני מוריס שנתפס היום כבשר מבשרו של הממסד.
הספר הזה, שנשען על כשרונו הנהדר של מוריס כמספר, מפרט את הסיבות, המהלכים, התוצאות ושאר האירועים של מלחמת העצמאות. מומלץ מאוד גם למי שלא קורא ספרי מלחמה, כי דרך הספר הזה אפשר להבין הרבה מאוד על נפש ציוני הומיה ובעיקר על ישראל וישראלים.

ספרים רבים נכתבו על המלחמה הראשונה שהתחוללה בין היישוב היהודי בארץ ישראל (שהפך במהלכה למדינה) ובין האוכלוסייה הפלסטינית ומדינות ערב השכנות. הדבר הבולט ברובם הוא הטייתם לטובת צד זה או אחר של המערכה והנסיון להוכיח את צדקתו ותומתו. בני מוריס מגיש לקורא ספר חדשני במובן זה שהוא מציג נקודת מבט הוגנת כלפי שני הצדדים, ביקורתית וחריפה.

הספר סוקר את תולדות מלחמת 1948 החל מהרקע שהובי למתיחות שבין שתי הקהילות בארץ ישראל ועד להסכמי הפסקת האש שנחתמו בין מדינת ישראל לשכנותיה. הספר משתמש במקורות רבים ומגוונים, מפות וציטוטים שמעשירים את הבנתו של הקורא אך לא פוגמים בקריאה הקולחת של הספר.

במהלך הספר עוסק מוריס במספר נקודות שאי אפשר שלא להתייחס אליהן כשכותבים על מלחמת 1948.

הנקודת הראשונה היא הטענה המוכרת שגורסת כי היהודים היו "מעטים מול רבים" במלחמה. מוריס טוען כי טענה זו נכונה חלקית. בשלבים הראשונים של המלחמה, כשהיא היתה מלחמת אזרחים בין שתי קהילות בארץ ישראל המנדטורית, טענה זו היתה נכונה כיוון שהאוכלוסיה הפלסטינית היא גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית בארץ. אך החל ממאי 1948, עת פלשו מדינות ערב למדינת ישראל החדשה, טענה זו כבר איננה נכונה כיוון שלמרות שמספר אזרחי מדינת ישראל הוא מזערי לעומת מספר אזרחי מדינות ערב השכנות, בחישוב מספר הכוחות הלוחמים בפועל, ציודם וכלי נשקם - ידם של הישראלים היתה על העליונה.

הנקודה השניה היא שאלת הפליטים הפלסטינית. מוריס טוען כי כבר בחלק הראשון של המלחמה, עד מאי 1948, הוחרבה לחלוטין הקהילה הפלסטינית בארץ ישראל. ואכן, היא לא מוזכרת יותר כצד אקטיבי בהמשך הספר. עם זאת, מביא מוריס דוגמאות רבות לפעולות של גירוש, הפחדה ומניעת שיבתם של הפלסטינים למקומות אותם כבש הצבא הישראלי. לא היתה זו מדיניות אידיאולוגית מוצהרת של הציונות, אך מציטוטים רבים, דפי קרב ופקודות מבצע ניתן להבין שזה היה "רצון ההנהגה" וכי המפקדים בשטח פעלו בהתאם לרצון זה.

הנקודה השלישית היא שאלת טוהר הנשק. בעוד שההיסטוריוגרפיה הציונית מציגה את לוחמיה כמוסריים ונקיי-כפיים, בפועל מציג מוריס מקרים רבים מאוד של טבח, אונס, יחס מכפיר לתושבים, הריסת כפרים על יושביהם ורצח שבויים. מוריס טוען כי הלוחמים הישראלים לא היו נקיי-כפיים כפי שהם רצו לחשוב על עצמם בדיעבד, והם בוודאות ביצעו יותר פשעי מלחמה מהלוחמים הערבים. הוא בכל זאת מסייג זאת בכך שהנסיבות הובילו לכך שהחיילים הערבים כמעט ולא כבשו אף יישוב ישראלי או ניצחו באיזשהו קרב במהלך המלחמה, ולכן לא היתה להם ההזדמנות לבצע פשעי מלחמה שכאלו, שהכוונה לבצעם משתקפת מדברי מנהיגיהם.

לסיכום, ניתן לחלוק על מוריס, לכעוס עליו, לבקר אותו או להתווכח עם אמירותיו - אבל אין ספק שהספר מציג עבודה היסטוריוגרפית מרשימה, מבוססת, מנומקת ומגוונת שקשה מאוד לבטלה או לזלזל בה.

ספר מצויין , מתאר את המאורעות באופן אובייקטיבי, לא לוקח צד ובכך תורם לאמינות. הפגם היחיד שמצאתי, המפות לא משולבות בתאור הארוע. מכל הספרים שקראתי על מלחמת העצמאות זה הטוב מכולם. התאור המפורט והמרתק של ההכנות להחלטה באום מבליט את הרמה הגבוהה של ההנהגה אז מול אפסותה היום

ספר היסטוריה מצוין ,מתאר היטב את התהליכים שקרו כאן בקום המדינה
מראה את סבל שני הצדדים
קצת ארוך מידי ,אבל זאת ההיסטוריה מה לעשות?!

הספר מורכב משני חלקים לא אינטגרטיביים
- תולדות המלחמה בשנת 1948 והסכמי הפסקת האש
- מסקנות על ההיסטוריה של מלחמת תש"ח
ההתרכזות בשנת 1948 היא טבעית אם רוצים להציג מהלכים מדיניים, צבאיים.
התהליך המוצג הוא נהיר וברור. יש התיחסות לרקע מדיני של הגורמים המעורבים( מדינות ערב לסוגיהן, אנגליה, ארה"ב וכמובן המוסדות היהודיים בארץ).
כמו כן יש התיחסות לתהליכים הצבאיים שהשפיעו על החשיבה המדינית והחברתית בכל הגופים הנוגעים.
גם מעשה ביזה , שוד והרג של אזרחים, מוצג לדעתי בצורה שקולה.המחבר מראה כי התחלת הפליטות אצל הערבים לא היתה מדחיפה יהודית. אולם מרגע שנסתייע, זאת הפכה למדיניות רשמית למחצה של הנהגת היישוב.
המפות על מהלכי הקרבות מוצגות במקומות הלא נכונים(לעתים כמה דפים אחרי שהקרב נגמר וכבר מדובר בנושא אחר).
בקיצור חלק סביר וקריא.
החלק השני שהיה צריך להיות מוטיב מרכזי בהיסטוריוזופיה של מלחמת תש"ח, נראה תלוש מההקשר הכללי.
אם בני מוריס ניסה להוכיח כי היה כאן בעצם מלחמת איסלאם ביהדות, הרי זה מוטיב שהיה צריך להתחיל בו, ולפתח אותו בהקשר למהלכים המתוארים במרבית הספר. ההוכחה צריכה לבוא שוב לכל המשתתפים במלחמה:מנהיגים,מפקדים ועד אחרון החיילים והאזרחים.
בניגוד לחלק הראשון שבו רואים התפתחות מחשבתית, מדינית וחברתית, נושא הזה מופיע כסרח עודף בסיפור( והיסטוריה כידוע היא סיפור).
ניתן גם להתווכח על בחירת הנושאים של הספר, אבל כאן זכות המחבר להציג את הסיפור כפי שהוא רואה אותו, תוך נסיון לאוביקטיביות מסויימת.
היות ואני אוהב היסטוריה ובמיוחד של ארץ ישראל, שמחתי לתוספת למדף הספרים.
שווה לקרוא.