הספר המדהים הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן רב מאוד. רק לפני חודשיים-שלושה החלטתי לחפשו בחנויות (אל תשאלו למה. אני באמת לא יודעת). חודשיים חיכיתי שיגיע בהזמנה דרך סטימצקי וכשהתקשרתי לצומת ספרים, נאמר לי "כן, יש לנו עותק כאן. לשמור לך?". כמובן שאחרי רבע שעה כבר התייצבתי בחנות וזה.. (; (איזו פרסומת סמויה, אני מתה).
בכל אופן, מעולם לא נמשכתי לספרים רומנטיים וכאלו שעיקרם הוא הרגש ומערכות יחסים בין בני זוג. פשוט לא מדבר אליי. לכן היו לי חששות רבות בנוגע לקריאת הספר, אך אין זה אומר שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו. להפתעתי, הוא התעלה פי כמה וכמה על מה שחשבתי שיהיה.
ספר זה הינו קלאסיקה אדירה. גתה הצליח לחדור לי לנשמה ולגרום לה לעשות סלטות וגלגלונים וכל דבר אחר שתרצו. אמנם איני נמצאת כרגע במערכת ייסורים כלשהיא בחיי (להפך), אך פתאום כל מילה וכל תיאור קרעו את ליבי וגרמו לי להתרגשות בלתי מובנת.
רבים אומרים שלתאר "אהבה" זה דבר בלתי אפשרי. אני חושבת שגתה הוא האדם (יותר נכון היה האדם) הקרוב ביותר לכך. לפעמים מצאתי עצמי בוהה במילים, קוראת את אותן השורות שוב ושוב ובכל פעם מחדש נדהמת מיופיין. לצערי, לא ניחנתי בכושר תיאור והסבר של ממש, ועל כן אוכל רק לומר שעל מנת להבין למה אני מתכוונת, קראו הספר ותוקסמו כמוני.
אולם, כמובן שאחרי הכל מדובר בטרגדיה כואבת מנשוא. כתוצאה מעצם העובדה שידעתי (כמו כל קורא) את סופו המר של ורתר, כאב לי לקרוא גם את העמודים בהם גולל ורתר את אהבתו הרבה ללוטה ואת אושרו כשהוא במחיצתה.
למרות שמתואר בספר זה סיפור אהבה (נכזבת), יצא לי לא מעט לתהות האם מדובר באהבה או אהבה כבולה באובססיה. נכון, באהבה יש מעין אובססיה, אך כזאת שניתנת לשליטה (פחות או יותר). כאן, בספרו של גתה, מוצגת לנו אובססיה שבסופו של דבר הטריפה את דעתו של ורתר לאורך מערכת ייסורים ארוכה, אותה שוטח ורתר בפנינו בכאב עצום, שאותי, אישית, ליווה במהלך היום, גם כאשר לא קראתי הספר. הייאוש הטוטאלי של ורתר ורחמיו העצמיים, שהגיעו ממש לקראת סוף הספר, העלו לי לא מעט דמעות ומדי פעם כאב לי על כך שאיני יכולה לשלוף אותו מהספר ולחבקו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר.
קטע מסוים שהכאיב לי במיוחד: "אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי".
אני יכולה להמשיך ולשטוח בפניכם כאן את התרגשותי מהספר ולכתוב עליו בלי סוף, אבל זה באמת לא ייפסק. פשוט לכו וקראו בעצמכם.
קלאסיקה אדירה של סופר מדהים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
