דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה.
הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על

האם הרוע הוא חלק ממך? או משהו שאתה עושה? כמה פעמים קראנו על רוצחים עדינים, רוצחים חכמים, רוצחים מתוסכלים, רוצחים שהין יכולים להיות מישהו אילולא... ויש גם את פטריק בייטמן, הגיבור של פסיכופת אמריקאי. האמת, שלא ידוע אם הייתה לו ילדות קשה, ולא ברור איך הוא מרגיש. מה שברור, זה שהוא לובש מעיל של דולצ'ה וגבאנה ב 500$, לא זוכר איך קוראים למזכירה שלו או לחברה שלו, ואוהב את המוזיקה הכי קיטשית של התקופה – או

עזבו כשרון ויצירתיות ודמיון ויכולת הבחנה ומחשבה עצמאית, באמת עזבו את כל אלה, כי כמה אומץ בן אדם צריך בשביל לכתוב ככה. נראה לי שאם <mark>אליס</mark> היה נגיד כירורג ולא סופר והיתה לו איזו בעיה בבטן שצריך לנתח, הוא היה משכיב את עצמו על השולחן, קורא לאיזה מרדים שיסדר לו הרדמה מקומית, כזאת שתשאיר לו את הראש והידיים ואחר כך הוא פשוט היה חותך.

הספר הזה, סוג של דיאלוג, פרוע, אלים, מתלהט, בין אחד שעף על עצמו, דוחה

אני קוראת ספרים לפני השינה. רעיון רע מאוד כשמדובר בספר הזה... לקח ללב שלי חצי שעה לפחות להירגע בסיום כל פרק ובאמת שהספר עשה לי סיוטים.
נתחיל בעובדה שמדובר לדעתי ביצירת מופת שהלוואי שלא הייתה נכתבת. אם מישהו כתב את זה,מישהו חושב על זה, וכשמישהו חושב על זה מישהו גם מבצע...
ברמה הפשטנית של הספר הוא למעשה מגולל את שגרת חייו של פסיכופת אמריקאי ברוקר צעיר ומצליח בניו יורק של שנות ה-80, עשיר, חתיך, מש