“דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני אמיצה שהצלחתי לסיים את הספר. זהו, הקלה.
הספר 'פסיכופת אמריקאי' היה הספר הטוב ביותר שאי פעם שקראתי. ספר שגורם לרגשות אמביוולנטים לחלוטין להופיע. מצד אחד לאורך כל הספר חשתי תחושת גועל נוראית כלפי פטריק בייטמן, אך מצד שני חיבבתי אותו וכל כך ריחמתי עליו, במיוחד לקראת סוף הספר כשהוא התחיל להביע חרטה על מי שהוא, או יותר נכון - על מה שהוא. הכאב שהוא הביע לאורך כל הספר על היעדר תחושות ומאפיינים אנושיים אצלו גורם לתחושת כאב נוראית בקרב הקורא. למרות שבסך-הכל מדובר באדם פסיכופת ברמות שקשה לתאר, מדובר באדם שמדי פעם קל להבין את מחשבותיו בנוגע לחברה הסובבת אותו.
מדובר ביצירת מופת, שרק לאחר קריאתה ניתן להבין עד כמה העלילה כל כך חזקה ועד כמה הדמות המרתיעה, המפלצתית והאומללה שיצר ברט איסטון אליס מהווה דמות כל כך חזקה, שמלווה את הקורא במהלך חייו היומיומיים.
אין בספר עלילה של ממש, יותר נכון מציאות חייו של אדם פסיכופת ואומלל, שכל מה שברצונו להיות זה אדם נורמלי, אך מצד שני אין באפשרותו לוותר ולשלוט ביצר החולני והמטורף שלו.
זהו הספר הראשון שהצליח להגעיל אותי ברמה כזאת שנאלצתי להסתיר את המילים ולהאבק בצורך להקיא. התיאורים בספר זה מזעזעים כל כך, שלא נראה לי שאי פעם כשאסתכל על פה של מישהי או על מסמרים לא תעבור בגופי צמרמורת ובחילה של ממש.
הכתיבה נהדרת. הבונוס הקטן הנוסף הוא שהספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של פטריק, דבר שמקנה לקורא את ה"אפשרות" לדעת את דעותיו ומחשבותיו של פטריק אודות דברים מזעזעים, כמו דם, כאשר עבור פטריק, זה מהווה דבר מפתה ואירוטי של ממש.
ממליצה בחום לאנשים שבטוחים שיוכלו לשלוט בעצמם כשיקראו על כמה "מענג" המראה של אישה שותתת דם ומעוותת לחלוטין.”

“האם הרוע הוא חלק ממך? או משהו שאתה עושה? כמה פעמים קראנו על רוצחים עדינים, רוצחים חכמים, רוצחים מתוסכלים, רוצחים שהין יכולים להיות מישהו אילולא... ויש גם את פטריק בייטמן, הגיבור של פסיכופת אמריקאי. האמת, שלא ידוע אם הייתה לו ילדות קשה, ולא ברור איך הוא מרגיש. מה שברור, זה שהוא לובש מעיל של דולצ'ה וגבאנה ב 500$, לא זוכר איך קוראים למזכירה שלו או לחברה שלו, ואוהב את המוזיקה הכי קיטשית של התקופה – אותה הוא שומע במערכת סטריאו בשווי 5000$. מדובר באחת הדמויות הדוחות והמרתקות שנתקלתי בהן. חי בניו יורק ומצליח בצורה מעוררת קנאה, אך ריקני במידה שלא תיאמן. אתה נגעל ממנו, אך יודע שיש בו חלקים ממך. סגנון הכתיבה המיוחד והרזה של ברט איסטון אליס, גרם לי להתחבר לדמות של בייטמן, ותאמינו לי, זו לא דמות שתרצו להתחבר אליה. הספר מלא בהומר, וקטעי אלימות שיזעזעו גם את מי שכבר ראה הכל. בשורה התחתונה, הספר נתן לי את אחת מחוויות הקריאה החזקות שחוויתי אי פעם – עד כדי כך שלקח לי כמה שעות להירגע ממנו. האמת? נראה לי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב.”

“אני קוראת ספרים לפני השינה. רעיון רע מאוד כשמדובר בספר הזה... לקח ללב שלי חצי שעה לפחות להירגע בסיום כל פרק ובאמת שהספר עשה לי סיוטים.
נתחיל בעובדה שמדובר לדעתי ביצירת מופת שהלוואי שלא הייתה נכתבת. אם מישהו כתב את זה,מישהו חושב על זה, וכשמישהו חושב על זה מישהו גם מבצע...
ברמה הפשטנית של הספר הוא למעשה מגולל את שגרת חייו של פסיכופת אמריקאי ברוקר צעיר ומצליח בניו יורק של שנות ה-80, עשיר, חתיך, משכיל (הרווארד) חולה נפש וסאדיסט רצחני. הסופר "חומל" על הקורא ולמעשה הזוועות מתחילות בקטן בתחילת הספר כך שהקורא מפתח קיבה עמידה יותר לגיבורנו ומעלליו אך לקראת סוף הספר הרציחות המזוויעות שכוללות תלישת איברים, ניסור ופיצלוח גלגלי עיניים באמצעות מצת בעוד הקורבן בחיים שבד"כ קודמות להן מפגשי סקס פרונוגרפיים ומפורטים עם הקורבנות הופכות להיות רבות וסמוכות מאוד זו לזו. הגיבור עובר על כל טאבו אפשרי ולא חוסך גם מילדים.
ברמה היותר עמוקה ניתן לראות בספר כמשל. משל לחברה צרכנית ומנותקת וגורלה העתידי המר. גיבוריה אינם מקשיבים זה לזה, הרוצח מספר לחבריו מספר פעמים על תחביביו בביתור נשים אך המילים שלו נבלעות בבליל הגיבובים על מסעדות יוקרה ובגדי מעצבים.
איש אינו מקשיב לו, איש אינו רואה אותו כמי שהוא באמת ועל אף שהוא מוקף מכרים ואף "ארוסה" איש אינו אוהב אותו עד כדי כך שהוא זועק לעיתים "אני רק רוצה שיאהבו אותי!". בחברה כזאת אין ערך לנפש האדם. אתה שווה את כמות המזומנים שלך. האישיות שלך, אפילו שמך, כלל אינם רלוונטים. הגיבור הרוצח למעשה נוקם בחברה השיטחית והריקנית.
הספר גרר ביקורת קשה ברחבי העולם כשנכתב ויש מדינות שאסרו על הוצאתו לאור והחרימו אותו. אני חושבת שהספר הוא דוגמא מעולה לכך שיש לשקול מגבלות מסוימות על חופש הביטוי. גם לדמוקרטיה יש מגבלות שקמו רק אחרי שהיטלר הראה לעולם לאן היא יכולה להגיע.”