אז מה בעצם אנחנו רוצים מספר מתח? ראשית, שיהיה מותח. נו טוב, זה בסיסי. שנית, צריך שהטובים ינצחו את הרעים, אם לא בנוק-אאוט אז לפחות בנקודות. זה נדרש בשביל לפצות אותנו על התסכול המתמשך שיש לנו מהעולם האמיתי, בו לעתים קרובות מדי המצב הוא שצדיק ורע לו, מניאק וטוב לו, שוטר ולא אכפת לו, שופט וגזר-דין מֵקֵל לו (וואי, יצא לי מקל וגזר באותו משפט). לפחות בספרים, אנחנו דורשים פיצוי: העם דורש צדק ספרותי! מלבד זאת, כמובן, אנו דורשים גם כתיבה משעשעת, דמויות מעניינות ועגולות וגיבור שקל להזדהות איתו. אם הספר גם חושף אותנו לתרבות ו/או פרשייה היסטורית שלא הכרנו, זה בונוס נחמד. כן, אנחנו צנועים, אין לנו יותר מדי דרישות.

"אדום החזה" של יו נסבו עומד בכבוד בכל הדרישות הללו. גיבור הספר הוא הארי הולה. אבל "גיבור" היא לא ההגדרה הנכונה להארי, שהוא בעצם אנטי-גיבור, הנוטה לדיכאונות (תופעה שכיחה בסקנדינביה), לשכרות ולהרס עצמי. מאידך, להארי יש מוח אנליטי ואינטואיציה בלשית, ויש לו את התמהיל הנכון של חריפות וציניות שאני אוהב בספרי בלש. דווקא חסרונותיו וחולשותיו של הארי הם אלו שמעוררים אצלנו הקוראים אמפתיה כלפיו.

הספר מורכב יחסית לז'אנר. אחת הסיבות לכך היא המבנה שלו: הוא מורכב מסדרת פרקים (חלקם קצרים מאד) הקופצים קדימה ואחורה בזמן בין התקופה בה מתרחשת העלילה העיקרית – מפנה המאות העשרים והעשרים ואחת - לבין התקופה בה נזרעו הזרעים מהם צמחו בסופו של דבר פרחי הפשע האדומים אותם יקטוף הולה (הסתבכתי קצת עם המטפורה הזאת): שנות הארבעים ותקופת המצור על סטלינגרד, מצור בו השתתפו גם נאצים נורווגיים מתנדבים בהשראתו של קוויזלינג. כן, מסתבר שגם לנורווגים יש שלדים בארון.

אדום החזה הוא השלישי בסדרת הארי הולה, אבל, למרבה הצער, שני הספרים הראשונים בסדרה לא תורגמו לעברית. אני כבר בדרך לספר הבא בסדרה – נמסיס.

יותר מארבעים ביקורות נכתבו על הספר הזה, כך שלא נראה לי שאוכל לחדש הרבה. במקום ביקורת מובנית, אעלה כמה תהיות או הערות שעלו בדעתי במהלך הקריאה.

1. למה כל בלש מוכשר חייב להיות אלכוהוליסט? ממתי חשיבה קוגנטיבית ויצירתיות הולכים יד ביד עם צריכת אלכוהול (והמהדרין גם קוקאין) מוגברת? גם בריחה מהמציאות ומראות הזוועה זה לא תירוץ.
2. למה תמיד הדמות הנשית תהיה סייד קיק פאסיבית ונגררת? למה אין דמות בלשית מבריקה (חוץ מבספריה של אגאטה קריסטי)?
3. למה הבלש הארי הולה הצטייר בעיני כשלומפר ומפגר חברתית, כי מסתבר שהוא אמור להיות גבוה, מסוקס ושרמנטי. איפה טעיתי?
4. למה כל השמות של גיבורי הספר נשמעו במוחי כמו שמות של נבחרת כדורגל? גודסן מוסר לפאוקה שמעביר מסירת רוחב לילטן, שפורץ את ההגנה והולה שם את הכדור ברשת. אולסון חוגג ביציע. יותר מדי שעות כדורגל? הרי נבחרת נורבגיה לא העפילה ליורו?
5. למה בהוצאת בבל החליטו להתחיל את הטרילוגיה מהספר השלישי?
6. למה כל כך חם עכשיו בארץ ואני לא קופצת לנורבגיה להתקרר קצת?

מבחינתי הספר בהחלט נופל לקטגוריה של מותחנים טובים. למה טובים? כי יש להם ערך מוסף. כי למדתי מהם משהו. אם אני משווה את הידע שלי לגבי נורבגיה לפני קריאת הספר ואחריו ואני יכולה להגיד שהשכלתי אפילו מעט – דיינו.

מבחינת העלילה: בניגוד לדעת הרוב, אהבתי מאוד את ריבוי הדמויות ולא התקשיתי לזכור מיהו מי וגם השמות היו קליטים להפליא. אהבתי מאוד את הקפיצות בין התקופות השונות. אהבתי שלא הצלחתי להגיע לפתרון, אלא לקראת סוף הספר ואהבתי את העובדה שלא כל הקצוות נסגרו והשאירו לי טעם של עוד.

אין ברירה, צריך לקנות את ה"נמסיס".

***


יו, נסבו! כמה שאתה נורווגי!


כשהסקנדינבים ישתלטו על העולם, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. סקנדינביה שולטתתתתתת!!!111
סטיג לארסון, ידידנו בעל השם המוזר כתב טרילוגיה מנצחת ומת, לפני שהספיק לקצור את פירות הצלחתו. יו נסבו (שם מוצלח למותג של קפה קר), שכנו מנורווגיה כתב, מסתבר, באופן די מקביל ללארסון, סדרת ספרים משלו, לא רעים בכלל אם לשפוט ע"פ הספר הנוכחי שהוא הראשון או השלישי בסדרה (אבל לא מרגיש כזה). הייתי מייעץ לו לשכור מאבטח, או משהו. רק שלא תקרה לו תאונה קטנה.
טוב, ניגש לעניין. "אדום החזה" הוא ספר טוב בעיניי. יש בו משהו כובש ישר מההתחלה, בלי זיוני המוח והחפירות שלארסון בוסס בהם בכל הספרים שלו. עם זאת, גם כאן העלילה מתפזרת לעתים לכל מיני כיוונים, והעובדה שהכול קורה לאנשים עם שמות נורווגיים ושיש גם קצת כניסה להיסטוריה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, דורשת מהקורא מאמץ נוסף של בקיאות, או לפחות זיכרון טוב לפרטים. במקביל, הספר מצליח להיות מעניין ועמוס במידע היסטורי ופוליטי בלי להיגרר לטרחנות כמעט בכלל (לארסון - לתשומת לבך). הגיבור שלו הוא אנטי גיבור מובהק, אלכוהוליסט בגמילה, צלף רע, עושה טעויות, לא מבריק במיוחד - כל מה שצריך כדי לאהוב דמות בספר. למרות זאת, אני חייב להודות שכמעט לא הצלחתי להתחבר אליו עד לשליש האחרון של הספר.
סיפור המתח הבלשי הבסיסי לא רע, אבל צריך לומר שהגלישות התכופות שלו לתקופת מלחמת העולם קצת מתסכלות בהתחלה כי הקורא לא מבין מה זה מוסיף לו, ולמה לכתוב כל כך הרבה על משהו די ברור. אחר כך העניינים מתבררים, אבל אני חייב להגיד, בזהירות, שלא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. גם באמצע הספר יש חור א ד י ר בעלילה, שאפשר לדלג עליו בקלות מבלי לשים לב, אבל אם עוצרים וחושבים רגע, זה ממש מגוחך.
[-- לא רוצה לכתוב ספויילרים כך שאם מישהו רוצה לשמוע מה זה, שיכתוב לי מייל, ובתשלום סמלי של 1250 קרונות אני מספר לו --]

הספר יצא בהוצאת בבל, מה שדי מפתיע (יותר מהסוף של הספר, נגיד) כי מותחן בלשי מהסוג של "אדום החזה" לא מתיישב לגמרי על האוריינטציה של ההוצאה. נראה לי שאחרי ההיסטריה סביב "הנערה שהטילה ביצי זהב", הם היו די מבסוטים מעצמם שהצליחו להניח יד על הזכויות לעוד סופר סקנדינבי מוכשר.
השער מוצלח ומזמין מאוד לקרוא, אבל משהו דפוק מאוד בדפוס ובעימוד הפסקאות. מדי פעם יש שם שורה שמילה אחת נמרחת לכל האורך שלה וזה מפריע לרציפות הקריאה. עוד דבר, הוא שלא היתה הפרדה מספיק מובהקת בין פסקאות, בעיקר כאלה שקופצות מסיטואציה אחת לשנייה, כך שקשה מאוד להבין שעברת מקום ועכשיו זה לא המשך של השיחה שהיתה עד עכשיו.

לסיכום - שמונה. נחמד מאוד לז'אנר, ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.


***

עוד ספר שהגעתי אליו דרך המלצות בסימניה.
בגדול אני מקפידה לא לקרוא יותר מידי ספרים בז'אנר הזה כי אני חושבת שהם בסוף ייראו לי כולם אותו דבר.
אני בוחרת בקפידה את הספרי מתח שאני קוראת ומקווה לקרוא רק את הטובים ביותר.

"אדום החזה" אולי לא הטוב ביותר אבל בהחלט טוב.
כבר מההתחלה אתה מבין שהוא מורכב – כמות הדמויות, הקפיצה בזמנים, הסיפורים הבודדים שנפרשים בפנינו כמו חלקים של פאזל ענק...

ההשוואה לטרילוגיית מילניום מתבקשת גם בגלל הסקנדינביות וגם בגלל ז'אנר המתח הטרילוגי ואני חייבת לציין שהרבה מהמגרעות שמצאתי אצל סטיג לרסון כאן היו פחות בולטות.
אני יודעת שלא מדברים סרה על המתים אבל סטיג לרסון קצת חפר לנו... יש בספרים שלו עודף אינפורמציה על הרבה נושאים: החל מאיך מכינים כריך ועד לתולדות הפוליטיקה השוודית.
יו נסבו יותר ענייני למטרת העלילה... מה שלא משרת אותה פחות יבוא לידי ביטוי בספר.
יחד עם זאת לא נפלתי מהפתרון של התעלומה. מצאתי אותו טיפשי משהו. אז אפשר להגיד שיותר נהניתי מהדרך מאשר מההגעה ליעד אבל עדין נהניתי
עוד דבר – אני מודה שזה הספר הראשון שנשארתי לקרוא עד 2 בלילה ולכן אולי פיספסתי משהו אבל עד כמה שאני שמתי לב הארי הבלש הגיבור לא גילה עד סוף הספר את כל הסודות.
אני רגילה שספרים מהסוג הזה נסגרים לחלוטין ע"י הגיבור וכאן נותר משהו (שוב, אם אני לא טועה) שרק הקוראים יודעים והגיבור לא.

הספר נראה על פניו כספר ארוך אבל הוא עמוס בעמודים ריקים בגלל קפיצות של פרקים כל 2-3 עמודים בערך ולכן הוא בהחלט רץ

אם הבנתי נכון זה הספר השלישי בטרילוגייה אבל הראשון שמפורסם בארץ. לא ברור למה התחילו מהשלישי אבל זה באמת לא כזה משנה.
האם אני אקרא עוד ממנו? יש מצב. נחכה לראות מה יגידו לי בסימניה... :-)

מה אני יודעת על נורווגיה? האחות הפחות מעוצבת של שוודיה ודנמרק, דייגים, פיורדים, קר מאד, ומחתרת שבימי מלחמת העולם השניה עזרה להעביר יהודים לשוודיה הנייטרלית.

מה שמחדש לי הספר הזה: כמו בשוודיה גם כאן היה גרעין קשה של אוהדי היטלר והגרמנים, כאלה שהשתכנעו שלעזור לגרמנים משמעו "אהבת המולדת". ברור שהאנשים האלה - שהאמינו בתום לב שהם מצילים את מולדתם מאיומי הבולשביקים, היו בהלם והרגישו נבגדים כאשר עם תום המלחמה נשפטו על "בגידה" ונאסרו. זה הרקע ההיסטורי לעלילת הספר.

כמו כל אלה שרגילים לספרי מתח אמריקאיים, בהם הסופר חותר אל מטרתו בנחישות ובמהירות של לאנס ארמסטרונג, התבלבלתי קצת כשהבנתי שיו נסבו לא פותר את התעלומה ביומיים, בחודשיים או אפילו בשנה. ובמהלך אי פיתרון התעלומה הוא מכיר לנו דמויות, נופים, ארועים שלא כולם מתחברים ישירות לעלילה, ואף משאיר פשע מזעזע בלתי פתור (כלומר, אנחנו יודעים מי הפושע, אבל הוא לא בא על עונשו).

בקיצור (קיצור כבר לא יהיה פה) זה ספר מתח מזן אחר ומשובח שמאפשר לך להבין ולדעת המון דברים חדשים בדרך לפיתרון החלקי של התעלומה. זה, מסתבר, הספר השלישי בסידרת הבלש הזה, ואשתדל לקרוא את מה שיתרגמו מספריו.

״הופה הולה הולה הולה, הופה הולה הולה הולה״, שרו באירוויזיון בשנות השמונים צמד הבטלנים מישראל.
אילו רק יו נסבו היה הוגה כבר אז את המפקח הארי הולה, ייתכן שמטחים של ״דוז פואה״ היו נורים לעבר ישראל ע״י אוסלו ותאומותיה הסיאמיות שטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, כאות תודה על שיר ההלל הישראלי לשוטר הנורווגי. הופה, הארי הולה.
אבל, המטחים היחידים שנורו על ישראל מכיוון נורווגיה היו יריות מהרובים שניתנו לפלשתינאים בהסכמי אוסלו, מספר שנים מאוחר יותר.
נורווגיה ומדינות סקנדינביה היו לצנינים בעיניי מאז, אך בשונה מעמדתן האנטי ישראלית והפרו פלשתינאית, אני לא הטלתי עליהן חרם ספרותי, צרכני או אחר. ביתי הקט הוא סניף משנה של איקאה השוודית ובשנה האחרונה ספרות המתח הנורווגית קנתה לה מקום מכובד על מדף הספרים שלי. מתוצרת איקאה, כמובן.
הכלה ממומבאי, תא 21 וצייד הראשים הם ספרי מתח מצויינים ומוצלחים בהרבה מספרי מתח ישראליים, אמריקאיים ובריטיים שקראתי במקביל. אבל כל הזמן שמעתי: עזבי אותם, את חייבת לקרוא את הארי הולה. הספרים האחרים הם רק המתאבן לקראת הדבר האמיתי: סדרת הארי הולה של יו נסבו.
אז קראתי את ״אדום החזה״.
איך אני אמורה להודות עכשיו שלא נפלתי. שעד לאמצע הספר הקריאה התנהלה בעצלתיים עם הרהורי נטישה, ורק שם התחלתי לחוש במתח מסוים שגרם לי להמשיך. שהארי הולה לא הרשים אותי באופן יוצא דופן ולא עורר אצלי רגשות מיוחדים. שלא הצלחתי להשתכנע בגאונות המיוחסת לו, בכישורי הבילוש הנערצים שלו.
אני חושבת שזו הייתה בעיקר בעיה טכנית. נורווגית קשה שפה.
את הקטלוג של איקאה עם השמות השוודים המוזרים אני יכולה לדקלם גם מתוך שינה, אבל השמות הנורווגים בספר היו לי די קשים ובלתי זכירים.
וכמה שמות יש בספר! דמויות, רחובות, ערים, שכונות, אתרים, מסעדות.
טרוסטרוד, פורוסט, לורנסקוג, קאריהאוגן, סטורסקן, ברנדהאוג, מייריק, ביארנה, יונגסטורגה, טורגטה, קווינסט, גרגרסן. וזה רק בעשרת העמודים הראשונים.
עכשיו לך תזכור בעמוד 486 את גודברנד מעמוד 57. אני לא טוענת שצריך לגייר את השמות. אני לא יודעת מה לטעון מבלי לפגוע בחופש הספרותי של הסופר.
הספר מעניין, מחכים וניכרת בו השקעה ורצינות מצד הסופר. צלחתי אותו והצלחתי לזכור את השמות של רוב הדמויות ולקשר ביניהן לבין ההתרחשויות וזה לא קל, כי יש הפרש של 50 שנה בין זרעי הפשע לנביטתו, משום שהספר עוסק בשתי תקופות זמן: שלהי מלחה״ע השנייה, וההווה - שנכון לעת כתיבתו היה סוף המילניום.
מבחינה טכנית, ספר עמוס וגדוש כמו זה יהיה קל יותר להכלה באופן ויזואלי, כלומר סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע.
ואחרי כל זה, אני חושבת שבכל זאת אמשיך גם לפרק השני של הארי הולה. הופה הולה!

כשקניתי את הספר חשבתי שזה עוד מותחן סקנדינבי טיפוסי, מאלה שנהיו כל כך פופולריים לאחרונה. נורבגיה, שבדיה, דנמרק, כולן אותו דבר בשבילי – שמות בלתי קריאים, הרבה שלג או חמסין של עשרים מעלות. האמת שקראתי אותו רק כדי לשים וי ולראות שלא הפסדתי שום דבר בכך שהתחלתי לקרוא את עלילותיו של הארי הולה דווקא מ"כוכב השטן". בקיצור, לא ציפיתי ליותר מדי, במקסימום עלילה שהיא כמו ספה מאיקאה - חלקים מדוייקים שאפשר להרכיב לבד לפי הוראות יצרן מפורטות, שתשמש אותי היטב אבל לעולם לא תהיה יצירת מופת יחידה במינה.

אז אני מתוודה קבל עם ועדה, או לפחות בפני חברי הסימנייה שקוראים את הביקורות שלי. טעיתי. "אדום חזה" אינו מותחן טיפוסי, בדיוק כפי שנורבגיה אינה שבדיה, וודאי שלא בזמן מלחמת העולם השניה. אירופה של היום נראית לנו מאוחדת, ללא גבולות, אחידת מטבע, כאילו נכחדו הלאומים השונים המרכיבים אותה. אבל השמיכה של האיחוד האירופי דקה מדי וקצרה מדי. לעיתים מציצות כפות רגליים עם תלתלים בלונדיניים, או ראשים מגולחים עם כתובות קעקע מתחדשות. מתחת לפני השטח רוחשים רגשות שלא נעלמו מן העולם.

מלחמה גורמת לאנשים לנהוג שלא כהרגלם, או שמא דווקא מצבי דחק הם אלו שגורמים לנו להסיר את המסיכות ולנהוג לפי אינסטינקטים קדומים ולא לפי חוקים שהולבשו עלינו. ומצד שני, גם במלחמה, ואולי דווקא במלחמה, רגשות אהבה מפעילים אנשים יותר מפצצות מרגמה. בעצם, הרגשות כולם מועצמים, גם רגשות שנאה וקנאה ובגידה. נסבו מיטיב לתאר זאת ב"אדום חזה". הוא מראה שמה שקרה "שם" ממשיך לשכון בנפשם של הגיבורים, לעיתים ממשי יותר מהמציאות העכשווית. הוא מאיר את נפש האדם כפי שהיא, כאילו בפנס אובייקטיבי, ללא שיפוט. לאחדים אלומת האור מחמיאה, לאחרים האור החזק מציף מראות שמוטב להם להישאר בחשיכה.

המנצחים הם אלה שצובעים את ההיסטוריה בצבעיהם. במלחמת העולם השנייה, למזלנו הרב, היטלר הפסיד בסופו של דבר. מה היה קורה אילו ניצח? מה היה קורה אילו האלטרנטיבה הרוסית של סטלין הייתה כובשת את העולם? כפי שנסבו כתב בפי אחד מגיבוריו – מי שמאחר להחליט לא טועה. משפט מבריק. נסבו מתאר את האופורטוניסטים שהעדיפו לשבת על הגדר ולראות מי ינצח. אלו שמיהרו לעמוד לצידם של הנאצים הוקעו כבוגדים לאחר המלחמה והושמו בכלא. האמנם הם בגדו במולדתם יותר ממי שלא עשה דבר?

הספר כתוב בפרקים קצרים, חוזר אחורה וקדימה בזמן. מי שמחפש ספר מתח עם הרבה אקשן צריך הרבה סבלנות כדי להגיע לחלק המותח, אבל אז לא יתאכזב – התפניות בעלילה רודפות זו את זו והתעלומה מתבהרת רק לקראת סוף הספר. מי שמחפש יותר מאשר תעלומה יקבל ספר מעולה שמהדהד בראש גם אחרי שהתעלומה נפתרת. אין ספק שאקרא גם את "נמסיס".

אחרי קריאת כמעט כל הסידרה, סוף סוף הגעתי לספר הראשון (כפיים!!!)
טוב נו, זה היה צפוי שאני אגיע אליו בסוף. השכנים החזירו, כנראה הם התאוששו מהפצצת סירחון שהטמנתי לשכנה שלנו בילקוט (אני חייבת להפסיק להשתמש במילה הזאת).
חבל.

כל ההקדמה הזאת לא ממש מעניינת, אבל אני חייבת לשתף שכשהייתי בחופשה אז אכלתי סושי בבית מלון והרגשתי כאילו אני אוכלת סופר!! ואכלתי שש כאלה!
סושי זה טעים. אם נסבו יגיע אי פעם לארץ, אל תתפלאו אם אני אתנפל עליו בסכין ומזלג. אם תרצו אפילו בחד"פ.

בחזרה לנושא
האמת, שמזמן לא היה לי רצף כזה של קריאה כמעט רק של ספרים טובים. ואני חייבת (חייבת מלשון חייב חובה חייבות חיוביות חביביות) להודות שזה הרבה בזכות סימניה. לפני שאני רוכשת ספר או משאילה מהספריה (כן בטח, בטעות כיבסתי את הכרטיס שלהם) או בכלל מציצה, אני בודקת את הביקורות ומשתדלת להימנע מספויילרים (או אם תרצו להיות עבריים, קלקלנים. בזכות מילים אני לא אשכח את המילה הזאת!). ככה קל לוודאות שהספר שאני הולכת לקרוא יהיה טוב. נכון שזה מונע ממני לקטול ספרים ומזמן לא היתה לי קטילה וחבל כי זה כיף, אבל לפחות אני לא צריכה לבזבז את הזמן שלי בלקרוא על ילדה שקמה יום אחד בבוקר וגילתה שיש לה כוח על ושהיא יכולה לירות מהידיים גרעיני תירס ולהפוך אותם לפופקורן.
מזל.

(הספר אריאל, הספר!! את לא באמת רוצה לשעמם אותם בדיבורים על פופקורן. או שאולי כן? ואם בא לי? תצאי מהסוגריים! יש לי פיצול אישיות??)

כן, הספר. לעומת שאר הספרים בסידרה (יש רק שניים אני סתם מתלהבת מהמילה סידרה היא ארוכה כזאתי) מדובר בספר יותר מורכב (אם זה בכלל אפשרי) שנע בעלילה בין עבר (מלחמת העולם השנייה מצד נרווגיה) להווה (כנאמר הארי הולה הדיכאון) שני הסיפורים נפגשים בסופו של דבר.
מכיוון שהעלילה עוסקת גם במלחמת העולם השנייה מצד נרווגיה, היא מוסיפה נופך חדש לספר ומוסיפה לנו גם קצת ידע. בנוסף, היא די דורשת מאיתנו ידע כללי בסיסי ביותר בנושא.
חבל שאין לי שום דבר כזה.

למרות שאין לי ידע כללי, עכשיו בזכות הספר אני יודעת יותר. העלילה המקבילה הפכה את הספר למקסים יותר, הרבה יותר מסתם מותחן; מדובר בסיפור צבעוני, מלהיב, מעניין ומרגש לעיתים. למרות שהספר מורכב יותר משאר הספרים אפשרי לעקוב אחריו. הסושי מתנסח בבהירות ובחדות, נסבו לא חופר לנו יותר מידי וטווה עלילה נהדרת ומרתקת כתמיד. דבר שני- ספר מורכב יותר יהיו בו יותר פגמים. למרות שהסוף לא הפיל אותי ובאמת היו חורים רבים מידי בעלילה, הספר הוא בהחלט מדהים, אם כי לדעתי נמסיס היה טוב מעט יותר.
אז למרות שהעלילה מתרחשת במקומות כמו בישלט, (זה נשמע כמו פח אשפה) אופסל (זה מזכיר לי תחנה מרכזית) וטלנדסוואין וירנסלקוואין (לעזאזל) הוא בהחלט שווה קריאה. אחרי הכל מדובר בסידרת המותחנים הכי טובה שקראתי (לא שקראתי כל כך הרבה).



כמה הערות לגבי העריכה:
העריכה של הספר מאוד כושלת. יש מקומות בהם אותיות נמרחות ואין הפרדה בין הפיסקאות כך שזה מאוד מבלבל כשעוברים זמן/ מקום/ לנקודה אחרת. היה אפשר להשקיע יותר בספר כזה מוצלח.

נ.ב – מישהו יודע מתי יוצא הספר הבא?

איזה יופי, יופי של ספר. הרבה פעמים חברים פה מתארים איך נשארו עד 2:00 לפנות בוקר כדי לסיים ספר, ובעצם בכך מביעים עד כמה הספר היה מרתק. אז אני נשארתי אמש עם אדום החזה עד שתיים לפנות בוקר, אבל מכיוון שאני צריך להקיץ ב 4:40 לפנות בוקר כדי לצאת לעבודה, לדעתי זה אומר יותר....
הספר כתוב בצורה מרתקת, הארי הולה הוא דמות משכנעת ולגמרי אמינה, אנושית מעוררת הזדהות ואמפטיה.
לפעמים מתקיימים פה באתר דיונים לגבי ספרי מתח, והאם זה שידעתי מי האיש הרע מאמצע הספר או עוד קודם, אומר משהו על טיב הסופר והספר. הגעתי בסוף הספר לתובנה: לדעתי יש אפשרות שהסופרים האלה רוצים שנפצח את התעלומה בכוחות עצמנו, ובכך ללטף לנו את האגו "שיאו איזה קוראים אינטליגנטים אנחנו". מה שנסבו בחן רב עשה, גרם לי (לדעתי במוכוון) לדעת בשלב מאוד מוקדם מיהו האיש הרע (מי קנה את המרקלין, ואת מי הוא רוצה לחסל) אבל הפתיע אותי לגמרי בפתלתלות של איך הוא עשה זאת. בכך נסבו מצד אחד נותן לקורא הרגשה של "גשש בלש בפעולה" ולא גוזל מעצמו את העונג של להפתיע את הקורא בסוף כיאה לספר מתח.
משהו שהפריע לי בבעיות האלכוהול של הולה. הוא שותה בירה. כמה אלכוהוליסט אפשר להיות מבירה (ואומר לכם את זה חובב בירה מושבע, שותה ואפילו לפעמים מבשל בירה). סתם תרגיל במתמטיקה: חצי בקבוק ויסקי, או ודקה שווה לבערך 4 ליטר בירה, לא קל לשתות 4 ליטר בירה (פיזית.... הסיפור עם הפיפי אתם יודעים), אם כבר אלכוהוליסט, הוא צריך לשתות משקאות של 40% אלכוהול לא 5% (זאת בהנחה שיאיר לפיד לא הגיעה לנורבגיה).
אז עד כמה אלכוהוליסט יכול להיות שתיין בירה? (אם כי פגשתי כמה אוסטרלים שהוכיחו לי שלשתות ארגז של שלושים פחיות בלילה מסביב למדורה זה אפשרי).
הספר ממש טוב, נהנתי, תודה על ההמלצות.