יש אחת שמלפני שנתתי לה את הטלפון שלי לא הכירה אותי. זה היה מזמן אולי לפני איזה חמש שנים ושלוש חודשים הזמינה אותי מהתחנה ואיך שבאתי נכנסה מקדימה. לא הרבה נכנסים מקדימה. אני חושב אלה שנכנסים מקדימה זה אנשים שלא אוהבים להגיד למישהו שיעשה משהו יעני לא נעים להם שיחשבו שהם יעני מנהלים. כאלה נראה לי אם יש להם מנקה בבית בטח מנקים לפני שבאה ועושים לה אוכל שתשב איתם ואף פעם לא יגידו לה תעשי ככה ותעשי ככה. טוב לא חשוב בקיצור נכנסה מקדימה אבל מה פתחה ספר. אני שיכולתי הסתכלתי ראיתי שזה ספר שאני מכיר הערומים והמתים זה היה וראיתי שהיא אולי בעמוד 454. התחלתי לדבר איתה על הספר. בהתחלה שאלתי אותה בכללי יעני איך הספר ושאלות כאלה והיתה עונה אבל לא באמת יעני מנימוס. לאט לאט אני מתחיל בשאלות ככה יותר ספציפיות על מה שהלך שמה עד שאני מתחיל לדבר על אנשים ממש ספציפיים כמו ההוא הירן והיא מתחילה להסתכל עלי כמו שאומרים בתמהון עד שלא יכלה לעצור את עצמה שאלה אותי אתה באמת קראת את זה. שאמרתי לה בטח למה שקראתי אמרה לי לא הייתי מאמינה עליך. עכשיו שאנחנו כבר מכירים שלקחה את הטלפון תמיד שצריכה לנסוע מזמינה אותי אז היא יודעת אבל אנשים לפני שמכירים אותי טוב חושבים שבחיים לא נגעתי בספר. אני מה לעשות יש לי זמן לפעמים עד שאני מקבל נסיעה יכול לשבת באוטו איזה חצי שעה ומה יש לי לעשות אז אני קורא איזה חמישים שישים עמוד אבל אנשים לא יודעים. אני חושב מהדיבור שלי ואולי מאיך שאני נראה חושבים אני יעני בקושי יודע לקרוא. הרבה פעמים עושים לי לא יכול להיות אפילו שיודעים.
הקטרינה הזאת גם היתה חושבת על יהודים דברים בלי שידעה. שהיתה רואה אותם רק מרחוק יעני אף פעם לא דיברה מלב אל לב כמו שאומרים עם אחד יהודי היתה חושבת כמו כל השכנים שלה והמשפחה שלה. רק שהלכה לעבוד אצל יהודים פתאום ראתה שמה שחשבה זה לא ככה. אפילו אהבה את הדיבור שלהם. אפילו אהבה אותם יותר משאהבה את אלה שהכירה ממקודם. הסיפור זה עליה על מה נהיה ממנה יעני אם אחד התחיל את החיים שלו בזבל אם בכלל יכול לצאת ממנו משהו. ושהוא שואל עליה הוא שואל על כל אלה משמה האוקראינים והפולנים והרומנים וכולם יעני אם ככה היו לא בני אדם ואם ככה שנאו וככה רצחו אפשר אחרי שנגמר יעני אחרי המלחמה לסלוח או אפילו רק לחיות איתם. לא יודע. אבל יש לי עוד משהו להגיד. כמו שהוא מספר עליהם יעני על הלא יהודים הוא מתאר אותם כולם כמו בהמות. עכשיו בטח חלק היו בהמות אולי אפילו הרבה היו בהמות אבל בטח לא כולם. זה כמו בכל מקום חלק ככה וחלק ככה אבל הוא מדבר עליהם שכולם אותו דבר ואפילו אם אני מבין שכואב לו זה בעיה. תמיד בכל מקום אם אומרים ככה שכולם אותו דבר זה בעיה. זה מה שהיה לי להגיד.

כמה יפה היא הכתיבה של אפלפלד. היא מביאה את סיפורה הבלתי נתפס של קאטרינה במשפטים קצרים, ישירים, שברים וקרעים של אמירות ותובנות שמשקפים איזה דיבור לא מעובד, ישר לבטן, שבו זמנית נחווה כסיפור כאוטי וכרטרוספקטיבה מרשימה.

כמו בסיפור טוב שקשור או נוגע או מתרחש על רקע השואה, הוא מבהיר לנו שזהו לא רק סיפור שואתי, ובאמת יש בו כמעט מהכל. יש בו קצת משאלת ההזדהות עם התוקפן, סטייל "החטא ועונשו" - מעין יצירה כזו שמעוררת אמפתיה ומציגה באופן מורכב את מי שלכאורה איננו אמורים להבין ללבו; ויש בו שאלה של טוב ורע, שלא מגולמת רק בחיץ בין "הם" ל"אנחנו", אלא בעיקר ברע ובטוב ששוכנים יחד בתוכנו; ויש בו שאלה-אמירה על אמונה, ועל דת, ועל הטראגיות והסכנה שהן כמעט בהכרח מנת חלקנו, באיזה "צד" שלא נהיה.

קאטרינה היא אולי הגיבורה הטראגית בה' הידיעה - ידה בקושי משגת, גם לחומרי וגם לרוחני. היא קורבן והיא מפלצת. נלקח ממנה, פשוטו כמשמעו, הכל - החל באהובה ועד לילדיה. ככל שהיא הולכת מדכי אל דכי, אנחנו כמו רוצים להתנחם באיזה ערוץ רוחני מקביל שאולי בו היא דווקא מתקדמת, אלא שהערוץ הזה עקלקל ופתלתל ומגיח לרגעים כהבזקים חטופים. היא מוצאת את מקומה אצל היהודים, אוהבת אותם ובו זמנית סולדת מהם, וכמו חייבת לאזן את הזיקה הזו בגניבה, בשנאה או בגידוף. הטוב והרע שבה, הרחום והמושחת, הנוגע והמחליא, סוערים לאורך עשורים של סיפור באופן מכמיר לב, עד לשאלה הבלתי נמנעת - האם השנאה והרוע אינם רק חלקים, אלא מגדירים את הוויתה? האם הקורבנות היא תוצר בלתי נמנע של תלאותיה, או גורלה וטבעה?

הכתיבה הנהדרת מגישה לנו את כל סלט כאבי-הבטן הזה באופן ספוג חמלה, אמיץ ומרגש, דווקא מתוך המשחק הזה בין המעובד והרומנטי לבין הגולמי והברוטלי.

נהדר.

"את המקום הזה הנחתי לפני למעלה משישים שנה.... אך הוא לא נשתנה בהרבה. הצמחייה הנצח הירוק הזה, העוטף גבעות אלו, עומד בירקותו כמו לפנים". קאטרינה הגוייה הכפרית חוזרת לכפר הולדתה אותו עזבה בנעוריה. הטבע נשאר ובעת הזו בני אדם היו שטניים. היהודים הושמדו. היא נאנסה פעמים רבות. בנה הפעוט נרצח לעיניה. משפחות יהודיות שבהם הועסקה נרצחו על ידי הכפריים ועל ידי הנאצים. היא קשרה את עולמה עם היהודים, אבל ששבה לכפר אחרי שנים רבות בגיל שמונים. אחרי 40 שנות כלא על רצח של אותו כפרי שרצח את בנה בטוחה הייתה שלא נשארו יהודים בעולם והיא היחידה שזוכרת. ספר זה הוא הקשה בספרים של אפלפלד שקראתי עד עתה מבחינת האירועים המתוארים. האירועים נוראים. יש אנטישמיות בילתי נתפסת, ואכזריות נוראה. נוהגים להשתמש במושג "החפצה" כשעוסקים ביחסים שבין המינים. כאן הדבר בולט מאד בנוסף לשנאת הזרים. גוף האשה הוא חפץ. כדי להשיג למחייתה נאלצת למכור את גופה פעם אחר פעם. הגויים הכפריים שיכורים אלימים וחסרי רגשות. מידי פעם ישנו "מופע" רגש קצר שנעלם בתופת שבני האדם חיים בה. במהלך הקריאה הייתה לי הרגשה שהפעם החליט מדעת או שלא מדעת "לרכז" את כל הרוע האנושי בספר . אל מול הרוע האנושי תיאורי טבע שיש בהם אולי מידה מסויימת של נחמה . בני אדם הורסים חיים זה לזה. הטבע כביכול ממשיך בשלו - פנחס שדה מכנה זאת "שתיקת האדמה". אני חש בכך לא פעם בחיי נולדתי גדלתי, והאני מזדקן באותה שכונה. אני רואה את השינויים, זוכר כביכול את ה"שכבות" שקדמו לשמחתי לא עברתי תלאות כפי שמתוארות פה אבל בפרק הזמן שאני חי כאן אני רואה וזוכר אנשים ומשפחות שהיו ואינם. בתים שנסגרו וכדומה. בכך קל לי להבין את המבט לאורך תקופה ממושכת על סביבת חיים כפי שהמספר עושה כאן. בסופו של דבר היא חוזרת לאותו מקום שבו החלה לקרבת בית ההורים. לקפלה שאביה בנה וזאת לאחר שנות הסבל . רק הטבע אותו טבע ואילו ובעיניה יפה אף יותר. ומי שלא זוכר את שיתרחש יכול להתפעל מהצמיחה, מהפריחה, מהשלווה, ומי שזוכר יכול להתרפק על הנוף-זוהי הנחמה היחידה. איני חושב שאם הייתי קורא ספר זה כספרו הראשון של אהרון אפלפלד הייתי חוזר לקרוא בספרים נוספים שלו. הוא מכביד הוא קשה. הוא "דוחס" בו את כל הרע האפשרי. . למיטב ידיעתי ספר זה נלמד בבתי הספר התיכוניים. לא הייתי בוחר בו....

'אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יסיף כי המות יפריד ביני ובינך' (רות א', ט"ז)

דיאלקטיקה עדינה חורזת את הספר, מעין 'פיצול אישיות' בין זהותה של קאטרינה כרותנית כפרית לבין אהבתה והתמסרותה ליהודים ולמסורתם. היא מנסה להותיר מאחור את הגסות, ההוללות ואת הרגלי שתייה המופרזים שמרכיבים את זהותה הרותנית (תכונות אלו מגולמות לדוגמא באבטיפוס של אביה), אך דווקא בשל היחשפותה לפאסיביות והפחדנות של יקיריה היהודים- היא בוחרת לאמץ את אומץ הלב, הגבורה והחוצפה הנפלאה, אותם היא דווקא מאמצת ממורשתה הכפרית הנכרית (תכונות המשתקפות באמה ובבת דודתה מאריה).

אך המאבק אינו מתחולל רק בנפשה פנימה- תהום הולכת ונפערת בינה לבין בני עמה. הכפריים האוקראיניים ידועים בחושיהם האנטישמיים היוצאים מגדר הרגיל- הם יכולים לזהות יהודי בכל סיטואציה, אבל גם נכרי ששירת במשק ביתם והושפע 'מדרכיהם השטניות'. מתח זה מטפס ועולה לאורך העלילה, עד שבשיאו נאלצת קאטרינה לעמוד פנים אל פנים עם עברה המכוער והמגונה, ולאבד את היקר לה מכל.

הספר נפתח ונחתם בשיבה של קאטרינה בזיקנותה אל ערש מולדתה השמם. סצנת השיבה אל הכפר הנטוש משקף מעין מיקרוקוסמוס של קאטרינה בסוף ימיה. חדרי לבבה פונו מהגסות וההוללות הרותניים שהיו מנת חלקה בילדותה, לטובת היהודים הזרים, שהתגלו בפניה כבעלי אצילות מאופקת, חדורי תום וטוב. אך גם יהודים כבר אין בעולמה החרב.

השממה והשקט שאחרי הסערה האיומה חושפים בפנינו יצור כלאיים רצוץ אך פלאי בשם קאטרינה, נכריה רותנית בעלת נפש יהודי.

ספר נפלא אך קשה של אפלפלד, בו הוא מפגיש אותנו, באמצעות פריזמה מיוחדת במינה, בדם הרע ששרר בין היהודים לכפריים בערבות רומניה-אוקראינה (ד"א נוף ילדותו של המחבר). השואה באה רק בדרך רמז בעלילה, אך אולי דווקא בזכות עובדה זו הספר מצליח לחשוף את הקורא לעמדת הגולה והגויים כלפי היהודים הזרים, באופן מיוחד וחסר תקדים.

זה ספר מעולה, נהדר ממש. הדמות של קאטרינה מורכבת ומיוחדת. ממש ניתן לחוש הן את הריחות - של התקופה שבה מתקיימת הדמות וסביבותיה - הן את הטעמים (היא מזכירה את המאכלים היהודיים האהובים עליה, בין היתר). אפלפלד הוא סופר מדהים, מרגש, מדויק ומדייק. אין עוד סופרים כמוהו והספר מלא בתובנות נפלאות.

אני רוצה לציין רק טעות הגהה אחת, למען המהדורות הבאות של הספר - שראויות לצאת שוב ושוב - כי הספר הוא כל כך טוב. אז ככה: בעמוד 119, שורה 6 מלמטה כתוב: "לכסוף החזירו אותי", כשלדעתי היה צריך להיות כתוב: "לבסוף החזירו אותי." זה הכל, סליחה על ההערה, וכמובן שזו טעות אנוש של עורך הספר והמגיהה של הספר ולא של אפלפלד כי הוא הסופר, וראוי שלכל ספר יהיה עורך טוב ומגיהה טובה.

לסיכום: מומלץ מאוד, כבר אמרתי?

סיפור עצוב, מאוד אמין, המסופר דרך עינייה של אישה כפרית נוצרייה, החווה ילדות לא קלה. קאטרינה מוצאת עניין ביהודים שסביבה, היא עובדת אצלם ומקיימת עימם מערכות יחסים קרובות ולומדת להכיר אותם, את מנהגיהם, את הדרכים השונות בהן בוחרים לחיות בצל השנאה המקיפה אותם. היא מספרת את הסיפור מזיכרונה כאישה מבוגרת בזקנתה.
זה לא ספר קל לקריאה, אך מומלץ ביותר.

אפלפלד מרבה לכתוב על יחסי יהודים ונוצרים, רותנים בעיקר. היהודים מצטיירים בכתביו כאנשים חרוצים ועדינים, כאלה היודעים לעמוד על דעתם, שלא יפגעו באיש, למדים ויראי שמים.
לעומתם, הגויים מצטיירים כאנשים כוחניים, אנשי הטיפה המרה, המכים את נשותיהם ושונאים כל יהודי באשר הוא יהודי. בספר הזה הוא בוחר להציג את המגע בין אלה לאלה דרך סיפורה של אחת, קאטרינה, רותנית באחד הכפרים שלאורך נהר הפרוט. כבר בגיל צעיר היא טעמה את שנאתה של אמה החזקה ואת נחת זרועו של אביה האיכר הגס. משמתה אמה אביה בחר להתמכר לטיפה המרה, לשאת אשה אחרת ולהתעמר בה. לבתו לא העניק שום יחס.
בין לבין, היחס אל היהודים היה מהול בפחד מצד הילדים, אבל קאטרינה, למרות פחדיה, נמשכה אל היהודים שנהגו להביא סחורות נחוצות ונחוצות לנשמה אל הכפרים. משגדלה, והיא מסתובבת בעיר ללא מטרה, ארע לה נס, כך סברה, והיא קיבלה עבודה של עוזרת בביתה של משפחה יהודיה. למשפחה זו שני ילדים קטנים ועד מהרה קשרה נפשה עם משפחה זו. כמה שנים חיה בקרבם ולבסוף נפלה המשפחה טרף לפרעות, ההורים נרצחו והילדים, אותם חשבה לגדל, נלקחו ממנה בגסות ע"י רותנים שנשכרו ע"י הגיסה.
אבל נס נוסף ארע ושוב עבדה אצל מוסיקאית יהודיה מפורסמת. נפשה נקשרה יותר ויותר אל היהודים, אל מנהגיהם, חגיהם ואמונותיהם. בסופו של דבר גם ממנה נפרדה כשזו מכרה ביתה. בסופו של דבר היא יולדת בן ושמו כשם אב המשפחה בנימין אצלו עבדה. למרות היותה רותנית היא בוחרות למול את הילד.
כדי לא לגלות את המשך הסיפור אומר רק שמחצית ויותר מחייה היא מבלה בסופו של דבר בכלא ובצאתה, לאחר מלחמת העולם השניה אין מבחינתה יותר יהודים בעולם, אלא במחשבותיה בלבד.
הספר הוא ספר אופייני לאפלפלד ואפילו שהוא קצר הוא מכיל את הכתיבה הרגישה להפליא, את היופי הבלתי נדלה שבהצגת הנימים הרגישות של חיי האדם, בעיקר של אותם גיבורים שמבקש הוא להציג בפנינו. עוד עונג קטן

זהו הספר הראשון של אהרון אפלפלד שקראתי. הספר עוסק בנושא קשה- שינאת יהודים דרך סיפורה של כפריה נוצרית שמגוללת את סיפור חייה. הסיפור שלה כשלעצמו עצוב ומדכא מאד .

סגנון הכתיבה של אפלפלד קל לקריאה וניתן די מהר לסיים את הספר.

אבל... משהו היה חסר לי ואני לא יודעת לשים עליו את האצבע. אולי מן תחושה של סגנון כתיבה נושן מדי או אולי זה פשוט לא הסיגנון שאני מתחברת אליו...קשה לי להגדיר. היתה מן תחושה של ספר שצריך ללמוד לבחינת הבגרות.

מה שבטוח אני חייבת למצוא עכשיו ספר שישפר לי את מצב הרוח. יש למישהו המלצה בשבילי?

נראה שאני לא הראשון שהרגיש צורך לפתוח משתמש רק כדיי למתוח ביקורת.
את הספר קראתי כחלק מתוכנית הלימודים שלי, הקריאה בו הייתה קשה.
אני יכול להבין את הצורך של משרד החינוך בלתת לנו לקרוא ספר שעוסק בסבל יהודי ובאנטישמיות,
אבל הספר הזה הוא פשוט בחירה נוראית! הבחירה הכי גרועה שמשרד החינוך יכל לעשות בנושא
קראתי את הספר ובכל מהלכו הוא פשוט צעק: מוות,אונס ולקינוח, כן כן , עוד קצת מוות.
שלא תבינו לא נכון,הספר הוא ספר טוב בסופו של דבר-הוא כתוב בצורה יפה ועם מילים גבוהות ומלא בתיאורים יפיפיים .
אבל זה לא ספר בשביל ילדים בכיתה י''א