שנת 1989 בספרים

סקירה על יהדות בולגריה, במבט אישי: מעמד היהודים במדינה, מנהגים ופולקלור. תקופת מלח' העולם ה-2, וקליטת יהודי בולגריה בארץ. מסמך הסטורי, משולב בזכרונות אישיים.

לא הכרתי את המחזה הזה, ולקח לי זמן למצוא עותק שלו. לא ידעתי למה אני נכנס כאשר התחלתי אותו, ועכשיו כן ברור לי למה הוא פחות מוכר. המחזה הזה הרבה יותר "גולמי" ו"לא מלוטש" מיתר המחזות של שייקספיר.

מעריכים ששייקספיר כתב אותו יחד עם מחזאי נוסף, ושהוא עלה לבמות רק לאחר מותו. לכן זה אינו אחד מן המחזות הגדולים והמוכרים שלו, אך זה גם ממש לא מחזה גרוע. הרעיונות וחלק מן הדמויות עדיין נהדרים; פשוט כיצירה שלמה הוא אינו משתווה ליתר היצירות האדירות של שייקספיר.

המחזה נסוב סביב מיזנתרופיה — כיצד אדם, בשעת מצוקה, פוגש בפנים האמיתיות של הסובבים אותו.

זהו מחזה על הצביעות החברתית העלובה, שמונעת מחוסר כנות ופועלת רק למען טובות אישיות חסרות ערך ורגש אמיתי.
זהו מחזה על הריקנות הבלתי נסבלת של הזולת, על כך שאנשים הם קורבנות של תפיסת עולמם הצרה ואינם פועלים באופן כנה מול עצמם ומול אחרים. הם חסרי מוסר או רגש כן, ויפגינו "חיבה" רק כאשר אדם נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול להעניק להם משהו — אך לעולם לא יהיו שם כאשר אותו אדם יזדקק להם.

טימון מתחיל כאדם תמים שאוהב ומאמין בטוב שבאדם. הוא אינו מבין שהאנשים שמסביבו רק רוצים לנצל את נדבנותו הפזרנית כדי להשיג לעצמם עוד כסף ורכוש.

הפזרנות חסרת הגבולות שלו מוליכה אותו לאבדון כלכלי, שבמהלכו הוא מבין את צביעות הסובבים אותו — שהקשר בינו לבין חבריו היה נצלני וללא גרעין אמיתי של חברות.

טימון מתמלא זעם ופוקח את עיניו כלפי הסובבים אותו. הוא כבר לא מסוגל שלא לראות את הצביעות האנושית; הוא מאבד את האמפתיה לאנושות ופורש מן החברה האנושית.

בנוסף לכך, הוא פועל ומקדם כל דבר שיכול להגדיל את הסבל האנושי. באופן אירוני הוא מוצא זהב דווקא כאשר הוא חסר כול ומתבוסס בזעמו. הוא כבר מבין שהחברה פועלת בקדושה עיוורת סביב אלוהי הכסף; הכול מונע בגללו ולמענו, ולכן הוא מחליט להעניק לכל מי שיפגע באחרים — להעניק למען איפוס כללי של החברה האתונאית.

הוא משלם לשודדים כדי שישדדו, לזונות כדי שיפיצו מחלות, ולחברו לשעבר, המצביא הצבאי, כדי שיכבוש את אתונה.
הוא רוצה לראות את החברה האנושית קורסת לתוך עצמה, ופועל למען התקווה הזאת.

טימון הוא אדם מלא רגש, ולכן המעבר מאהבת אדם לשנאת אדם הוא כמעט מתבקש. אובדן החיבה למין האנושי נובע בהכרח מתוך עולם רגשי פנימי, כי קודם צריך לאהוב ולהאמין בעולם ורק אז מסוגל האדם להישבר ממנו.

הוא שונא משום שנתן ממקום אוהב וטהור של רצון להעניק לאחרים, אך ברגע שבו הוא עצמו נזקק לאחרים, הוא הבין על מה באמת מבוסס הקשר האנושי.

לכן, כאשר הוא פוגש את משרתו הנאמן, שהיה מסור לו לאורך כל הדרך, הוא עדיין מוצא בתוכו רגשות כנים כלפיו ומפגין כלפיו חיבה. אך תפיסת המציאות שלו כבר אינה יכולה להשתנות, והוא אינו מסוגל עוד להיות חלק מן החברה האנושית. הוא מעניק למשרתו את מה שיעזור לו בחייו — ואז מגרש אותו מעליו.

זו הפגנת רגש ונתינה בדיוק כפי שהייתה לו בתחילת המחזה, ולכן הרגש עדיין קיים ונוכח אצל טימון.

טימון לאורך המחזה מקלל ומגדף מספר רב של דמויות, שכל אחת מהן מייצגת סוג אנושי אחר, אך החלק החשוב והמעניין ביותר הוא המפגש שלו עם הפילוסוף הציניקן אמפנטוס.

אמפנטוס הוא ציניקן שראה את הצביעות החברתית לאורך כל המחזה. הוא מטיח בזולת את צביעותם ומזהיר את טימון מחוסר הכנות של הסובבים אותו.

אך המפגש בין השניים לאחר שינוי תפיסת העולם של טימון מעלה רובד נוסף גם ביחס לדמותו של אמפנטוס.

אמפנטוס מצהיר שהוא שונא וסולד מן האדם, אך הוא עדיין נותר ומתרועע איתם. הוא אינו פורש מן החברה האנושית כמו טימון, ודבר זה מעלה תהייה בנוגע לכנותו של אמפנטוס עצמו.

אם אדם מאמין במשהו, עליו להיות נאמן לכך ללא תלות חיצונית, והמסקנה המתבקשת מתפיסת עולמו של אמפנטוס היא פרישה מוחלטת מן החברה — אלא אם כן יש לו מניעים אחרים, לא אותנטיים, להמשיך ולהיות חלק ממנה.

המחזה הזה, כאמור, לא מרגיש "שלם", אבל יש משהו בחוויית יצירה גולמית של שייקספיר שמבליט עוד יותר את גדולתו. למרות הכול, שייקספיר נשאר שייקספיר — והרגעים הגדולים של המחזה הם אדירים; הרעיונות העמוקים וההבנה הרגשית נוכחים כאן במלוא תפארתם.

"הם חיפשו בזהירות ובעזרת אצבעון,
הם רדפו בתקווה ובקלשון.
הם איימו על חייו במלוה ביטחון,
הם כישפו בחיוך ובסבון."

טוב, זו הייתה קריאה פשוט מענגת. כל כך מענגת שקראתי את הספר פעם אחת פרק במקור האנגלי ואז פרק בתרגום העברי עד שסיימתי את שניהם, וכעבור כשבוע גם קראתי את המקור העברי שוב יחד עם חברה שלי.
זה ספר מצחיק מאוד, האיורים במהדורה הזו מהממים ורבים (הפורמט כאן הוא עמוד טקסט לצד עמוד איור), ומי לא אוהב טקסט בחרוזים?

שיר נונסנס משובח (אני יודע שיש אנשים שמתעקשים למצוא כאן משמעות.. שחררו, זה סתם מאולץ) בתרגום משובח.
מכיוון שקראתי גם את המקור, אעשה כמה השוואות:
כשקראתי את המקור הייתי צריך לבדוק לגבי המשמעות של כל מיני מילים שלא הכרתי. הטקסט המקורי הוא משלהי המאה ה19, באנגלית בריטית ויקטוריאנית, אז אפילו שהאנגלית שלי סה"כ טובה (וגם קראתי ספרים באנגלית אמריקאית מהמאה ה19) היו לי מספר עצירות לבדוק משמעות של מילים.
חוץ מזה, יש כאן כמה רפרנסים לתקופה הויקטוריאנית, שזה הגיוני בהתחשב בעובדה שזה נכתב במהלכה, אבל המהדורה העברית מכילה 0 הערות לטקסט המקורי, וחבל שכך. למשל, יש בספר רפרנס ל"bathing machines" שאם אתה ישראלי מודרני רוב הסיכויים שאין לך שמץ מה זה, כי זה היה מתקן דמוי קרון שהיה מוסע אל הים, ושם נפתח רק לצד של הים כדי שנשים ויקטוריאנית יוכלו להתרחץ בים בלי שחלילה מישהו יראה אותן.
בתרגום זה נקרא "סוכת חוף", משהו שיותר מוכר לקורא הישראלי המודרני אני מניח, אבל אז באיור שלצד העמוד הזה יש בבירור איור של "מכונות רחצה", אז מה בדיוק הקורא העברי אמור להבין? את כל הבלגן הזה היה אפשר לפתור עם הערה..
אבל לרוב התרגום באמת עושה עבודה טובה, והבחירות התרגומיות לרוב טובות (גם השמירה על מבנה החריזה מוצלחת) זה פשוט שהטקסט האנגלי יותר מענג, אז אני ממליץ כן לקרוא את הטקסט באנגלית וללמוד כמה מילים חדשות.

חברה שלי אגב פחות נהנתה מהספר, כי מתברר שהיא לא אוהבת הומור נונסנס והיא ניסתה לחפש היגיון ביצירה הזו. אם אתם צריכים היגיון וקונבנציונליות מסוימת בספרים שלכם, זה לא בשבילכם. אם אתם מוכנים להנות ממשהו שמרגיש כמו פרק בובספוג בצורת שיר, הגעתם למקום הנכון.

8\10 למהדורה הזו. היצירה עצמה באינגליש היא 10\10

אין ספק שנעשתה כאן עבודת כתיבה ארוכה ומפורטת. אהבתי את הירידה לפרטים, בעיקר החזותיים. עם כך, לא יכלתי שלא להרגיש את כל הסטיות של הסופר מציפות את דפי הספר.
על כן, לא אמליץ על קריאתו.

אהההההההההההההההההההה!. אני מתה על הספר הזה לא יכולה בלעדיו

מסוג הספרים שהתענגתי לסבול איתו.
מה יש לומר על יצירה שכזו? ספר שמשום שלא הסתיים למעשה הקורא מחויב (או שלא) לסגור לא מעט פינות להבנתו.
יש ספרים שאתה מסיים ואומר לעצמך וואו, עלילה לתפארת. מצד שני, יש ספרים שאתה מסיים ואומר וואו, מחשבות עצומות. מסתבר שיש גם ספרים נדירים יותר שמותירים אותך עם תחושה מטרידה בהרבה: שהצורה שבה חשבת בזמן הקריאה איננה ברורה יותר אף בסוף הספר.

האיש בלא תכונות של מוסיל שייך לסוג השלישי. אין כאן רומן על אדם מסוים גם אם ישנה דמות מרכזית כביכול. יש כאן ספר על מצב תודעה שהגיע למיצוי יתר, לרוויה אינטלקטואלית, לנקודה שבה החשיבה עצמה מפסיקה להיות כלי הבנה והופכת למנגנון התקה מן המציאות.
גיבור הספר האנטי גיבור שמו אולריך, הוא מתואר על ידי חבר ילדותו כמי שחסרות בו תכונות: מעין אדם חלול שסביבו נעות דמויות בעלות אופי מובהק יותר, אך ייתכן שהחסר הזה הובן באופן שטחי מדי בתחילה. אולריך איננו ריק אלא חדיר מכל עבר, סוג של מסננת אנושית. למעשה הייתי אומר שהוא מרובה מדי בתכונות מאשר חסר תכונות וזה למעשה בא לידי ביטוי בחוסר גבולות צפויים. אני רואה בין אולריך והמלט לא מעט קשר.
מצד אחד, תכונותיו לא מגדירות אותו ולכן הוא אמורפי מספיק ומצד שני בכל פעם מחדש נוצרות בו תכונות על פי הרגש + הצורך. מה שהופך אותו במובן מסוים לעל-על-אדם האופנתי בתקופה ההיא של ניטשה. בני האדם סביבו אינם רק דמויות בעלילה אלא מעין איברים תודעתיים זמניים, פונקציות שהוא מאמץ ואז משחרר, כאמור, על פי צורך צו השעה או לפעמים צו הדקה. במילים אחרות, הדמויות סביב אולריך יכולות להתפס כזרמי תכונות בתוך אולריך. זהותו חסרת מהות ולכן היא צירוף רגעי של השפעות, והאדם שמוסיל מציג הוא כמו לוח מתגים המשנה מצבים בN! (אן עצרת) אפשרויות. כן, היחס של מוסיל למתמטיקה רציף ועובר כחוט השני להבנתי בכל ספריו. המתמטיקה היא תכונה בפני עצמה. כך יוצא שהאדם הוא צומת מעברים בין רעיונות, רגשות ועמדות. האדם כלי בידי התכונות ולא התכונות שוכנות באדם. זו כבר לא פסיכולוגיה או אופי, מדובר כאן בטופולוגיה חדשה של נפש האדם. מעין מיפוי של מרחב יחסים, ומכאן גם האימה הסמויה של הספר: האדם המודרני הוא נקודת חיבור במערכת מושגית גדולה ממנו השולטת בו לעיתים ביד רמה.

רבים חווים את הספר ככבד, מייגע, חסר התקדמות, אך התחושה הזו היא חלק מן המהלך האמנותי עצמו בעיני. מוסיל אולי (ואולי לא) נכשל בלספר סיפור באופן מסורתי אך הוא מראה מה קורה לעולם שבו העלילה חדלה להיות צורה אפשרית של משמעות. במקום התקדמות דרמטית יש תהליך של שחיקה: רעיון נוצר, מנותח, מובהר, מסתעף, מאבד ממשותו ומתפוגג, ומפנה מקום לרעיון אחר שעובר גורל דומה. מה שמתחולל למרות שנדמה כרציף הוא בעצם דעיכה של יכולת להאמין באירועים כבעלי משקל.

“המבצע המקביל” שנראה תחילה כסאטירה על יוזמה פוליטית ריקה מתוכן, מתגלה כאלגוריה מדויקת של ריקון תרבותי. כולם עסוקים, כולם מדברים, כולם חושבים בלהט על אידיאלים, ייעודים, גדוּלה לאומית, רוח, מוסר, אמנות, ואף על פי כן שום דבר אינו מתממש לכדי ממשות חיה. אירופה שלפני 1914 מוצגת כאן כמערכת מושגים שאיבדה את אחיזתה בקרקע אך ממשיכה לפעול מתוך אינרציה אינטלקטואלית מתוך מורשת וגם מרד, במובן הזה אולי הרומן פחות מתאים לימינו שכן % הבורות השתנה פלאים (מבלי שאומר לאיזה צד). המלחמה שתבוא היא בלתי נמנעת של התפרצות אלימה במציאות שחדלה מזמן להיות מיוצגת באמת בתוך התודעה התרבותית.

המתמטיקה והפילוסופיה, שרבים רואים בהן עומס עיוני הם מוטיבים חוזרים ומרכזיים אצל מוסיל, מרכזיים במובן שהם כלי המשחית אל מול אידיאלים פורחים באוויר בידי הסופר. מוסיל מהנדס את הרומן כמו מנגנון ניסויי חברתי ומדעי עם תרבויות קורסות. כל דמות היא היפותזה, כל שיחה היא ניסוי מחשבתי, כל רגש נבדק כמודל עצמאי. אולריך איננו אדם שחי רגשות באופן ספונטני; הוא בוחן מצבי תודעה, מתנסה בצורות קיום אפשריות, מתייחס גם לחייו שלו כאל שדה ניסויים. הרגש אצלו אופציונאלי ובמקרה מוצלח הופך לקונסטרוקציה זמנית עליה ניתן להישען. ברגע שהרגש עצמו הופך למושגי או אסתטי אזי שם מתרחש שבר עמוק יותר מזה שמייחסים בדרך כלל לרציונליזם האירופי.

בתוך כל זה, הרגשתי שאינני סתם קורא הצופה מן הצד אלא משתתף בניסוי והניסוי הכאיב והקסים אותי לעיתים. מוסיל שלל ממני בהדרגה כל עוגן הזדהות יציב בתוך הקריאה. מאחר ואין גיבור ברור להיאחז בו, ואין עלילה שהוליכה אותי קדימה, ואין מסקנה שתסגור את החוויה הוא פשוט נע בין רעיונות, בין אירוניות, בין אנליזות, מאמץ עמדות ואז מפקפק בהן, ממש כפי שעושה אולריך עצמו. גם התודעה שלי הפכה בשלב מסוים לכהה וחסרת תכונות. תחושת העייפות מקריאה רציפה מבחינתי הייתה סימפטום של מצב קיומי שבו החשיבה חכמה מכדי להניח לדבר פשוט להקרא. הספר אינו מתאר רק התפוררות תרבותית אלא שחשתי בהתפוררות הזו באופן חוויתי. מודה, סבלתי לפרקים ממש.

משם עלתה בי מסקנה פרובוקטיבית למדי: אולריך איננו קורבן של דקדנס, אלא צורת האדם החדשה שהדקדנס יצר. הוא התוצר המושלם של אינטלקטואליות אירופית שהשתחררה מכל מסורת מחייבת, מכל אמונה שאינה ניתנת לפירוק, מכל זהות שאינה ניתנת לערעור. האדם הזה חכם מדי בשביל אמונה, רגיש מדי בשביל פעולה, מודע מדי בשביל זהות, פתוח מדי בשביל גבולות. אני מכנה זאת ד-אבולוציה (אבולוציה לאחור), מעין שלב ביניים בלתי־יציב, צורת קיום שמסוגלת להבין הכול אך מתקשה לעמוד מאחורי משהו. במובן זה, האיש בלא תכונות איננו רומן על טרגדיה היסטורית בלבד, אלא כתב אישום מטאפיזי נגד סוג אדם ספציפי: האדם שחי דרך מושגים, שמרגיש דרך תיאוריה, שחושב במקום לחיות. מוסיל מציב מראה שבה המודרניות רואה את עצמה ברגע שבו העומק שלה נהפך למשקל יתר, והמודעות שלה לחוסר יכולת לפעול.

אם כך, מבחינתי גדולתו של הספר איננה בכך שהוא מנבא מלחמה, אלא בכך שהוא חושף את המישור שבו מלחמה כבר התרחשה — בין התודעה למציאות. כאשר המושגים ממשיכים לפעול גם אחרי שהחיים חדלו להתאים להם, נוצרת מציאות רופפת, והקריסה נעשית רק עניין של זמן. משום כך הספר נשאר אקטואלי באופן מטריד: אוסטריה כאימפריה חדלה להתקיים אולי כפי שמוסיל הגדיר זאת: משום שהאמינה שאפשר לחיות במרחב אינסופי של אפשרויות מבלי להכריע. האיש בלא תכונות מזכיר שהאדם הזה, המבריק והפתוח כל כך, נושא בתוכו גם את פוטנציאל ההמסה של העולם שבו הוא חי.

הציון שלי: 8.888887 מתוך 10
מדוע? זה ספר מתיש, חכם בצורה יוצאת דופן אבל יבש כמו מדבר בקיץ. אתה חושב שאתה רואה מרחוק מים סוף סוף אבל מסתבר שזו פאטה מורגנה משם אתה ממשיך וממשיך והמשפטים לפעמים (והתרגום כמעט מכאני או המקור כזה?) לוקחים אותך לדיונה אחרת ולפאטה מורגנה הבאה וכך הלאה ואין מוצא.
אם הספר היה ספר הרהורים של מוסיל כנראה היה לי אישית קל יותר להנות ממנו. זה לא שסבלתי בכלל בסופו של דבר, זה ספר מדהים והאיש לקח את הזמן לכתוב אותו. כנראה שהסופר בעצמו היה האיש בלא תכונות והספר ביוגרפי יותר מרעיוני.

אגדת החלילן מהמלין היא אחת האגדות האפלות יותר באוסף האחים גרים. מקורה של האגדה הוא במאה ה 14 בעיירה המלין שבסכסוניה, גרמניה, יש לה גרסאות וגלגולים רבים ונטען שבניגוד לסיפורים אחרים היא מבוססת על מקרה היסטורי אמיתי, שהתרחש במקום אמיתי ובשנה אמיתית. ישנן תיאוריות רבות על מקורו של הסיפור ובין האפשרויות השונות שחוקרים העלו הן: מסע הצלב של הילדים (מסע הצלב הראשון שהיה עממי ברובו ומשך צעירים רבים), מקרה של מגיפה שהרגה ילדים רבים כאשר החלילן הוא דמותו של המוות או סיפור של הגירה של צעירים רבים עקב מלחמה, רעב או חוסר במשאבים. בסיפור המקורי לא היו כלל עכברים והם נוספו בהמשך, כנראה עקב הצורך לתת הסבר רציונאלי או חינוכי לאובדן של הילדים.
גרסה זו, בתירגומו הנפלא של משה זמיר, היא גירסה מסוף המאה ה 19, פרי עטו של המשורר הויקטוריאני החשוב רוברט בראונינג. האגדה של בראונינג מתבססת על המקור הראשון שתורגם לאנגלית במאה ה 17. החלילן נקרא באנגלית pied piper (לבוש בבגד צבעוני) אזכור שייתכן שרומז לליצן או לחילופין זר. הסיפור של בראונינג מלווה באיורים מופלאים, המהווים חלק בלתי נפרד מן היצירה, למרבה הצער בגירסה העברית, התרגום הוא נפלא, אך האיורים פשטניים וחלק ניכר מן הקסם הולך לאיבוד.
בגירסה של בראונינג אמנם יש "מסר" חינוכי וקיים ההיבט של חמדנות והפרת הבטחה אך הסיפור התת מודע המבעבע מתחת לפני השטח וגורם לדעתי לסיפור זה להיות כל כך מוכר, מצוטט ומשפיע הוא הסיפור על אובדן, סיפור על עיר שמאבדת את כול ילדיה, כלומר את עתידה והאשם הוא על המבוגרים. כמו כן, הסיפור רומז על הסכנה והקסם שבאמנות ובאמן, שיש בו היבט על טבעי, וגם על הקשר הבלתי מודע אך קיים בין ילדים לעכברים, כהמון רועש, לא רציונאלי וחסר שליטה.
כרבות מן האגדות האחרות, סיפור החלילן מהמלין עבר גלגולים רבים, תחילה בע"פ ואחר כך בכתב, הוא בהחלט לא יועד לילדים או לילדים בלבד אלא לקהל מעורב, המעבר שלו לתרבות הילדים לווה בניסיון לעקר את הרובד האפל והמטריד בסיפור וגם סוף הסיפור שונה בגרסאות רבות ל"סוף טוב" בו הילדים ניצלים בדרך זו או אחרת. תופעה המוכרת לנו כתרבות שמנסה להסתיר חוויות של מוות ואובדן מילדים ולהגן עליהם מהיבטים מפחידים של המציאות.
לסיכום, לא לילדים בלבד, או בכלל.

נב 1 ממליצה מאוד לנסות להשיג ולקרוא את הגרסה המקורית עם איוריה הנפלאים ויוצאי הדופן של המאיירת קייט גרינוויי, אשר לזכרה ניתנת מדי שנה, מאז 1955, מדליית גרינוויי למאייר או מאיירת ספרי ילדים מצטיינים.

נב 2 סיפור החלילן מהמלין הוא מיתוס שמהדהד בתרבות ומופיע בהקשרים ובתוצרים רבים. בהקשר זה אני ממליצה בחום על סרטו הנפלא, אך קשה של אטום אגויאן, מ 1997 "המתיקות שאחרי" The Sweet Hereafter. שהוא טייק עוצמתי ומרגש על עיירה שמאבדת את כול ילדיה ומה המשמעויות של אובדן זה.

מתוך "יוסף והפתקים", הוצאת כתר 1989:






יוסף



אָדָם בִבְדִידוּתוֹ טָרֹף טֹרַף
וְחַי בְּחֶבֶל בְּדִידוּתוֹ בְּאֶרֶץ אֵין הוֹרָיו.
נִשְׁאַרְתִּי כּוֹתֵב אֶת קוֹרוֹתָיו.

אָדָם חַי בְּעֹרֶף אַהֲבָתוֹ.
מַהִי זֶהוּתוֹ? מָהֶם חַיָּיו?
לְפָנָיו חֲלוֹמוֹת,
מִגַּבּוֹ רָעָב.
אָדָם בִּבְדִידוּתוֹ - טָרֹף טֹרַף אָדָם בְּחַיָּיו.

מַכָּרָיו לֹא אִתּוֹ וִידִידָיו לֹא יְדִידָיו.
רוּחוֹ לְחוּד וּבְשָׂרוֹ לְכוּדָיו
וּמְיַשֵּׁר אֶת הֲדוּרָיו.
אָדָם בִּבְדִידוּתוֹ - טָרֹף טֹרַף אָדָם בְּחַיָּיו.

הַבֵּן יַקִּיר לִי בֵּן אָבוּד -
הַבֵּן יָקָר לִי בְּפָנָיו.

שׁוּב פָּתַחְתִּי פָּרָשַׁת יוֹסֵף
וּמָצָאתִי בֵּן תָּפוּר בַּאֲסוּרָיו -
כָּתַבְתִּי אֶת דְּמוּתוֹ וְהִנַּחְתִּי אֶת סְפָרָיו.

לא הכרתי את ספריו של קינגסלי אמיס, למעט ספרו "ג'ים בר-מזל" (1954) שנחשב לאחד מהטובים שבספריו. קראתי, אך לא התפעלתי באופן מיוחד: לא מהפרודיה ולא מנפתולי העלילה. למרות זאת היה משהו בסיפור – ההומור והסגנון הפרוע - שעורר את סקרנותי לנסות עוד ספר משל אמיס.

כך הגעתי ל"אשמאים הזקנים" (1986). אני מודע ליחס הרווח בין לא מעט מכותבי הסקירות באתר לגבי טעמם של עורכי הניו-יורק טיימס, אבל אינני יודע האם שאט-נפש דומה קיים גם לגבי הגארדיאן הבריטי, אבל לך תדע. גרוע מכך, הספר זכה בפרס בוקר, שעל פי הדעה הרווחת למדי באתר סימניה אינו בדיוק ציון לשבח....ונחזור לגארדיאן. על פי אותו עיתון זהו ספרו הטוב ביותר של אמיס מאז "ג'ים-בר-מזל". דעתי שונה, הספר הזה עולה על "ג'ים בר-מזל" והפעם, הכתוב על הכריכה האחורית, כמעט כולו, קולע למטרה: "...טיפול מריר-מתוק, מצחיק-עצוב, ציני ואמין עד מאד לנושא רגיש". זו התורה כולה על רגל אחת וכעת לפירוט.

במרכז הספר עומדת חבורה של מי שהייתי מגדיר כ"קשישים חסרי מנוח", החיים במקום נידח למדי של וויילס (שעל פי אמיס גם היא מקום נידח בממלכה המאוחדת). החיים הרגועים יחסית של החבורה, המכירים זה את זו מאז צעירותם, זוכים לטלטול בשעה שאלן ווייוור , בן המקום, משורר, ורעייתו ריינון חוזרים להתגורר בוויילס לאחר שנים של מגורים בלונדון.

אמיס משתמש בלשון מושחזת כדי לחשוף את מערכות היחסים של החברים: הן לגבי כל מערכת זוגית והן בינם לבין האחרים. אלה מבוססים גם על אהבות העבר. אבל אמיס אינו מסתפק בכך: הוא לועג באופן ציני לרגשות הפטריוטיות המקומית של אנשי וויילס ומציג את הוולשים באופן נלעג.

אלן המשורר, הוא היחיד מהגברים הראוי לתואר "אשמאי זקן". הוא כריזמטי ונאה ועסוק לא מעט באמנות הפיתוי. עם זאת, אמיס בשורה חדה, מאפיין את מגבלות הקסם של אלן: "האמת ניתנה להאמר שבגילו לא יוכל עוד לפרוץ דרכים חדשות, אם כי יוסיף לבזוז את הישנות באכזריות".....

השתיה היא הפעילות המועדפת על כל הדמויות. הגברים נפגשים ב"ביביליה". השם מוזכר בהקשר למלומד שבחבורה וכבר ניתן לחשוב שמדובר במועדון הרצאות העשרה לגיל השלישי או חוג ללימודי תנ''ך. אז לא. זו המסבאה המועדפת על בני החבורה. החיים שלהם מתפרסים על פני ספקטרום הנע בין פיכחון, עבור דרך ביסום בדרגות שונות ומסתיים בשיכרון באופן קיצוני. וכך סופי, רעייתו של צ'רלי, מתארת בתמציתיות את מידת הפיכחון של בעלה: "אף פעם לא תפסתי כמה הוא שותה עד אותו לילה שחזר הביתה פיכח. זו היתה ממש התגלות". במפגשי הנשים המצב אינו שונה, למעט הגשת ביסקוויטים וקפה, שאין הנשים הכבודות נוגעות בהם והם מוגשים לצורך מראית-עין, מופיע הדבר האמיתי, אלכוהול לסוגיו.

מלבד מערכת היחסים בתוך הקבוצה הגברית מתנהלת במקביל מערכת יחסים בקרב הקבוצה הנשית. שתיהן משקפות במידה לא מועטה את ההסטוריה המשותפת. וכמובן אמיס, הולל גדול בעצמו, לא מפספס את ההזדמנות להציג את רוב הנשים כשולטות ללא מיצרים בבעליהן חסרי-האונים למעט ריינון, רעייתו של אלן. אפשר לראות בזאת מיזוגניה מצד אחד, אבל גם סוג של הערכה למידת העצמאות והבטחון העצמי של הנשים שבחבורה, מצד שני.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני בסיפור הוא היכולת של אמיס לשלב באופן כמעט פיוטי רגעים של רוך וחמלה בין המינים (לא עם בני/בנות הזוג חלילה), המשלבים כמיהה לעבר מוחמץ ולמעט רוך וחמימות בערוב ימיהם. זה סוג של הפסקה מרעננת בציניות.

העלילה הפרועה נמשכת כמעט עד לסופו של הספר ונעשית רגועה יותר לאחר אירוע דרמטי המתואר בצורה המינורית ביותר האפשרית.

היבט נוסף הוא הגישה הסטירית של אמיס להתעוררות התרבותית הוולשית. הן לאלה העושים בכך קרדום לחפור בו, כמו אלן, שאינו מסתיר זאת והן אמצעי התקשורת: "אתה יודע שבערוץ החדש נותנים עכשיו התאבקות בוולשית? נשמע דומה מאד לאנגלית, למרבה הפלא, חוץ מזה שהממזר סופר או-דאו-טרי וכן הלאה. אחר-כך באים האידיוטים ומודיעים על עליה במספר הצופים בתוכניות בלשון הוולשית לארבעת אלפים ואחד עשרה". גם מלקולם, חסיד התרבות הוולשית, לא נותר שווה נפש לעניין זה: "משהניח בצד את הווסטרן מייל כדי לעיין בו אחר-כך, השגיח במדור שכותרתו 'חדשות מוויילס', רק רבע עמוד או פחות, וזה ביומון של בירת המחוז. זה מתחיל לעבור כל גבול, אמר בליבו. אבל היה קשה להתמיד בזעם שעה ארוכה, ביחוד שזה עתה בילה עשר דקות נעימות בקריאה על שערורייה משטרתית בדרום לונדון וכזמן הזה בקירוב על סיכויי נבחרת הקריקט של אנגליה בסיור שלה באוסטרליה".

אמיס משתמש בהיבטים בהתנהלותו של אלן המשורר ושל ברידן משורר אחר שנפטר כדי לעשות מטעמים מעניין ההתעוררות התרבותית בוויילס. לפי וויקיפדיה, דמותו של ברידן מבוססת על דמותו של המשורר דילן תןמאס, אותו אמיס לא העריך במיוחד, בלשון המעטה.

השורה התחתונה: סיפור משובץ בהרבה התרחשויות משעשעות, מתובלות בהומור אנגלי, לצד רגעים של עדינות ורוך בין הנפשות הקשישות. כל זה תוך טיפול עוקצני ביומרנות לתחיה תרבותית וולשית.

ספר טוב , העלילה מאוד חזקה, שיקוף התקופה והדמויות בצורה טובה כאילו נמצאים שם איתן.
אלימות רבה, תיאורי אונס, פשיטות, אסונות רבים.
יש קטעים מסוימים לדעתי שלא הגיוניים (כמו תא כלא מעל נהר שניתן לצאת ולהיכנס אליו בקלות רבה) , גם משהו עם התרגום פה ושם לא מדויק אבל ניתן להסתדר.
כ- 100 עמודים לקראת סוף הספר, הסופר בכישרונו העצום דואג לסגירת כל הקצוות הפתוחים ולסוף ראוי
סה"כ ספר שמשקף תקופה וכתוב טוב.

שליתי את הספר מאותה מכולה, שאליה הושלכו ספריה של מאדי סינטוב ז''ל תושבת לפיד. החלטתי לקראו כדי לגוון במעט את רשימת הסופרים שאני קורא. העדפתי לקרוא ספר של סופר, שמפאת בורותי אף לא שמעתי עליו קודם. עם זאת, קיוויתי שהואיל ומדובר ביצירה של סופר אנגלי, אוכל למצער להנות מחוש ההומור האנגלי המפורסם.

ג'ים דיקסון הוא מרצה זוטר חסר-קביעות בחוג להיסטוריה באוניברסיטה בעיר שדה, הוא כל דבר חוץ מאשר בר-מזל. הוא חי מהיד אל הפה, במחסור כרוני, מתגורר עם עמיתים בפנסיון ביתי ומנהל מערכת יחסים לא מתגמלת עם עמיתה בשם מרגרט, אישה לא מושכת המבוגרת ממנו. את מעותיו הוא מוציא בעיקר על שתיה, וכאן הכלל האנגלי הידוע "A MAN SHOULD KNOW HIS DRINKS" – גבר חייב להכיר את יכולת השתיה שלו - אינו משהו שג'ים מתחשב בו יותר מדי. מראהו החיצוני אינו מצודד במיוחד וגם הישגיו האקדמיים אינם בדיוק משהו שניתן להתגאות בו. ההתנהגות שלו בעיקר מעצבנת. עם זאת, קינגסלי אמיס לא בנה את דיקסון כדמות שכולה שלילה. הוא העניק לו את מתת החמלה, ביחס לפגיעים ולחלשים, ובמיוחד מרגרט.

דיקסון זה מבין שכדי לקבל את הקביעות המיוחלת, עליו לצלוח בשלום את תקופת המבחן שאורכה שנתיים. כדי להשיג זאת עליו לרצות את פרופסור וולץ, נאד נפוח המראה סימנים ברורים למדי של שיטיון. זו הסיבה שהוא נענה לכל גחמה של האיש: החל מקבלת מטלות כגון הרצאה באגודה בחוג להסטוריה ועד להשתתפות באירועים משמימים מבחינתו בקרב משפחתו של וולץ בעלת היומרות האמנותיות. החל מוולץ עצמו, המארגן קונצרטים קאמריים בביתו וכלה בבנו ברטרנד, צייר חובב חסר-כשרון המלא בחשיבות עצמית, החי בלונדון ומנסה למצוא פטרון עשיר (גור-אקהרט). האחרון מגיע לביקור בבית הוריו כדי לפגוש את הפטרון הזה. בהזדמנות זו ג'ים מתוודע לקריסטין, צעירה מושכת בת 20 שהיא אחייניתו של אותו פטרון וגם חברתו הנוכחית של ברטרנד. מכאן העלילה מתפתחת ומסתבכת הן בנוגע ל"קריירה" האקדמית של דיקסון והן בנוגע לחיי האהבה שלו.

חלק לא מבוטל בספר מוקדש להעוויות הפנים שהגיבור עושה בסיטואציות מסוימות במהלך העלילה. חלק זה נותר סתום לחלוטין עבורי.

באמצעות דיקסון ומעלליו הפתטיים למדי המחבר חושף את מה שהוא חושב על האקדמיה בבריטניה בתחילת שנות ה-50': הרדידות, היומרות והעמדת הפנים. כן הוא מציג באופן נלעג את היומרנות התרבותית של וולץ כדוגמה לאיש העיירה הקטנה המתיימר להיות "איש העולם הגדול". הספר מאוכלס בעוד מספר דמויות מעולם האקדמיה וגם סטודנטים, רובם עצלנים, אך להם תפקיד משני בעלילה.

אחד מהמאפיינים הבולטים של הסיפור הוא שג'ים דיקסון מסתבך בכל צרה אפשרית, גם כשאינו מחויב לכך, וגרוע מכך, רבים מניסיונותיו המגושמים לצאת מכך נכשלים. הוא הולך מדחי אל דחי. עם כך, האם שם הספר "ג'ים בר-מזל" הולם אותו? האם הוא פרי סרקאזם או המציאות הסיפורית? לשם כך יש לקרוא את הספר עד הסוף.

הספר קריא, אך לא הותיר עלי רושם מיוחד מעבר לזה. הביקורת על האקדמיה ועל הקרתנות בעיר השדה לא ראויה, לדעתי, להגדרה "קריאת תיגר מבריקה ומטורפת" ככתוב על כריכת הספר. ההומור – אני מתקשה להסכים עם ההגדרה שמדובר בהומור "מצחיק את דמעות", הוא מעלה חיוך, במקרה הטוב.

הספר פורסם ב-1954 ואפשר שמה שנראה אז כמצחיק או שנון, כולל ביחס למין, אינו כזה בעולם הציני של המאה ה-21. התרשמתי שאפשר שחוסר ההתלהבות שלי נבע גם מכך שהספר אינו צולח היטב את מבחן הזמן. זה לא גרהם גרין או סומרסט מוהם, למרות שהאחרון התרשם מאד מיצירותיו של קינגסלי אמיס.

סיר קינגסלי אמיס (1922-1995) נחשב כאחד מסופרי הזרם "סופרים צעירים זועמים" שרווחה בבריטניה בשנות ה-50' וכללה בעיקר סופרים ומשוררים ממעמד הפועלים וממעמד הביניים. ספרו "ג'ים בר-מזל" נחשב לספר הבריטי הראשון המשתייך לסיפורי הקמפוס (ווקיפדיה). אמיס עצמו היה מרצה לאנגלית בקולג' האוניברסיטאי בסוונסי (1949-1961) ואפשר שההיכרות הטובה שלו עם האקדמיה השפיעה על עיצוב הסיפור. אחדים מספריו תורגמו לעברית ביניהם "אשמאים זקנים", "סטנלי והנשים", "איך זה שבחורה כמוך?" ו"מין הרגשה מוזרה".

השורה התחתונה: ספר קריא, אך לא מעבר לכך. הדמויות מעניינות, חלקן משעשעות, אך לא התרשמתי עמוקות מהסאטירה או ההומור. בכל זאת, אנסה לקרוא עוד מספריו

אהבה בימי כולרה הוא ספר הכתוב בסגנון בו כותבים ספרי אגדות: בספר דמויות חד מימדיות והרואיות, הארועים בספר גדולים וחובקי עולם, הגיבורים אינם פשוטי העם או שעולים עליה מטאורית מפשטות לגבורה ומימד הזמן חשוב אף הוא.
בספר דנן שתי דמויות עיקריות ועוד דמות שלישית התופסת נפח מסוים. הדמות הראשונה היא דמותו של פלורנטינו אריסה, שבתחילת הספר הוא כבן 18. לבושו לבוש שחורים, הוא נוהג לכתוב בצורה לירית, עצוב וכבד ראש תמיד וצמא לאהבה בצורה אובססיבית. הדמות השניה היא פרמינה דאסה, שבתחילת הספר היא כבת 15, תלמידת בית-ספר. פלורנטינו מתאהב בה, אך אביה מצפה לחתן משובח יותר מדמותו הסגופה של המברקן פלורנטינו, הלבוש שחורים ודמות עגמומית לו תמיד. החתן המבוקש אכן נמצא וזהו הרופא בן למשפחה ידועה ומפורסמת הד"ר חובנאל אורבינו.
הפגישה בין הד"ר לפרמינה דאסה היא בין רופא לפציינטית. אבל משם מחפש הרופא כל הזדמנות לפגוש את הצעירה, כובש את לבה ולמרות האהבה הבוערת בינה לבין פלורנטינו דווקא, שכנועי האב כי הרופא הוא חתן הולם יותר גורמים לצעירה להחזיר את כל מכתבי האהבה לפלורנטינו ולסיים את הקשר.
בין סיום הקשר ועד לחידושו עוברות 51 שנים, תשעה חודשים וארבעה ימים, לאחר מותו בתאונה ביתית של הד"ר. בין לבין שומר פלורנטינו אמונים לפרמינה דאסה בכך שהוא הופך לרב-שגל מומחה, כזה המסוגל לשגול כל אישה מעובדת במשרדו, מולטית, כושית, משרתת ואף נערה בגיל 12, קרובת משפחה. ואיך הוא שומר על אמונים בצורה כזו? בכך שהוא לא מתאהב באף אחת, מגוון את נשואות המשגלים שלו, לא מתחתן וזוכר רק את פרמינה ומשתדל לפגוש רק אותה בכל הזדמנות חברתית.
כיאה לאגדה הדמויות הן חד מימדיות. פלורנטינו שומר על לבושו הביזרי והבושם המוזר כל העת, אף תכונה מתכונותיו אינה משתנה והוא כותב כתיבה לירית גם חוזים מסחריים עד שדודו נוזף בו. כל כך הוא מרבה בכתיבה לירית עד שבאחד מהקטעים המקסימים בספר מסופר עליו כי הוא יושב במקמרת הסופרים בשוק ומסייע בכתיבת מכתבי אהבה לאלה שאינם מסוגלים לכך. באחד הימים הוא מסייע לבחור אחד ולאחר מכן לאהובתו המשתמשת באותו פלורנטינו במתן תשובה לאהובה. עד מהרה הוא מוצא עצמו במשך חודש שלם כותב בינו לבין עצמו מכתבי אהבה. והסוף? זוג האוהבים מגלה מי הוא הכותב, הם מתחתנים ובוחרים בפלורנטינו כסנדק לילדם.
פרמינה אף היא לא שוכחת את אהובה לשעבר. אכן, זכתה לחתן המבוקש בעיר, אבל בעידן בו הולכים אחרי עצת האב ולאחר מכן הבעל, סוף המאה התשע-עשרה ותחילת העשרים, הרגשת החמצה ואי-אהבה אינם ממש סיבה לפרק את הקשר. חריקות יש, פרידה יש, אבל כדי לקיים את האגדה במלואה, צריך להמתין יותר מחצי יובל, לסיים את הקשר בצורה של תאונה ולהשיב אהבה לקדמותה כאילו לא עברו 51 שנים.
אין ספק כי מדובר בספר מומלץ, קריא וכתוב היטב. אבל בין ההתחלה המהירה והסוף הדומה, באמצע נופלים למעט שעמום ודריכה במקום. זה לא מונע אמנם לקרוא ברצף ובשקיקה, אבל זה משום שהספר הוא כזה וכבר רוצים לראות האם זוג הנאהבים יצעד אל השקיעה יד ביד בסופו של הסיפור. בכל מקרה, הספר יפה, כשרון כתיבה גדול סיפור אנושי קטן יש ודי בכך לענות על הקריטריון הזה כדי שאצדיק בפני עצמי את גדולת הספר.