• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בית האלוהים

בית האלוהים

מאת סמיואל שם

הביקורת של יעל

תמונה של יעל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
בית האלוהים

בית האלוהים

מאת סמיואל שם

הביקורת של יעל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יעל
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1987
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
יהודה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“מדהים. סמיואל שם, רופא יהודי, מומחה בפסיכיאטריה, מצליח לשלב צחוק עם עצב, רצינות עם קלות דעת, שזורים”

15/27
ביקורות על בית האלוהים
הבאה
הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

קראתי את הספר הזה לפני 13 שנים, והרושם שהוא הותיר בי עדיין קיים כמו אז.
הספר מלא בהומור שחור וציניות, וממש לא צריך להיות מתמחה בבית חולים כדי להנות ממנו. קשה להחליט אם לצחוק או לבכות במהלך הקריאה, כשמתוארות סיטואציות הזויות הלקוחות מהחיים (והמוות) בבית החולים.
אני חושבת שבמיוחד בימים אלה שלאחר הסערה סביב עתיד הרפואה הציבורית בישראל, אפשר לקרוא, להבין ולהזדהות מעט עם החוויות של אותם אנשים מופלאים שמקדישים את חייהם, ממש כך, על מזבח הרפואה. מה שיפה הוא שסמואל שם עושה את זה באלגנטיות זורמת וללא שמץ של טרחנות.
מומלץ מאוד!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של האח הגדול
האח הגדול
מ
מיזה
5קוראים|גיל ממוצע55|60%נשים

על המבקרת

תמונה של יעל

יעל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
53 ביקורות•4 נבחרות•688 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•ספרות מקורית
תמונה של יעל
יעל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות53
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה688
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת18ילדים 7-37ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יעל

הספר אשר לאמי

הספר אשר לאמי

אלבר כהן

קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי.
בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה.
כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט.

'הספר אשר לאמי' הוא הספד. הספד ארוך ופיוטי, "שירת- מוות". פתחו את הספר באקראי בכל עמוד שתרצו, והכתוב בו יהיה ראוי להקראה על הפודיום הצר והמלבני, דמוי ארון הקבורה, המצוייד במיקרופון ומצוי בכל בית עלמין. אלבר כהן סופד לאימו המנוחה, ועושה זאת תוך חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר עם עצמו, מנסה "לקנות מחילה בוידוי".

אמא של אלבר היתה אשה פשוטה. שום דבר מיוחד לא היה לה או בה, זולת בנה יחידה. בספרו מתאר אותה אלבר כאישה חסרת כישורים, לא אטרקטיבית, לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, מעט פתאטית. אבל היא הייתה אמא בכל הוויתה. כזו שסועדת את בנה במיטת חוליו, יושבת לצידו עד שיירדם, עומדת בחלון וממתינה לשובו, משמיעה מילים מנחמות באוזניו, מתקינה את ארוחותיו, מעריצה אותו בעיוורון מוחלט, ואוהבת אותו בכל נימי נפשה.

טבע האדם הוא שאינו יודע להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו- you don't know what you got 'till it's gone אומרות מילות השיר, וכהן איננו יוצא דופן. בכנות מצמררת הוא מלקה את עצמו על יחסו המזלזל לאימו, על שהתבייש בה ובפשטותה מול חבריו אנשי החברה הגבוהה, על ששוחח איתה כה מעט על אף שידע ששיחותיהם היו עבורה כאויר לנשימה, על שהקדיש יותר זמן ומחשבה ל"נימפות" מזדמנות ולא לאשה שאהבה אותו יותר ממה שכל אחת אחרת אי פעם תאהב. במילים אחרות, כהן מענה את עצמו על התנהגות אנושית, ומי מאיתנו לא יוכל להזדהות עם הדברים הנ"ל?

ההספד הזה הוא הספד קורע לב. הספדים נוטים להיות כאלה. אולי זה גם ההריון, ופרץ ההורמונים האדיר שגופי נתון לו כרגע, שגרמו לי לייבב לאורך כל 108 העמודים של הספרון הזה. מה שזה לא יהיה- אלבר כהן רצה להעביר מסר בספר הזה, ואצלי הוא נקלט, חזק ובבהירות.

זו לא חייבת להיות אמא, זו יכולה להיות אחות או אח, סבתא, דוד או אפילו חבר קרוב- אל תחכו שיהיה מאוחר מדי, תראו לאדם הזה שאתם אוהבים אותו, חבקו אותו ואמצו אותו אל ליבכם, תנו לו לדעת כמה הוא חשוב לכם. דמיינו את חייכם בלעדיו, נסו לחוש את תחושת האובדן שנותרת בהעדרו, טרם נעדר, ואולי תבינו מה יש לכם לפני שהוא יאבד.

"לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו, בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת-המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא"

גם לי יש לי אמא טובה- אמא דואגת, משקיעה ואוהבת. היא אולי לא כל מה שרציתי שתהיה, אבל כנראה שהיא כל מה שאני צריכה. ועתה, ברשותכם, אגש לטלפן ולדרוש בשלומה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

רפרוף מהיר על רשימת הספרים שברשותי ,הביקורות שכתבתי או הספרים שדירגתי, יסגיר מיד את העובדה שאני לא נוהגת לקרוא יותר מדי ספרות ישראלית. זה לא נובע מהתנשאות או מחוסר הזדהות עם הישראליות, אולי להפך- מעודף הזדהות ומהבנת הישראליות לעומקה, שכן אני ישראלית שנולדה וגדלה פה כל חייה. את ספר הביכורים הזה לא היה לי ספק שאקרא, מאותה סיבה שציינו רבים פה לפני.

קראתי, וגיליתי כבר בהתחלה ספר סוחף ועלילה מעניינת, שמשאירה את הקורא מסוקרן. בהמשך לא התאכזבתי, ובעצם עד לסופו (שהגיע לי נורא מהר, אם יורשה לי להוסיף), הסקרנות נשארה בעינה ואף באה על סיפוקה בכתוב.

לא הייתי מסווגת את הספר כספר מתח. לטעמי ה"תעלומה" איננה החלק הארי של העלילה. הייתי בהחלט אומרת שמדובר בקורותיה של משפחת עולים ישנים מברית המועצות, המסופרת דרך דמות מרכזית אחת בשם תמרה אטיאס. ההתוודעות אל נבכיה של משפחה זו היתה מרתקת עבורי. מצד אחד מדובר במהגרים, שמביאים איתם את המנטליות ואת המטען מארץ מולדתם, עם כל המשתמע מכך, ומצד שני כשמתסכלים על הדמויות כפי שהן בהוה רואים עד כמה ישראליות הן הנפשות הפועלות.
הקפיצה מהעבר ברוסיה (שנות ה-70) להווה בישראל נעשה באופן מוקפד ולא מעיק, בניגוד לספרים רבים אחרים בהם משתמשים ב"טריק" הזה, באופן שבו הקורא מאבד את האוריינטציה ומתקשה לעקוב אחר הדמויות. בשחף שחור זה לא קרה, וזה ראוי לציון.

הזדהתי מאוד עם דמותה של תמרה, שנבנתה בצורה טובה ומעמיקה. בכלל- הסיפור כתוב טוב, בשפה עשירה וקולחת, והקריאה בו זורמת (כפי שציינתי קודם- הספר "נגמר לי" ממש מהר..).

ברכות לרינת על ספר ביכורים נהדר. מי ייתן ועוד יירבו ספרים מבית היוצר של קליין. אני מבטיחה לקרוא את כוווללללםםם! (-:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ילד ושמו נוח

ילד ושמו נוח

ג'וש גרינפלד

לפני ארבע שנים ועשרה ימים, הגיחה בתי לאויר העולם, בתום 12 שעות מייגעות בחדר הלידה. כששמו אותה עלי כמה רגעים לאחר מכן, מבט אחד על פרצופה האדום והנפוח, וזוג העיניים המלוכסנות שהתנוססו בקדמתו, הספיק לי כדי להבין שמדובר בתינוקת בעלת תסמונת דאון. ליבי צנח בקרבי. מטושטשת מהאפידורל, עם כאב ראש אטומי שהיה תוצאה של לחיצות נמרצות, ניסיתי ביני לבין עצמי להשלים עם ההכרה שהכתה בי זה עתה.

אין מילים לתאר את התחושה הזו, ההבנה הזו, שנולד לך ילד "פגום". אני חושבת שהדבר הכי דומה לזה הוא מה שרץ לך בראש שבריר שנייה לפני שהמכונית שלך נתקעת בעמוד, או ברכב מלפנים. אותו שבריר שנייה, לא יותר, שבו אתה מבין שהברקס כנראה לא יצליח לעשות את העבודה הפעם, וכל החיים שלך חולפים לך מנגד, כמו סרט שמריצים בהילוך יותר מדי מהיר. אחר כך מגיעה הבחילה.
משעברו השניות והפכו לדקות, לא הבנתי למה לעזעזל הנוכחים המעטים בחדר בוחרים להתעלם מהפגם הכרומוזומלי הנוראי שהגיח כרגע מתוך בטני. המיילדת הייתה עסוקה בשקילת התינוקת הצווחת ובוידוא שלמותה של השיליה ובעלי נראה מאושר להחזיק את העוללה ולערסל אותה בחיקו. אמי, שלא היתה נוכחת בלידה אך נכנסה לחדר דקות מעטות אחריה, התפנתה לוודא שליולדת שלום. היי!!! שום מילה על עניין הכרומוזום המיותר חבר'ה??? מה, נראה לכם שאם תתעלמו מזה אני לא אשים לב??? לילדה יש עיניים מלוכסנות, גוד דאם איט, ובפעם האחרונה שבדקתי- אין לי שורשים בסין הקומוניסטית!!!

אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שהמכונית לא נכנסה בעמוד, שהברקס עשה את העבודה. אולי היתה זו חוסר ההתייחסות לעניין מצד הרופאים, האחיות והמשפחה, אולי השפעת האפידורל שפגה גררה את התתפקחות. זו היתה ההקלה הגדולה ביותר שחשתי מימי.

ארבע שנים ועשרה ימים אחרי הלילה הקשה ההוא, כבר אין לי ספק שיש לי ילדה נורמלית לחלוטין, נטולת סממנים אסיאתיים, ובעיקר שמה שיש לי הכי הרבה זה מזל. פשוט מזל.
לגו'ש גרינפלד ואשתו לא היה כזה מזל. בנם השני נוח אמנם נראה כמו ילד רגיל לחלוטין כשנולד, והמשיך לעשות רושם של כזה גם בחודשי חיוו הראשונים, אך עם הזמן הבינו הוריו שמדובר בתינוק בעל עיכוב התפתחותי משמעותי. לאט לאט חילחלה החוצה ההכחשה ופינתה את מקומה להבנה שלא מדובר בילד רגיל. האבחנות היו רבות ומגוונת כמספר הרופאים ובעלי הדיסציפלינות שבדקו את נוח- החל מ"אין לו כלום, זה יעבור" וכלה בפיגור שכלי ואוטיזם חמור.

ג'וש גרינפלד היה (או שמא עודנו? לא הצלחתי להבין) סופר ומחזאי יהודי שנישא לסופרת ואמנית יפנית. הם חיו בארצות הברית כשנולד בנם השני נוח, בשנת 1966. הספר איננו סיפור מובנה ומתמשך. מדובר בקטעים מיומנו של גרינפלד- יומנו של אב לילד נורמלי, ועוד אחד כזה שלא מדבר, אינו שולט בצרכיו, ומבלה לילות שלמים בצעקות ובהטחת ראשו בקיר. על קרל, בנו הבכור כתב: "אני בטוח שציפיתי ממנו להיות יותר נורמלי, בגלל שנוח הוא פחות נורמלי".

הספר ישן. ישן מאוד. אני בטוחה שבארבעים השנים האחרונות יצאו לאור ספרים רבים בנושא, עדכניים יותר, רלוונטים יותר (הרפואה התקדמה הרבה מאוד מאז שנות השישים) וכתובים בשפה חדישה יותר. אבל הספר הזה נגע ללבי. לא רק בגלל שמדובר בסיפור אמיתי, אלא גם בשל האופן שבו הוא נפרש בפני הקורא- מחשבות, הרהורים ורגשות של אב, שנכתבו הרבה לפני ששיער בנפשו לאיזו רכבת הרים (או שדים) עלתה משפחתו הקטנה עם היוולדו של נוח, דרך האבחון המתיש והניסיונות העיקשים ומכמירי הלב של הוריו לטפל בו ולהגיע לפריצות דרך קטנות, ועד להגיעו לגיל חמש לערך. והכל "In your face" ללא טיוחים וללא התיפיפות, כולל הדברים שלא מדברים עליהם כמו אם שמתחננת לשלוח את בנה למוסד כדי להיפטר מן העול הכרוך בגידולו, ומן הכתם שהוא משאיר על משפחתה היפה.

ארבע שנים אחרי הלילה ההוא, כשאני בדיוק במחציתו של הריוני השני, אני משאירה פחות מקום לטעויות. העוברית הזאת כבר עברה, ותעבור, כמה בדיקות נוספות שנחסכו מאחותה הגדולה. אני לא משלה את עצמי- אין לי דרך "לכסות" את כל הפינות, וגם תינוקת נורמלית לכאורה עלולה להתגלות כבעייתית חודש, שנה, ואפילו שלוש שנים אחרי לידתה. הדאגה לגוזלים האלה אף פעם לא נגמרת, אבל הבנתי שאסור לאפשר שתשתק אותנו, ומניסיון- עם השנים הייאוש נעשה קצת יותר נוח.

שנה נפלאה חברים, והרבה בריאות!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

"עקשנית"- אולי המילה השגורה ביותר בפיה של אמי בהתייחסותה אלי. ואכן כזאת אני, וכזאת הייתי- נערה סופר עקשנית, ודי בעייתית. לא בחלתי בריבים קולניים עם הורי, התחצפתי, טרקתי דלתות והזעפתי פנים. פעמים רבות הסתגרתי בחדרי, מכונסת במיטתי, מסתתרת מתחת למגע המנחם של השמיכה, שואפת את ריחות מרכך הכביסה מן המצעים ונשבעת שמפה אני לא יוצאת, ויהי מה! שיראו מה זה!
אבל עקשנית ככל שאהיה, מעולם לא ביליתי יותר מחצי יום במיטה, ואף פעם לא החזקתי מעמד מעבר ליום-יומיים מבלי להחליף מילה עם הורי או אחיותי.

פתחתי בוידוי התמוה הזה, שרבים מכם ודאי יכולים להזדהות איתו, רק על מנת לבסס ולפרוק את הדבר היחיד בספר המצויין של יוכבד רייזמן שדגדג את עצב ה"לא יכול להיות" שלי. בתור אחת שמתעסקת במדע ורגילה לדרוש הסברים והוכחות אמפיריות לכל תופעה המתיימרת להיות מוסברת- אני לא קונה את זה. פשוט אין מצב, "דר איז נו וואי", שבחורה בת שמונה עשרה מצליחה לשכב במיטה במשך עשרים שנה (!!) ולהעמיד פנים שהיא נמצאת במעין תרדמת או מצב קטטוני מסוג כזה או אחר. לא יכול להיות שאף אחד מהסובבים אותה, כולל אנשי רפואה, ובמיוחד אמא שלה, שסועדת אותה ימים כלילות, לא עולה על העמדת הפנים הזו. פשוט לא יכול להיות (ואני לא אלאה אתכם בתיאורי התופעות הקליניות שאמורות היו לפקוד גוף אנושי השכוב במאוזן במשך שני עשורים).

ובאותה נשימה אני אומרת לקרציה הקטנונית שאני- למי אכפת??
למי אכפת, כי האופן שבו רוקמת הגברת רייזמן את הסיפור הפנטסטי הזה הוא כל כך מופלא, שמבחינתי היא יכולה הייתה לכתוב גם על חייזרים תלת-דבשתיים שצונחים מהשמיים והייתי נהנית מהקריאה באותה מידה.
למי אכפת, כי זה מרגיש שכל משפט וכל פסקה בספר נכתבו בדם, יזע ודמעות.
למי אכפת, כי הרבה זמן לא נהנתי מכתיבה כל כך עשירה ועמוקה.

סיפורה של ציפורה-פייגי, ה"פוחלץ המקורקע" מבחירה, ושל בני ובעיקר בנות משפחתה הוא טרגדיה עם נגיעות של הומור. המון סבל מתואר שם, הרבה עצב וקושי שבתוכם לא שוכחת רייזמן לשזור ניצנים קטנים של הומור (הומור עצמי אולי?) שימתיקו מעט את הגלולה המרה.

עולם-נפלא-נורא כתב ש'ציפור ישנה' ישמח אוהבי ספרות. כתב וצדק. ספר הביכורים הזה הוא לא פחות ממעורר קנאה. קודר ועצוב בשל תוכנו הטרגי, אך כמה משמח לדעת שיש כותבים משובחים גם פה בארץ הקודש, לא רק בארצות סקנדינביה הקפואות.

שאפו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
Homer's Odyssey

Homer's Odyssey

Gwen Cooper

מכירים את ההורים האלה, שמספרים למי שרק מוכן (או לא מוכן) לשמוע, על הדברים הנפלאים שהילדים שלהם עושים? על ההברקות הגאוניות של הילדה או איזו שטות שהילד אמר? והיום בעידן הסמארטפונים- הפטפטת הזו תמיד מלווה בהצגת תמונה וסרטון וידאו.

כשקיבלתי את Homer's Odyssey לקריאה, זה הרגיש לי קצת כמו ספר שנכתב על ידי אמא מהסוג הזה, רק שלמחברת הזו אין ילדים, מה שגרם לה למלא מאות עמודים בדברים ממש חמודים שהחתול שלה עשה, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. שאלתי את עצמי למה שזה יעניין מישהו, מה החתול שלך עשה?

'האודיסאה של הומר' מספר את סיפורו האמיתי של חתול עיוור מינקות, שאומץ על ידי המחברת כשהיה מועמד להמתת חסד מחוסר עניין לציבור. קופר צירפה את החתול השחור והעיוור לשתי החתולות האחרות בביתה, וקראה לו "הומר" (ואתם חייבים להודות ששם הספר מאוד קריאטיבי).

אין בספר שום מימד של פרוזה. זהו ספר אוטוביוגרפי לחלוטין, המתאר את חייה של קופר ושל חתוליה במשך שנים, מרגע אימוצו של הומר, מהלך שלדבריה הפך את חייה לטובים יותר והשפיע עליה ועל הסובבים אותה באופן משמעותי.
זה חמוד, ללא ספק. מי שאוהב חתולים מאוד ייהנה לקרוא, וגם חובבי כלבים כמוני.
העניין הוא שהיה אפשר לקצר את הספר בשליש. הוא מלא בתיאורים קצת מעייפים ומיותרים ונכנס יותר מדי לפרטים סתמיים ולא מעניינים במיוחד.

נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שהמחברת היא אמריקאית. אמריקאים ידועים בתור חובבי קיטצ' ממדרגה ראשונה, ולראייה הספר כיכב בראש רשימת רבי המכר בארה"ב חודשים רבים, והומר וקופר זכו לתשומת לב רבה מהתקשורת האמריקאית בעקבות פרסומו. חלק ניכר מהספר מוקדש לקורותיהם של קופר וחתוליה בזמן ההתקפה של אל-קאעידה על מגדלי התאומים והתקופה שאחריה, וזה בוודאי ובוודאי שמדבר אל ליבותיהם של האמריקאים יותר מהכל. באחרית הדבר מספרת קופר על מאות ואלפי המכתבים שהיא קיבלה, ועדיין מקבלת, מאמריקאיות נרגשות שמספרות עד כמה הסיפור של הומר נגע לליבן ו-"inspired them".

למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית, ואני יכולה להבין למה. אנחנו הישראלים יותר מדי ציניים, מחוספסים ולמודי סבל מכדי להקדיש זמן קריאה לבחורה עם לב רחום שאימצה חתול עיוור.

אז שמתי את הציניות בצד לכמה ימים, הרשתי לאהבה הטהורה שלי כלפי בעלי-חיים באשר הם לצוף מעלה, ואפשרתי לעצמי כמה ימים של קיטץ' אמריקאי חסר תקדים. גם את זה צריך לפעמים, לא?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
קין

קין

ז'וזה סאראמאגו

לפעמים אני מקנאה באנשים שהציניות לא טבועה בהם. כאלה שמתכוונים למה שהם אומרים, ואומרים רק את מה שאליו הם מתכוונים. האנשים האלה תמיד מצטיירים בעיני כטובים יותר, תמימים יותר ואפילו טהורים יותר. קשה לי להסביר למה.

בחיים האמיתיים עושה לי טוב שיש לצידי מישהו מהסוג המתואר, שהוא ההיפך הגמור ממני, לכן התחתנתי עם אחד כזה. אבל כשזה מגיע לספרות- תנו לי ציניקן, נרגן, חסר עכבות ונושך. כזה שלא דופק חשבון ואין לו בעיה להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת של החברה, על כל תחלואיה, ולכבס אותה בין דפי הספר. כזה שאין לו אלוהים. תנו לי את ז'וזה סאראמאגו.

לסאראמאגו אין אלוהים. שנים של קריאת יצירותיו הבהירו לי את הנקודה הזאת באופן ברור. קריאת ספרו האחרון נתנה לכך את הגושפנקא הסופית בהחלט. יחד עם זאת, בספרו 'קין' סאראמאגו לא מטיל ספק בקיומה של היישות הקרוייה אלוהים. הוא "זורם" כביכול עם ההנחה שהיא קיימת, ומטיל ספק בכל היבט אפשרי אחר שקשור בה.

הספר הזה הוא לא רומן, זוהי לא פרוזה. זוהי השתלחות נטולת כל רסן, כמעט ילדותית, של אחד שאין לו מה להפסיד, ובמקרה (או שלא), גם יודע לכתוב את זה כמו שאף אחד אחר לעולם לא יוכל. הבחירה בקין כדמות הראשית בספר היא לא פחות מהברקה בעיני. הרוצח הראשון בתנ"ך, שרצח את אחיו הבל כאקט של קנאה, מוענש ע"י רוצח ההמונים הכל-יכול אלוהים. כמה אירוני.

קין הוא האיש ששונא את אלוהים. הוא כועס עליו, הוא מפקפק ביושרו, בהגינותו ובמניעיו. קין הוא הילד שצעק שהמלך הוא ערום. כך הוא מתאר את בורא עולם באוזניה של לילית, אשתו של נוח: "אלוהים שלנו, בורא השמיים והארץ, משוגע על כל הראש... כי רק משוגע שאינו מודע למעשיו היה מסכים להיות האשם הישיר במותם של מאות ואלפי אנשים ואז להתנהג כאילו כלום לא קרה, אלא אם כן לא מדובר כאן בשיגעון האותנטי, זה שאינו רצוני, אלא ברשעות גמורה".

כמו טום הנקס ב'פורסט גאמפ', מסתובב לו קין בין סצנות שונות בסיפור התנכי, שמשתרעות על פני תקופות שונות, לא תמיד בסדר כרונולוגי הגיוני, ובמקומות שונים המופיעים בסיפור המקראי. לעתים הוא צופה מהצד ולרוב לוקח חלק ומטביע את חותמו בדפי ההיסטוריה.

יש לי מנהג מגונה שכזה, ליצור קיפול קטנטן בקצה העמוד כשאני קוראת איזה משפט או פסקה שממש מצאו חן בעיני, כדי שאוכל לחזור ולקרוא אותם שוב כשאסיים את הספר. כשקראתי את קין באיזשהוא שלב הפסקתי לעשות את זה, כי הספר כבר התחיל להראות כמו קמט אחד גדול. עבורי קריאת 'קין' היתה הנאה צרופה, כזו שאין לי ספק שאחזור עליה.

הלוואי והיה בי את מה שצריך כדי להאמין במין דבר שכזה, אלוהים. ואולי צריך לומר להיפך- הלוואי ולא היו בי את אותם הדברים שלא מאפשרים לי את האמונה. אני רואה אנשים מהזן הזה, זה שדיברתי עליו קודם, ומבינה שחסר בי משהו, או לחלופין שיש בי משהו שלהם אין.

רק מספר חודשים עברו מסיום כתיבת הספר עד לפטירתו של סאראמאגו. אחרי מה שהוא כתב שם, זה לא מפתיע שהוא "החזיר את נשמתו לבורא". אולי הוא נמצא איתו אי-שם למעלה עכשיו, והם יושבים ומדברים על איזו כוס קפה. אולי אלוהים לא היה מסוגל לשאת את העלבון ושלח אותו להישרף באש הגיהנום.

איפה שלא תהיה סאראמאגו, אני מרימה לכבודך כוסית. בן 87 עם הומור שכזה לא פוגשים כל יום.
"Here's looking at you"! (-;

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מחר תמות

מחר תמות

לי צ'יילד

יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים.

אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות.

כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים בז'אנר. אני לא בקיאה בספרות מהסוג הזה, וניתן לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הספרים שקראתי בסגנון. אני גם לא אוהבת עוגות/עוגיות/ ממתקים/ מתוקים למינהם, לכן אני לא אופה. איך אפשר להכין עוגה משובחת אם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לטעום אותה כשהיא יוצאת מהתנור? אז אם אני לא אוהבת ספרי מתח איך אוכל לכתוב ביקורת ראויה על אחד כזה?

ובכל זאת, לטובת אלה שאינם מיטיבי לכת בשבילי הבלשים והשוטרים, הרוצחים ומתפעלי הנשקים למינהם..

'מחר תמות' יכול להיות סרט פעולה הולווידי נפלא. ליתר דיוק הוא כבר הפך לאחד כזה (הוא, או אחד אחר בסדרה, זה לא באמת משנה), התחושה היא שאתה קורא תסריט ולא ספר, ואם ספר- אז אחד כזה שנכתב במטרה ברורה ומכוונת להפוך לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (אבל הוא לא היה פנוי, אז לקחו את טום קרוז הגמד. גם זה לא באמת משנה).

חוצמזה עצבנו אותי עוד כמה דברים בסיפור עצמו; אני לא קונה את ההתנהלות הנוודית של ריצ'ר החביב. אם החלטת ליצור גיבור חסר בית, חשבון בנק, רכב או טלפון, לפחות תסביר לי איך ולמה זה קרה. הבן אדם לא ילד בן 23 שחזר עכשיו מהודו, הוא פאקינג גבר בוגר ששירת קרוב לעשרים שנה בצבא ארה"ב! גם אם הוא בחר לחיות ככה, ללא שורש אחד לרפואה- תסביר לי מה הביא אותו לבחירה. אני באמת רוצה לדעת!

עוד משהו שלא קניתי זה הניתוק המוחלט של ג'ק החביב מפלאי הטכנולוגיה. הסיפור מתרחש כשהאבק שהיה פעם מגדלי התאומים כבר שקע מזמן, יענו אחרי שנת 2001 (יכול להיות שהשנה 2005 צויינה שם איפשהוא? לא בטוחה). וסליחה, אבל גם בשנת 2001 פחות חודש- אם אתה רוצה לדעת מי זו ליילה הות, או ג'ון סנסום או מי שזה לא יהיה- הדבר הראשון שאתה עושה זה שם את השם שלהם בגוגל, והעובדה שהשולף המהיר ביותר בניו יורק לא עשה את זה קצת פוגמת באמינות של הסיפור.

גם האופן שבו נשאב ריצ'ר למערבולת פענוח מניעי התאבדותה של סוזן מארקס ברכבת התחתית איננה משכנעת. לא אכפת לי איזה סוג של גיבור-על אנושי אתה- בן אדם נורמלי לא מקדיש, ואף כמעט מקפד את חיוו סתם כדי לפתור תעלומה שכזו (ואני יודעת שבהמשך נחשפו פרטים שהובילו לתחושות נקמה אצל הבריון המסוקס, אבל זה היה כבר הרבה אחרי שהוא היה שקוע בבוץ עד מותניו).

אז כפי שכבר אמרתי- מבינה גדולה בספרי מתח אני לא. אני חושבת שסה"כ הספר מעניין ומספק את הסחורה, אם מתעלמים מהליקויים המפורטים מעלה ואחרים (אני נורא קטנונית?). ההתחלה של הספר סוחפת בטירוף, ואין סיכוי שתתחיל לקרוא ותניח אותו אחרי פחות מחמישים עמודים. הייתי אומרת שהידע שלי בכל הקשור לכלי נשק הוכפל בעקבות קריאת הספר, אבל מלכתחילה לא היה שם שום ידע, ככה שהידע נרכש לראשונה (וסביר שיישכח עוד לפני סוף השבוע הקרוב).

את מלאכת הקריאה של ספרי ג'ק ריצ'ר האחרים אשאיר לידידי נוריקוסאן, עולם נפלא-נורא, אלון ואפרתי כמובן, ואקווה שהם ימשיכו לכתוב עליהם ביקורות מעולות, שקריאתן מסבה לי עונג גדול הרבה יותר מקריאת הספר עצמו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מסרגות הפלא של סבתא

מסרגות הפלא של סבתא

עינת א. שמשוני

מקצת החברים בסימניה שפחות או יותר עוקבים אחרי ואחר הפעילות שלי באתר, אולי שמו לב שבזמן האחרון אני לא מבקרת פה הרבה. סתם תקופה כזאת לחוצה שלא משאירה יותר מדי פנאי לכתיבת ביקורות או קריאתן. וכאן מגיע ה'אבל';
אבל- כשהקראתי לבת שלי את 'מסרגות הפלא של סבתא', אותו הסבתא הפרטית שלה בחרה עבורה בספרייה, הרגשתי שאני חייבת לפרגן פה בסימניה לעינת שמשוני על ספר נהדר, ואולי לא מספיק מוערך.

קסמו של הספר טמון בטקסטים הפשוטים, המתחרזים והכל כך לא מתחכמים שבו, כמו גם באיורים הנפלאים המלווים את הטקסט. ובעצם- מדובר בשילוב של השניים, שניהם מפרי עטה ומכחולה של שמשוני.

אי שם, בעיר לא נודעת, יושבת סבתא זקנה על כורסא ישנה, כשלמרגלותיה חתול ושמו צמר, וסורגת. היא סורגת כובע לאיש הקרח, מגן צמרירי לאף ארוך ומחודד, סוודר לאדניות שהפרחים בהן קפאו ואפילו אפודה למכונית שהתקררה. יום אחד מגיע לפתחה אדון שמעילים וצעיפים לא חסרים לו, אך חברים ואוזן קשבת- אין, לכן קר לו בפנים, בלב. ברגישות, מניחה הסבתא את מסרגותיה, מתפנה מעיסוקיה ופשוט מטה אוזן קשבת וידידותית לאורח המדוכדך.
הספר מסתיים במשפט "..יותר מכל היא יודעת, איך לחמם לבבות". ואם זה לא יגרום לכם להתרגש, אני לא יודעת מה כן.

בכל פעם שהקראתי לקטנה שלי את הספר היא צחקה מהרעיון של הלבשת מכונית באפודה, וגם הציעה, מכל הלב, להיות חברה של האורח העצוב וחסר הידידים ("אמא אני אהיה חברה שלו").

חיפוש קצר בגוגל העלה כי הספר נכתב ואויר על-ידי מאיירת ומעצבת כבת 30 מצפון הארץ, אמא לשלושה. זהו ספרה הראשון, ובינתיים היחיד. בראיון קצר שמצאתי איתה קראתי שמספר הוצאות דחו אותו, עד ש'ספריית הפועלים' החליטה לתת לו צ'אנס, וכמה טוב שעשו זאת.
לכבוד הוא לי להיות הראשונה לשבח, פה בסימניה, ישראלית צעירה ומוכשרת, שהיו לה אומץ ואמביציה לפרסם ספר ילדים כזה נוגע וקולע כמו 'מסרגות הפלא של סבתא'.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

הורות זה דבר מורכב. כמה אנחנו מתאמצים לשמש דוגמא לילדים שלנו, כמה אנחנו נזהרים במה שאנחנו עושים או אומרים לידם, חושבים עשר פעמים על כל תגובה שלנו למעשים שלהם, מתכננים מראש כל שיחה רצינית שננהל איתם- עושים חזרות מול המראה (וזה אחרי שהתייעצנו כבר עם איש מקצוע לגבי תוכן השיחה).

אבל עד כמה אנחנו נותנים את הדעת, אם בכלל, למה שהורשנו להם ואין לנו שליטה עליו- הגנים שלנו? אותם סלילים של חומצות גרעין, פתלתלים ומסובבים האחד סביב השני, האוצרים בתוכם שלל התנהגויות ותכונות אופי. אישיות, ולא רק גוון שיער וצבע עיניים.

*** לטובת אלה שטרם קראו את הספר אשתדל לחשוף כמה שפחות מפרטי העלילה.

פאול לומן הוא אדם יצרי וחמום מוח. תעצבן אותו קצת והוא מיד רואה בעיני רוחו איך הפרצוף שלך הופך לעיסה בידיים שלו. זה לא אשמתו- הוא סובל מ"בעיה של נוירונים". כזאת שאפשר לשלוט בה, בעזרת תרופות. כזאת שעשויה לעבור בתורשה. ולמרות זאת- לא סביב מעשה שהוא ביצע סובב הסיפור. פאול ואשתו נפגשים לארוחת ערב עם אחיו וגיסתו כדי לדון בילדיהם שביצעו מעשה זוועה שזעזע את הולנד, אך לא נתגלו, אלא על-ידי הוריהם.

הפגישה לארוחת הערב במסעדה היא סיפור המסגרת, ממנו קופץ קוך קפיצות רבות לעבר, המאפשרות לקורא להתוודע טיפין טיפין אל כל רבדיה של דמותו של פאול, הלא הוא המספר ומנקודת מבטו מגוללת העלילה.

פאול סולד מאחיו, סרג' לומן- מועמד מוביל לראשות ממשלת הולנד. הוא בז לגינוניו הפוליטיים, לעושרו ולחישוב צעדיו המתמיד, שמטרתו לזכות בכמה שיותר מקולות הבוחרים. פאול בז לסרג', אך עם התקדמות העלילה, ובעיקר לקראת סוף הסיפור, נגלה שדווקא הפוליטיקאי המשופשף הוא זה שניחן ברמת המוסריות הגבוהה ביותר מבין הארבעה הישובים סביב השולחן. נגלה שפאול הוא מספר לא- מהימן.

(תוך שאני עדיין נזהרת לא להרוס יותר מדי לאלה שלא קראו את הספר)- אני חושבת שלהגיד שהספר עוסק בדילמה המוסרית של התמודדות הורים עם פשע שעשו ילדיהם, עושה עוול לספר המושחז והדוקר הזה. לא מדובר פה בדמויות מן היישוב, כאלה שהקורא יכול להזדהות איתן (לפחות לא הקורא המיושב בדעתו), ויש כל כך הרבה מתחת לפני השטח. מאותה סיבה גם לא נכונה בעיני ההשוואה של 'ארוחת הערב' אל מול 'חייבים לדבר על קוין' המצוין, שנעשתה בכמה ביקורות של קוראים פה באתר.

כמו ב'בית קיץ עם בריכה' , גם ב'ארוחת הערב' מפליא קוך בכתיבתו הזורמת והמרתקת. פשוט עונג לראות איך הוא משחרר את האינפורמציה במנות קטנות, ממש כמו המנות במסעדת היוקרה, שיש בהן יותר חלל עצום וריק בצלחת מאשר אוכל. אצלו אתה לא תתנפל על קערה מלאה ספגטי קרבונרה ותשבע אחרי חמש דקות. לא אדוני. אצל קוך, עד הדקה התשעים תשאר רעב לעוד. איזה עונג זה היה עבורי, שאפילו העמוד האחרון בספר גרם ללב שלי לקפוא בבית החזה. אח, הקוך הזה- הייתי מתה לשבת איתו לאיזו ארוחת ערב.

הספר הזה הוא ארוחת גורמה. (-:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל

ביקורות נוספות על "בית האלוהים"

בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

סבא שלי עליו השלום, טען שכל מה שרופאים רוצים זה להרוג אותו ושכף רגלו לא תדרוך בבית חולים, אלא אם כן נגרור אותו לשם. גררנו... הוא עבר ניתוח ומת זמן קצר לאחר מכן. אם הוא היה קורא את הספר הזה, רוב הסיכויים שבו הוא היה מוצא את ההוכחה לטענתו.

אז למי לא כדאי לקרוא את הספר הזה? לאלה שרוצים ללמוד רפואה, לבני הזוג של אלה שרוצים ללמוד רפואה, לאלה שרוצים ללמוד סיעוד, לאנשים מעל גיל ארבעים, לאנשים מתחת לגיל ארבעים, לאלה שחולים לפעמים, לאלה שיש להם כיבה חלשה, לאלה שיש להם בעיה עם הפרשות גוף, לאלה שיש להם בעיה עם הומור שחור... מצד שני אם אתה בריא, גם אז לא כדאי לקרוא את הספר הזה מהפחד שתחלה מתישהו.

רבים השוו את הספר הזה ל"מלכוד 22" ואכן ההשוואה במקום. עם זאת הספר הזה הרבה פחות מצחיק ממלכוד והרבה יותר מתפלש בח*א... בצורה גראפית וממשית, כמו גם בצורה נפשית מטה-פיזית. הוא מדכא הרבה יותר וציני הרבה יותר ונוגע הרבה יותר, לדעתי, בנימי נפשו של האיש מן הישוב. לא כל אחד בעולמנו יהיה חייל או מעורב בפעילות צבאית כלשהי, אך כל אחד מאתנו יגיע לבית חולים במוקדם או במאוחר ויפגוש את הסטאז'ר המחורפן/העייף/המפוחד שאחרי משמרת של ארבעים ושמונה שעות ירצה להרוג מישהו (ואולי זה תהיה אתה).

רוי באש מתחיל את הסטאז' שלו ב"בית האלוהים", בית חולים יהודי שמסופח לבה"ט (בית הספר לרפואה הטוב ביותר), בית חולים שני רק לבהטש"ה (בית חולים הטוב ביותר של האנושות), אליו לא מתקבלים בקלות רופאים יהודים. רוי וחבריו חדורי מוטיבציה בבואם לבית האלוהים, הם צעירים, הם חכמים והם מקווים לרפא את החולים. אך כמובן החלום הוא אחד והמציאות אחרת. במהלך הסטאז' הם מבינים שזקנים תשושי נפש (עחמ"שים – עופו מחדר המיון שלי) לא מתים וכל מה שהם רוצים זה לגרום סבל לרופאים, שהטיפול הכי טוב הוא לא לתת טיפול ושאתה לא יכול לרפא אף אחד והמקסימום שאתה יכול לעשות הוא לא למות בעצמך. כמו בכל ארגון היררכי, הסטאז'ר הצעיר מבין שעל מנת להתקדם צריך ללקק ועל מנת לשרוד, צריך לסטות מדרך הישר ולפעמים להתעלם גם מקולו של השכל הישר. בין לבין יש הרבה סקס של ייאוש, חברות ובת זוג אחת שמצילה את רוי מעצמו.

אי אפשר לסכם את הספר הזה בכמה פסקאות, צריך פשוט לקרוא אותו, או יותר נכון – לצלוח אותו, כי הוא מאוד לא פשוט לקריאה ומשאיר ריח רע... תרתי משמע. מצד שני הוא גורם לך לחשוב עליו הרבה אחרי שהחזרת אותו למדף וזה שווה הרבה.

"...נמצא הסטאז'ר בתחתית ההיררכיות האחרות רק בעקיפין. בדרכים עקלתוניות רבות נפלה לידיו הזכות להיות מנוצל בידי הרופאים הפרטיים, הנהלת בית החולים, האחיות, החולים, השירותים הסוציאליים, מרכזניות הטלפון, מפעילות האיתורית ואנשי משק בית, אלה המציעים את המיטות ומסדירים את החום, הקור, בתי שימוש, המצעים והתיקונים הכלליים. הסטאז'רים נתונים לחסדיהם לחלוטין." עמ' 19

"...כל כמה שהרופא הפרטי גרוע יותר, כך היחס שלו כלפי החולה טוב יותר, והחולה מחשיב אותו יותר. אם הרופא בעצמו קונה את האשליה הטלוויזיונית של "הדוקטור", אז גם החולה. איך החולה יכול לזהות את ה"אפסים הכפולים"? אין שום דרך.
"אפסים כפולים?" שאלתי.
עם רשיון להרוג, כמו 007 ג'יימס בונד". עמ' 39

"לא. אני אומר שהתרופה היא-היא המחלה. המקור העיקרי לתחלואה בעולמנו הוא המחלה של הרופא: הדחף שלו לנסות לרפא, ואמונתו השגויה שהוא יכול." עמ' 178

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

כמו כל אדם שעובד במערכת הרפואית, קיבלתי לאורך השנים המלצות (מוצדקות יותר או פחות) על ספרים, סדרות וסרטים, החל מ"האנטומיה של גריי", דרך "האוס" ועד "האדם מחפש משמעות", כל אחד בזווית ובהקשר קצת אחרים. בסופו של דבר, כמה טוב שבאופן לגמרי עצמאי התגלגלתי אל הספר הזה, שלמרבה השמחה והגיוון גם נכתב ע"י פסיכאטר ומחבר כל-כך הרבה עולמות קרובים אליי, ובפרט מפלרטט (או מנסה לפלרטט) לא מעט עם המקום של הפסיכולוגיה והרגש בתוך ההקשר הרפואי.

במרכז הסיפור המטורלל הזה עומד רוי באש, שמתחיל סטאז' ב"בית האלוהים", בית-החולים שמסונף ל"בה"ט" – בית-הספר-לרפואה-הטוב-ביותר, יחד עם חבריו התמימים והנמרצים. הספר מגולל את שנת הסטאז' הטרופה שהוא חווה, ועל הדרך שוטף בציניות, בזימה, בהומור ובלי טיפת רחמים כל סוגיה ונושא שרק יכולים להתעורר במפגש שלהם עם שאר חברי הצוות ועם המטופלים. בתוך שנה אחת בלבד, מספיק רוי לקוות, להתפכח, ללעוג, להתייאש, לצחוק, לדמוע, להתחרמן, לדעוך וגם, כמובן, להתפתח ולעבור טלטלות אישיות ומקצועיות, להתפלש בחרא האקזיסטנציאליסטי, במוות, במשמעות, או כמו שאמרה לו חברתו, ברי -

"שום דבר לא משתנה. להיסטוריה האישית ולחוויות אין כל חשיבות. אין כל צמיחה. לא ייאמן: בכל רחבי המדינה, עוברים סטאז'רים את התהליך הזה, וממשיכים כל יום כאילו דבר לא קרה ביום הקודם. 'שכח מזה, הכל נסלח, חזור הביתה, באהבה – ההיררכיה הרפואית'. זה ממשיך, חזק יותר מהתאבדות של מישהו. זה מה שעושה אדם לרופא. נהדר" (עמ' 273)

מעמדה קצת מוטרדת, וכאילו כדי לבדוק אם יש ממש בטענה הזו, את התזה שלי כתבתי בזמנו על החוויה של סטאז'רים לרפואה בשנת הסטאז', ועל האופן שבו הם תופסים את המרכיב הרגשי של טיפול הרופא במטופל. ניסיתי לגלות אם באמת אין משמעות להיסטוריה האישית של הרופא, או לאישיותו, או לסבא החולה שלו, או למוצא שלו, בעיצוב של התפיסות האלה. ראיינתי סטאז'רים במשך שנה, שמעתי את הסיפורים שלהם, עם חלקם צחקתי, עם חלקם כמעט ודמעתי, אבל בעיקר יצאתי עם תחושה מאוד מורכבת שרק בחלקה היא אופטימית, וברובה היא פשוט מכירה במידה שבה המערכת הרפואית (קצת כמו כל מערכת) היא מדשדשת, עגמומית, שאולי מוטב להיות אדישים אליה, אבל לפרקים להרשות לעצמנו גם לחייך בה, לקוות בה, אפילו לשמוח, אפילו – לא עלינו – להיות שמחים על בחירתנו לעבוד בה.

הספר, כמובן, חכם ונהדר ומעלה הרבה חיוכים. הוא מושווה לא מעט, ובצדק, למלכוד-22 בציניות ובהגחכה הכמעט-מתבקשות של מערכות גדולות, משומנות, לעתים מושחתות ומשוללות-היגיון. בדומה למלכוד-22, הוא פרוע לגמרי ומתאפיין באותם ראשי-תיבות משעשעים, יצירה של עולם כאוטי ושחיטה של פרות קדושות, בקיצור – כל המאפיינים הנהדרים האלה שאולי לפני עשור היו גורמים לי לתת גם חמישה כוכבים. לפרקים הוא קצת חזרתי, לפרקים קצת ארכאי, אבל בסך הכל – נפלא ומומלץ בחום למי שיידע לגשת אליו בראש הנכון ובלי יותר מידי ביקורתיות ורגישות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•- -
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

כשאתה מתמודד עם טיפול בדום לב, ראשית עליך לבדוק את הדופק של עצמך. אחד המרצים שלי ציטט את פנינת החוכמה החשובה הזאת מתוך הספר במהלך שיעור, למרות שהוא בכלל דיבר על מקרה חירום רפואי אחר. חשבתי שהמשפט הזה יפה ובאותו רגע הספר, ששמעתי עליו קודם, שודרג אצלי בקטלוג ממעמד של 'ספר עם הומור שחור על עולם הרופאים' לספר שכנראה שווה בדיקה. כעבור כמה זמן עוד מרצה ציטט אותו. כשבא הציטוט ממרצה שלישית (בשלב מסוים הפסקתי לספור ויכול להיות שמרצה מסוים ציטט אותו יותר מפעם אחת), החלטתי שאני צריך לשים עליו יד בדחיפות ושאני חייב לעשות זאת לפני סוף שנת הלימודים הנוכחית, כי בשנה הבאה- השנה הקלינית שלי- לא יהיה לי זמן. דוד שלי הפציר בי לקרוא את מלכוד-22 לפני גיוסי לצבא ואני הבנתי ששוב אני ניצב בפני מצב דומה. לא בכך תם הדמיון בין בית האלוהים לספרו הנודע של ג'וזף הלר, כפי שגם כינה את הספר המגזין 'קוסמופוליטן'- מלכוד-22 עם סטטוסקופ. בשניהם גיבור צעיר שמנסה לשרוד במערכת גדולה והיררכית עם טירוף פנימי מובנה כה סוריאליסטי, שעולה על כל דמיון. בשניהם החוויות מבוססות על ניסיונות אישיים- בשדה הקרב ובבית החולים שזוועותיו אינן פחותות. בשניהם צחקתי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי. בשניהם הרגשתי מרירות ועצבות.

אני מצפה לשנה הבאה, ואני גם בלחץ נוראי ממנה. היא יכולה להיות בין היפות בחיי והיא יכולה להיות סיוט מתמשך שיתלוש ממני כל פיסת אנושיות. אולי בשלב הזה אתם מרימים גבה ושואלים למה רק שנה קלינית אחת ולמה אני לא קורא לזה סטאז'. הסיבה היא שאצלם זה נקרא סטאז' ויש 3 שנים קליניות (אני חושב. אני לא בטוח לגמרי מהי חלוקת הזמנים)- אבל אצלנו ברפואה וטרינרית, המסלול מורכב משש שנים של לימודים תיאורטיים ובסופם שנה קלינית אחת בביה"ח. עכשיו המקום לחשוף שמצב החירום הרפואי האחר שהזכרתי קודם היה רחם פרה שממאן לחזור לגוף לאחר המלטה.

זה מסלול תובעני, שכבר גבה ממני הרבה ועוד יגבה ממני, אבל בינתיים אין לי כלל ספק שבחרתי נכון. אני עדיין בשלב ששופכים לי לתוך האוזן ומקרינים לנגד עיניי כמויות אדירות של מידע שאני אמור לשלוט בו על בוריו. ההאבסה עוד לא הסתיימה. זה קשה וכיף בו זמנית. עוד לא ראיתי מספיק, עוד לא שמעתי מספיק, עוד לא נגעתי מספיק, עוד לא הרחתי מספיק- אבל אני נרגש מכך שעוד ועוד חלקים מהתמונה השלמה נגלים לפניי. ייקח לי זמן עד שכולה תהיה בהירה וברורה, אבל ההתקדמות שנעשתה עד כה מעלה בי חיוך גדול. הידיעה שאוכל להגיש עזרה לבע"ח חולים מציפה אותי בתחושת שליחות וסיפוק. אני רק צריך להזכיר לעצמי שאני עוד בשלב שמותר לי לטעות, שאני עוד לומד ושעליי לצבור ניסיון קליני. כפי שאמר הגיבור רוי באש ביומו הראשון (תרגום לא ישיר מזיכרון, לא להיות קטנוניים איתי): "שם היו חולים אמיתיים וכל מה שאני יודע נמצא בספרים בספרייה". ניסחה את זה היטב מרצה אחרת שלי שאמרה שהבנת ההבדלים בין התרופות השונות שעליהן למדנו אבל בהן טרם השתמשנו בשלב זה, דומה לניסיון להסביר לאדם עיוור מלידה מה ההבדל בין צהוב לאדום. בשלב מתקדם יותר בספר רוי כבר הבין איך הדברים עובדים ואמר שמי שמפחד לעשות טעויות ולכן לא מתנסה- לא לומד. מי שרק הולך על בטוח אבל יש הרבה מאוד שהוא לא בטוח לגביו- לא לומד.

יש ניגודיות גדולה בעולם הזה שקיים בתוך ביה"ח והדרך לשמור על שפיות היא כנראה להבין שהאמת נמצאת באמצע ברוב המקרים: ניגודיות בין התמימות הראשונית שתכלית המקום היא רפואה ובין הציניות שעלולה לבוא מוקדם מדי שגורסת שהכסף לא פחות מכתיב את העניינים, ניגודיות בין הידע הרב שברשותנו ובין חוסר האונים למול מצבי מחלה מסוימים כשכבר אין במה לסייע, ניגודיות בין החמלה המוטבעת בנו ומעטה הקשיחות והאדישות שמתבקש ללבוש כדי לא לקחת ללב כל מקרה ולהתרסק איתו לרסיסים, ניגודיות בין הרצון והאמצעים לעשות הכל ובין האפשרות שהפעולה הטובה ביותר היא לא לעשות כלום כי אנו עלולים פשוט להזיק. מעל הכל יש ניגודיות בין המוות, שפושה בכל פינה ומוחשיותו מאיימת, ובין הנעורים והרעננות של הצעירים הבריאים והמתפקדים שהחליטו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומפצים על זה בכך שבכל רגע פנוי הם קופצים בשובבות בין מיטה למיטה, בתוך מיטות ולתוך ארון בגדים בחופזה במהלך משמרת, כדי להוכיח לעצמם שהתשוקה שלהם לחיים לא אבדה ושהמוות שלהם לא יגיע בזמן הקרוב (זה אחד הספרים היותר מיניים שקראתי).

יש הרבה נקודות דמיון בין רפואה הומנית, כמו שאנחנו קוראים לה, ורפואת בע"ח. נקודות השוני הן אלה שלא היו מאפשרות לי לבחור ברפואה הומנית והן מתוארות היטב בספר. הבולטת שבהן היא השלב שבו מחליטים להרים ידיים. רוב חיות המחמד יסיימו את חייהן כשהבעלים יגיעו למסקנה הקשה והעצובה שאין עוד מה לעשות ושעדיף לחסוך מהן סבל נוסף. ברפואת אדם עושים הכל כדי להאריך את החיים ככל האפשר, אבל לפעמים איזה מן חיים אלה? אם אדם הופך לצל של עצמו, בקושי מסוגל לזוז, מרותק למיטה, פולט מפיו את אותה שטות מעוררת רחמים בלופ נצחי במקום לנהל שיחה אינטליגנטית, כולם סובלים מזה- בני המשפחה שלו והרופאים שרוצים לעשות את עבודתם ולרפא אבל מוצאים את עצמם מאריכים מלאכותית חיים שאין בהם ממש. אולי גם החולה עצמו סובל והיה מעדיף לסיים את הכל, רק שאין בד"כ דרך לדעת כי כבר אין עם מי לדבר. למונח GOMER (עוף מחדר המיון שלי, עחמ"ש) שמתאר רבים מדרי בית האלוהים, שהסבו סבל רב לגיבור ד"ר רוי באש, אין מקבילה בעולם הוטרינרי. אני מסיר את הכובע בפני אלה שמצליחים לשמור על חביבות ואנושיות למרות כל החוויות הקשות שבהתמודדות יום-יומית עם מה שצפוי בצורה כזאת או אחרת לכולנו. אני יכול להבין לליבם של המסכנים שכושלים בכך והופכים למרירים.

מצאתי בספר את עצמי עכשיו- ואת מי שאני משער שאהפוך להיות, מצאתי שם דמויות דומות לחבריי לכיתה, את סגל הרופאים-מרצים שלי, את מי שאני מקווה להיות ואת מי שאני פוחד להיות: הנחוש, הנלהב, מלא הידע והצנוע, הלחוץ וההיפוכונדר, זה שתמיד חושב שבמקום אחר יותר טוב, הוורקוהולית שאין לה כלום בחיים חוץ מזה, המנוסה שכבר ראה מספיק כדי שיהיו לו פרופורציות. זה מה שאני צריך יותר מכל- פרופורציות. זה חסר לי בעוד תחומים בחיים אבל חשוב במיוחד שיהיה לי אותן בפרקטיקה הרפואית. בספר היו שתי דמויות שתפקידן לתת לרוי את הפרופורציות שהוא צריך: הראשון הוא השמן (שלאורך כל הספר לא מגלים את שמו האמיתי)- מתמחה שראה כבר מספיק כדי להתייחס לדברים בהומור מבלי לזלזל, בדחיפות מבלי להתרגש ובמקצועיות גבוהה ביותר. השנייה היא ברי, חברתו של רוי ולמרבה הנוחות העלילתית גם פסיכולוגית שמנתחת את התנהגותו במהלך נקודות השבירה השונות ויודעת לסלוח לו כי היא אוהבת אותו למרות הכל.

בתורנות הלילה הראשונה של רוי הוא התמודד לבד עם אתגרים קשים מכל קצוות הקשת. בסופו של הלילה הוא מבין שהוא לא הציל אף אחד, אבל הוא למד להציל את עצמו. אני מנסה ללמוד להציל את עצמי כבר עכשיו ואני חייב לומר שהספר הזה קצת עזר לי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

ספר חשוב, במיוחד לכל מי ששוקל ללמוד רפואה או סיעוד ולא ממש מכיר את העולם הזה (האוס, האנטומיה של גריי או "זה הולך לכאוב" הם לא הכרות אמיתית עם עולם בתי החולים).
בתור מי שכבר עובד בבית חולים (אומנם בסיעוד/אחיות ולא ברפואה) הוא פחות חידש לי, אבל כן העביר את האווירה בצורה כנה, אם כי מוגזמת. ההומור הציני והיחס האדיד מעט לחיי אדם הם חלק מהתחום. עם זאת, לאורך הזמן לומדים לאזן, והספר מסופר מנקודת מבטו של מי שבחר לא להמשיך בתחום בתום שנת הסטאז' – וחבל. כי הוא מספר רק חצי תמונה. לדעתי ספר בסגנון, שהיה נכתב על ידי השמן ולא על ידי הדמות הראשית, היה הרבה יותר מעניין.

היו שני דברים משמעותיים ועוד אחד פחות משמעותי שלא אהבתי בספר (זהירות ספוילים): הראשון הוא סצינות בסקס המפורטות מדי. אני יודע שמגיבים אחרים נגעלו יותר מתיאורי החולי, ה"צינור לכל חור", נוזלי הגוף ושאר המצבים הרפואיים אבל אותי זה לא דוחה. אני עובד בתחום ורגיל לזה. דווקא סצינות הסקס המפורטות מדי היו מגעילות לטעמי. הייתה גם תחושה שהכותב פשוט מעלה על הנייר את הפנטזיות המיניות הלא מוגשמות שלו.
השבר השני שלא אהבתי הוא (ספוילר) הניתוח הפסיכולוגי/פסיכואנליטי שחברתו עושה לו לאורך הספר. לא מתחבר לזה ולדעתי זה מוריד מאוד מחווית הקריאה. כאילו רוצה הסופר לגרום לקורא לחשוב דברים במקום לתת לו לחשוב לבד - וחבל.
השבר השלישי שלא אהבתי, והכי פחות משמעותי, במיוחד למי שלא רופא/אחות, הוא התרגום. בעיקר בכל מה שקשור למושגים רפואיים. BUN (blood-urea-nitrogen) זה שיתנן בדם, לא "דם-שתן-חנקן", ניקור מותני הוא תמיד LP, אף פעם לא "נ.מ.", אני עדיין לא יודע מה הכוונה ב"דלקת כבד נמקית סוערת" וכו' וכו' וכו'. ניכר שהמתרגמת לא התייעצה עם משהו שמכיר מונחים רפואיים כשתרגמה את הספר.

בסך הכל זה ספר חובה לכל מי שמתחיל לימודי רפואה וסיעוד, ובמובן מסויים גם לכל אדם. למרות זאת, הוא ממש לא ספר מופת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ל. שחר
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

גילוי נאות – אני כותב את הביקורת הזו בזמן שבני מאושפז בבית חולים. למה זה רלוונטי? כי "בית האלוהים" הוא ספר על רופאים. על עולם רפואת החירום. והוא לא כל כך מחמיא לעולם הזה. הספר גם נקרא לפני כשלושה שבועות, בעיצומה של שביתת הרופאים, מה שהוסיף נופך מוזר לאופן שבו קראתי אותו.
הספר מתאר את עולמם של הסטאז'רים והמתמחים בבית חולים יהודי בארה"ב. נשמע "מרתק" הא? פרק א' בטח ייפתח ב"היום עשיתי חוקן לגברת כהן...". פרק ב' ייפתח ב "סיימתי עכשיו משמרת של 24 שעות. אני כל כך עייף... אני אשן עד סוף הפרק...". וכו'. אלמלא האזכור של הספר הזה עם "מלכוד 22" לא הייתי חושב בכלל לקחת אותו לידיים. ובכן – אני שמח שלקחתי אותו.
הספר עוסק בדיסגלוריפיקציה של עולם רפואת החירום (זה של חדר המיון.....לא, לא זה שג'ורג' קלוני עבד בו). זה ספר שאחד מגיבוריו הראשיים נקרא "השמן" ושגיבורי המשנה שלו הם העחמ"שים (ראשי תיבות של "עוף מחדר המיון שלי" ושמתאים ליצור אנושי שאיבד – לעיתים קרובות מחמת גילו – את התכונות של יצור אנושי).
זה ספר שחוקיו העיקריים (כםי שנוסחו על ידי השמן) לגבי רפואה הם:
- עחמ"שים לא מתים (מתים רק הצעירים).
- במקרה של דום לב, קודם בדוק לעצמך את הדופק.
- עחמ"שים תמיד יכולים להכאיב לך יותר.
- תמצית מתן הטיפול הרפואי (1) היא עשיית המינימום האפשרי.
- תמצית מתן הטיפול הרפואי (2) היא "הקפצה", קרי העברה מחדר המיון לאחת המחלקות, אחרי ביצוע "שיפוץ", קרי שיפור פני הגיליון הרפואי כמו שעושים לרכב לפני מכירה וזאת כדי למנוע "החזרה".

מעודד הא?

חבר טוב, רופא לשעבר שעזב את הרפואה כי נשבר לו לעבוד 220-230 שעות בחודש ולהרוויח גרושים אמר לי פעם שהרפואה המודרנית בעיקר "לא יודעת" ושהרופאים יודעים להסביר אולי 15% מהמקרים – לגבי כל השאר הם יודעים שסטטיסטית זה אמור לעבוד (חוץ מהמקרים שזה לא עובד...). היה לי קצת קשה לקבל את זה. אחרי קריאת הספר זה פתאום נראה לי כל כך לא מופרך.

יש בספר לא מעט קטעים מצחיקים, בעיקר אלה ה"יהודיים" אבל הוא בעיקר מתאר באופן ישיר ובוטה טרגדיות אנושיות קטנות וסיפורי אבסורד גדולים (דמיון למלכוד 22 כבר אמרנו. לא?). אלא שבין הטרגדיות והאבסורד צצים להם גם כמה רגעי אושר קטנים (ונדירים) בהם הם עוסקים באמת ברפואה ומצליחים להציל חיים.
בין לבין מתאר הספר את כהות החושים ההולכת ואופפת את הסטאז'רים והאופן בו כל אחד בוחר להתמודד עם העומס הרגשי שבעבודת המיון. אחד נהיה אובססיבי למין. השני מזניח עצמו ואחד.... לא עומד בזה ונוטל את חייו.

בין כל הספרים עבי הכרס אשר סטודנטים לרפואה נדרשים לקרוא אני חושב שיש מקום להוסיף גם את בית האלוהים לסיליבוס. אני חושב שהוא ייתן להם פרספקטיבה מאוד מעניינת על המקצוע בו בחרו ועל "תפקידם בכוח". אולי הוא גם יכניס בהם גם צניעות (לא מרגיז אתכם שאתם כמעט נדרשים לפנות אליהם בתואר דוקטור לפני שמם). הוא נכתב לפני למעלה מ-30 שנה ועושה רושם שליחו עדיין לא נס.
היום בחדר המיון שם אושפז בני, חשבתי פה ושם על הספר. הידיעות של הרופאים על מחלת בני היו מוגבלות (אני יודע יותר על סוכרת מכל אחד מהרופאים במיון או במחלקה) וכל מה שהם יכלו להציע לי זה להשאיר אותו "להשגחה". נו באמת? הוא נשאר כי אמא שלו התעקשה. אבל היא לא קראה את הספר... (-:

ורק שלא ישתמע שאני לא חושב טובות על רופאי ישראל. רובם נפלאים. פשוט קצת פרספקטיבה. ודרך אגב, הוא מומלץ לא רק לרופאים או למאושפזים. הוא מומלץ לכל מי שאהב את מלכוד 22 ודומיו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Bookworm
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

אני חושב שהתיאור הכי קרוב לחוויה אליה לוקח אותנו הספר הזה היא נסיעה ברכבת הרים, רכבת הרים מלאה בפיתולים, עליות ומורדות, שמיניות באוויר, הצורך להקיא, לבכות ולצחוק.

לא אכתוב הרבה כי קשה לסקור ספר מטורלל שכזה מבלי להכנס לפרטים ויש יותר מידי. בגדול, הספר עוקב אחר בית חולים יהודי אמריקאי - "בית האלוהים" אליו מגיעים סטאז'רים כדי להשלים את שנת ההתמחות שלהם.
הספר עוקב אחר ההיררכיה בבית האלוהים, היחס שהסטאז'רים מקבלים משלל הדרגות בפרמידה, היחס אל המטופלים, העחמשים שלעולם לא מתים ולעומת זאת הצעירים שלא מפסיקים למות.
הספר בהחלט נכנס עמוק אל עולם הרפואה וחושף אותו באור אחר. ספר לא קל ולא פשוט לצלוח אותו, התוכן קשה לעיכול ולא מעט פעמים נאלצתי לעצור, לנשום לרגע, לעכל את מה שקראתי ולהמשיך הלאה. הספר הוא ממש אגרוף בבטן ומאלץ אותנו להתמודד עם נושאים לא קלים, אולי הנושא הקשה ביותר שהוא התמודדות עם בריאות לקויה לכל סוגיה, מחלות חשוכות מרפא, מקרים סופניים ואנשים צעירים שהמחלה גוברת ומנצחת אותם. השנה שלהם כמתמחים תשחיר חלקים מסוימים בלבבות של רבים מהם ותהפוך אותם לקרים ומנוכרים חסרי רגש. שנה שלמה שעליהם להתמודד מול המוות על כל צורותיה הנוראיות, להביט עמוק בעיניה הלבנות, הריקות והמתות בעודה מרחפת במסדרונות בית החולים ומבצעת את תפקידה הבלתי נמנע. חלקם לא יעמדו בלחץ, הנזק הפסיכולוגי יגבור עליהם. הם ישקעו בדיכאון רב דבר שיגרום להתמכרות לתרופות וסמים, אלכוהול, חיי מין נטולי רגש לשם תענוגות בשרים, הם יעשו הכל כדי להתענג ולשכוח את המראות הקשים והשגרה הכואבת, אחרים יפנו לפתרונות יותר קצינויים ויבחרו לסיים את חייהם.

אין ספק שהספר גרם לי ברגעים מסוימים לאבד כל אמון במערכת ונדמה שיש הרבה שהרופאים מעוניינים להסתיר מאיתנו.
מלא הומור, אימתי, מצמרר, מורבידי ומעניין.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Rasta
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

סיימתי לקרוא, אך לא הגעתי עם עצמי לקונצנזוס האם אהבתי או לא אהבתי את הספר.
בכל אופן השתלשלות האירועים הייתה כזו:
לפני שהתחלתי לקרוא - היה נראה מבטיח לאור הביקורות הטובות שקיבל ובגלל השלד המצחיק שמופיע על העטיפה.
בתחילת הספר מעניין - רוי מתחיל סטאז' רפואי בבית אלוהים עם כל הפחדים והעתיד הלא נודע.
בהמשך עדיין מעניין וקצת מצחיק - התורנויות הראשונות של הסטאז'רים ושטויות שהם עושים עקב חוסר ניסיון.
ממשיכה לקרוא עדיין מעניין - עולה הנושא של האתיקה ברפואה המודרנית. מסכימה - בתור אחד שעובדת בבית חולים רואה הרבה אנשים שמוחזקים בחיים בניגוד לכל הגיון - "צער בעלי חיים".
בהמשך הקריאה - מתחיל להיות מגעיל - הרבה תיאורים מיותרים של סקס עם אחיות. מה זה מעניין אותי באיזה צבע שער ערווה אצל אחות אליס ומה קורה לבולבוס קוורנוזוס של סטאזז'ר רוי? קלישאתי ו-to much information. אם הייתי רוצה לקרוא על זה הייתי בוחרת ב-50 גוונים של אפור.
המשך קריאה מתחיל לשעמם - רוי ממשיך רוטציות במחלקות שונות בבית חולים - מתחיל לחזור על עצמו.
לקראת סוף הספר - ממש משעמם - צריך לדעת מתי לשים נקודה בספר.
בקיצור נהנתי ולא נהנתי מהספר בו זמנית. לא יודעת אם הייתי ממליצה לאנשים אחרים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוקי
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

ישנן שתי דרכים לחוות ספר יוצא דופן זה : לפני שזכית לחווית האישפוז (שלך או של בן משפחתך) או אחרי. אני לא מתכוון לאישפוז בגלל חום או שפעת, אלא אישפוז רציני של מישהו שמצב שהוא לא מגיב או לא נושם או לא מצליח לעמוד.

אני בכל מקרה, זכיתי לקרוא את הספר אחרי. והוא חיזק הרבה תחושות והשערות שהיו לי. הספר מגביר את ההערכה לאנשים שהלכו לעבוד במקצוע הקשה הזה, אך מצד שני מהוה תמרור אזהרה ברור לגבי הציפיות שצריך לייחס ליכולת הרפואה המודרנית. מבחינה זאת, הוא מהוה משקל נגד לספר "ריפוי או פיתוי" - ולדעתי , כדאי לקרוא קודם את "ריפוי או פיתוי", גם כרקע וגם כצד הסנגוריה. שכן - ספר זה מהווה כתב קטגוריה נוקב וחריף כנגד הרפואה המודרנית.

בין אם לפני או אחרי, הספר הזה הולך לשנות את כל מה שחשבת על רפואה ורופאים. בניגוד לאמרה "האמת משחררת" במקרה הזה - "האמת מבלבלת"

אני ממליץ מאוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•האח הגדול
בית האלוהים

בית האלוהים

סמיואל שם

מזעזע, מעצבן, ציני, מצחיק, פותח, סוגר, מאפשר... הספר מתעסק בעולם שכולנו לא רוצים להתעסק בו: בית חולים, מחלות, מוות. אבל הוא גורם לך לחשוב. להתעסק במה שאנו מעדיפים שיהיה מובן מאליו- הטיפול המסור בבית החולים, ותהליכי המוות המתרחשים בידיהם של "אלה שיודעים".
הספר הוא לא ברמת הכתיבה של "מילכוד 22" ולא של "העולם על פי גארפ", למרות שהוא כן מתכתב איתם, אבל הוא כן נוגע במקום שעמוס בהרבה יותר דימויים מאשר מציאות...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליאור
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“אם אתה הולך ללמוד רפואה זה הספר שישמור על שפיותך. אם לא,כדי להבין את הרופא שממולך (שלא נזדקק) כדאי”