ספר מרגש ומצמרר. שני הבנים המוגבלים של הסופר מעוררים אותו לשאול שאלות נוקבות על העולם, על אשמה ועל צדק - אשר מעטים מאיתנו מעיזים להיישיר אליהן מבט ולהתבונן בהן ביום-יום.
מדוע חשוב לנו להקים דור-המשך מזרעינו? איזו משמעות יש להמשכיות הזו, כאשר נולדים ילדים מוגבלים, אשר נידונו לחיים של סבל ולעולם לא יביאו דור-המשך משלהם?
ביד עדינה ופיוטית מתאר הסופר חיים שהאושר ניטל מהם ומוחזר אליהם לאט, במשורה, ולא כפי שמגיע.
ללא דתיות יתרה שואל הסופר את עצמו למה זה מגיע לו. הוא בוחן את תקוותיו, רצונותיו, חלומותיו ותוהה אם היה בהם משהו שהוא "יותר מדי", בשלו נלקח ממנו כל כך הרבה.
הוא כותב על ילדיו המוגבלים בעט אוהב אך גם מסוייג, עם הומור עצמי, הומור שחור וללא רומנטיקה.
ספר שהוא יותר מכל דבר חשבון נפש - של אדם שחייו הפכו ליום-כיפור מתמשך.

ספר כואב, מצמרר ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא מעלה על כתב את הבלתי נאמר, הבלתי ייאמר, בשל הצנזורה החברתית (או הסופר אגו אפשר לומר גם) שגורמת להורים של ילדים עם חריגות (רצינית) לנסות להקהות את הכאב או לא להראות אותו בנוכחות אחרים.
הספר עורר בי עניין רב לא רק כקורא אלא מתוך עבודתי בשנה הנוכחית- אני עובד כפסיכולוג חינוכי בבית ספר לחינוך מיוחד שאליו באים ילדים הסובלים מפיגור שכלי קל ובינוני. כשאני רואה את הילדים - בעיקר אלה עם הפיגור השכלי הבינוני, אני חושב לעצמי כמה קשים ולא הוגנים החיים האלה יכולים להיות לפעמים,. הספר מבטא , נראה לי, לפחות לפעמים ולמשך רגעים, את מה שחושבים הרבה הורים של ילדים עם לקויות קשות. ספר חשוב שמביע את התחושות הקשות של אי-קבלה לצד חמלה של פורנייה לבניו. פורנייה משתמש בהומור שחור ככלי ל״בלוע״ את מה שהפגיש לו הגורל. ההומור שנון ומטלטל ומראה כמה הכאב שלו עמוק.

ספר חמוץ-מריר
מתוק-חריף
נקרא במהירות, הדפים לא מלאים גם ככה
פסקאות, עמוד או שניים לכל היותר
והבחור שם כותב בכנות. לפעמים אפשר לצחוק
בקול לפעמים מרגישים שאולי צריך
לדמוע


הספר לא אחיד בצורה בה הוא מחזיק אותך
בזמן הקריאה, אבל בגלל המבנה, הצורה והתוכן
מאוד קשה להניח אותו.


התנגשות מאוד לא-נעימה במובן הטוב
של הביטוי בין תיאורים נטולי-עידון
שמצליחים לעורר המון אמפתיה כלפי האב
האומלל הזה ובניו שאומללים לא פחות.

ספר יוצא דופן שנתקלתי בו במקרה והעיצוב משך את תשומת לבי להתעניין בו מעט יותר.
ספר שבחלט לא ניתן להתעלם ממנו, הוא קליל במבנה וכבד בנושא.. ואולי זו הסיבה שאפשר להמשיך לקרוא אותו.
הסופר בכנותו הראויה לשבח והמשעשעת מאיר אור על מקום אפל וחשוך שהוא אינו נושא טריביאלי לשיחה. הנושא קשה מאוד אך הדרך שבא מעביר הסופר את המשקולת לא מותירה ספק אם היה כדאי לקרוא אותו. מומלץ לכל למי שעובד, מכיר או חשב על מוגבלות אצל ילדים.
כנותו וגם הדרך שבא מתמודד הסופר עם גורלו נותנת תחושה של ניצחון ואנחת רווחה שאכן קיים עלי אדמות אדם שכזה.

נתקלתי בספר לגמרי במקרה . הוא משך את תשומת לבי בגלל העטיפה היפה (עיצוב: אורית איזנברג), ובגלל כותרת המשנה שלו. פורנייה הוא סופר ובמאי צרפתי ידוע, ויש לו שני ילדים מוגבלים מאוד מאוד גופנית ושכלית. הספר כתוב בפרקים קצרצרים. לעתים פסקאות בודדות. איך חיים עם ילד מוגבל? ועוד עם שניים? זה ספר מרגש, מטלטל, מצחיק ועצוב במידה בלתי נתפסת. לא לבעלי לב חלש, ורק לאנשים שמעריכים הומור שחור בכמויות. ספר שגורם לך להסתכל על החיים מחדש, ולהעריך את הדברים הקטנים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם.