באחד הלילות התעוררתי בבהלה מדפיקות מוזרות שנשמעו מחלקה הקדמי של האונייה. כאב הראש החריף לא עזב אותי, תחושותיי היו בערך במרכז הסקאלה בין התעוררות מהמתים לבין הנגאובר מטורף ולא הייתי כל כך בטוח איזה מהם אני מעדיף. הדפיקות לא פסקו רק השתנו פעם לקצב אחר, לאחר התמתחות קלה ניסיתי לקום ולהפסיק את הרעש הנורא הזה ואז גיליתי שבעצם אין לי שום מושג איכן אני נמצא או יותר גרוע מכך אין לי בעצם שום מושג בכלל. עם ההרגשה המשונה הזו, מלווה בדפיקות ובכאב ראש נוראי כשלו עיניי ונרדמתי שוב.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מכורבל בתנוחה עוברית, תנוחה שבד"כ איני מצליח להירדם בה, אני מאלה שאוהבים לזרוק רגליים לכל עבר, אך כנראה כאב הראש שנדמה שחלף והקור קשרו אותי ככדור למצע הרך שמתחתי. השעה הייתה בערך שעת השקיעה וכבתי הקטנה והמצומקת התחילה לשדר אותות מצוקה, אין לי כל כך מושג כמה זמן ישנתי אך משהו אומר לי שזה הרבה יותר מידיי.

ניסיתי לקום בפעם השנייה התמונות שראו עיניי היו מטושטשות ולא ברורות כלל אבל אני די בטוח שלא ראיתי אף אחד באופק, הרקיע וקו האופק היו צבועים בגוונים אדומים שהתחלפו מכתום לשחור במהירות כאילו עננים טסים במהירות מופרזת מגלים ומסתירים את אור השמש לסירוגין.

עישנתי סיגריה, את האמת לא עישנתי אף פעם בעבר, אך חוסר הברירה, הרגשת הכבדות, חוסר הידיעה והרעב הכבד לא נתנו לי מנוח. הניקוטין והזפת שהתערבלו בדמי גרמו לי להרגשה משונה, שאליה התחלתי להתרגל עם הזמן ודי מהר התנסותי הראשונה הפכה להרגל מושרש שקשה לחיות בלעדיו, היעדר האוכל הזמין והשעמום הגדול גרמו לי לרצות לעשן יותר ויותר אך גם מלאי הסיגריות לא היה כל כך ברור לי. לפעמים הם היו לפני והייתי צריך רק לגשת ולקחת ולפעמים יכולתי לגשש באפילה די הרבה זמן ולהעלות חרס בידי.

ביקיצתי השלישית הבנתי שהנורא ביותר קרה, אני לבד באוקיינוס שוכב בסירה קטנטנה בצורת גיגית קשורה בחבל רופף מעט, המשתלשל עמוק לתוך המים, נרדמתי שוב. הייתי די בודד, מידי פעם שמעתי קולות מתקרבים ומתרחקים כמעין תיפוף אך כל ניסיונותיי לתקשר עם קולות אלו עלו בתוהו. די מהר למדתי להשתמש בחבל במטרה לשלוט מצרכי מזון שונים מן הקרקעית, כפי ששולים פנינים מן הים. לקחתי כל מה שאפשר היה לאכול, החבל היה קשור בתחתיתו ספינת האם לייתר דיוק למחסני המזון של הספינה, עד היום כ - 15 שנה מאז אני עדיין לא מבין אם זו הייתה יד הגורל או יד המקרה, בין כך או בין כך זה הציל את חיי.

עם הזמן התחלתי להתרגל לצלילים המגוונים, ניחשתי שזהו כנראה סוג של נגן מוזיקה הפועל בקולי קולות, אולי מסירות ההצלה הנוספות שכנראה היו במרחק אך לא יכולתי לראות אותם רק לחוש, הערפל הרב וגווני הכתום לא חלפו ונדמה היה שלא יחלפו לעולם.

החלטתי לקבוע לעצמי סדר יום קבוע מן סוג של אורך חיים שימנע ממני לחשוב על העתיד יותר מידיי, די פחדתי להשתגע. אני לא יודע אם זו הלצה של שדרני הרדיו או שזו רק צומת הלב של אדם במצבי, אך נדמה היה שהרדיו ניגן רק שירים אפוקליפטיים, להקות כמו "אר אי אם" וזמרים כמו אביב גפן שרו על סוף העולם, להקה אחת אף הגדילה לעשות כששאלה מי רוצה לחיות לנצח? נדמה לי שקראו לה קווין אך כל הנושא המוזיקאלי היה די חדש לי. בזמנו התשובה לשאלת הסולן הייתה די ברורה, מי באמת רוצה לחיות בגיגית כל חייו מנותק מכל הסביבה ומחובר בחבל לאונייה בתחתית האוקיינוס כמו לאינפוזיה, היום אני מתחבט בשאלה מחדש כבר עבר מספיק זמן מהטראומה ההיא.

ככל שעברו הימים כך נהייתי יותר חזק, כחלק משגרת החיים שהכתבתי לעצמי היו גם שעות מסוימות שנקבעו לכושר, התאמנתי בקיק בוקסינג, זה אחד הדברים היחידים שניתן לעשות בגיגית קטנה כל כך, זה ושכיבות שמיכה. מלאי הסיגריות שלי אזל כבר מזמן ורק מידי פעם מצאתי אחת שצפה לה על פני המים תהליך הגמילה היה ארוך וקשה וכל סיגריה שהזדמנה במקרה למרום, הייתה מלווה בהנאה כואבת, מן הרגשת רוע מספקת כל כך במיוחד עם כוס קפה נמס טובה, מכיוון שלא היה איך לחמם את הקפה שתיתי אותו קר ואת האמת התרגלתי לטעם.

מצאתי ניצול נוסף, אני לא יודע איך הוא הגיע פתאום אך הוא פשוט היה שם צף לא רחוק ממני, הוא לא ענה שקראתי לו ולא הגיב שאחזתי בידו, תחושת הבדידות רק התחזקה, לאחר שהזזתי אותו הוא שקע במצולות ולא הבחנתי בו מאז.

לאחרונה גם הצטיירה במוחי מעין טבלת ייאוש, דמיינתי לי עיגול מסתובב גדול כמו שעון שמסביבו במקום שעות יש ימים שבועות וחודשים, התפללתי שהרגשת הסוף שחלחלה בי תתממש איפה שהוא בחודש השני של הגלגל, זה השאיר לי כ – חמישה שבועות להתכונן ורציתי להיות חזק. לא ידעתי מה מצפה לי אם זה טוב או רע אך הרגשתי שכבר איני יכול יותר.

האימונים המשיכו וכאבי הפרקים שליוו אותי מאז התעוררתי לראשונה בגיגית הזו די עברו חצי שנה של אימונים וסדר יום קבוע גרמו לי להתחזק ולשמור על בריאות נפשית תקינה יחסית, רק מידי פעם הרהרתי במוות, ובמה מצפה לי. חשבתי לחתוך את החבל ולחתוך לכיוון הקולות אך פחדתי שלא אמצא את הדרך למחסנים שוב וגורלי יהיה כגורל הניצול הנוסף ששקע במצולות. מלאי האוכל נדמה שאוזל, מים לא היו חסרים למרות שטעמם היה דלוח הם הספיקו לי, על אף שהייתי נתון במשטר מים מהיום הראשון די נמאס לי לשמור עליו וכבר לא היה אכפת לי אם המלאי יגמר, הייאוש חלחל בראשי כבר דמיינתי פעמים רבות את המוות יושב לפני עם גלימתו השחורה חולק איתי את הגיגית הקטנה עד שלא נותר מקום לזוז. ועכשיו האימונים היו מכוונים נגדו היה לי במי לבעוט ולעתים אף חשתי שאני ממש פוגע בו ומכאיב לו, הייתה זו תחושת סיפוק נפלאה.

השבועות הלכו וחלפו, הימים התקצרו והערפל התבהר במעט, הצלחתי לראות יותר ויותר פרטים מעורפלים מהאופק, לא כל כך הבנתי מה יש שם עצים מוזרים עטופים בחומר רירי שנדבק לידיים, צומחים בכל כיוון אפשרי, לגווניי הכתום נוספו גם גוונים אחרים כחולים מעט וארוכים כמו מערכת קורי עכביש הפרוסה בשמיים.

המשכתי להתאמן.

בסופו של החודש השני על פי גלגל הייאוש מפלס המים התחיל לרדת, כאילו נפתח סחר, או מישהו פתח את הפקק באמבטיה, היו מערבולות עצומות ונאלצתי לאחוז בחבל ההצלה בחזקה כדי לא ליפול, היה לי קשה לשלוט בנשימותיי ודפיקות הלב הלכו והתגברו, נדמה שעוד אנשים חשים כמוני, שמעתי צעקות לא ברורות ממספר כיוונים שונים ואף המקצב המרגיע שליווה אותי בחצי השנה האחרונה התחיל להשתנות. הרגשתי מחנק, כאילו מישהו לקח שקית ניילון וחסם בה את ראשי, נאבקתי בכל כוחי מנסה לתפוס את המוות בגרונו. התעייפתי מספר פעמים אך לאחר מספר נשימות קצובות המשכתי במאבק כשמפלס המים היה ממש רדוד התחלתי לרוץ ולברוח מהשטן הרודף אותי הרצפה החלקה גרמה לי ליפול על פניי אך לא היה לי זמן כל כך נטשתי את הגיגית בחפזה, רק אחזתי בחבל למקרה שאצליח לברוח ואצטרך מזון.

לאחר כ – 3 שעות של ריצה כמעט במקום ונפילות רבות, האור הכתום החל להתבהר ולהתחלף באור בוהק ומסנוור, הענן הערפילי לא מש לרגע, ובסוף נתפסתי, לא הבנתי מהיכן הוא הגיע אך יד האלוהים אחזה בי ברגליי וחבטה בי מספר פעמים בישבן. חבל ההצלה שלי היה קרוע מאוד קרוב לטבורי. חשבתי שמתתי אך תהליך המיתה היה שונה מכל חוויה אחרת שחוויתי מאותו יום בו התעוררתי לראשונה. נדמה שנולדתי מחדש לעולם אחר בפעם השנייה בחיי מזה 9 חודשים.

לאחר מספר רגעים של טלטולים מוזרים, נמסרתי לידיים גדולות אחרות שהגישו לי מזון שונה ממה שהיה נפוץ בגיגית שלי, הוא הגיע ממקור אחר, רך וגדול, היה לו טעם לוואי מתקתק ממכר, אני זוכר אותו עד היום. 15 שנה לאחר לידתי אני עדיין חש שזו חווית השחרור הגדולה ביותר לה זכיתי בחיי. השתחררתי מהצינוק וזכיתי בחיים חדשים.

הניצול השני לא שרד את המשא טענו שהחבל שלו נקשר סביב צווארו, לא כל כך הכרנו אך בדיעבד הוא היה יכול להיות אח נפלא להמשך הדרך.