ספר כואב, מצמרר ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא מעלה על כתב את הבלתי נאמר, הבלתי ייאמר, בשל הצנזורה החברתית (או הסופר אגו אפשר לומר גם) שגורמת להורים של ילדים עם חריגות (רצינית) לנסות להקהות את הכאב או לא להראות אותו בנוכחות אחרים.
הספר עורר בי עניין רב לא רק כקורא אלא מתוך עבודתי בשנה הנוכחית- אני עובד כפסיכולוג חינוכי בבית ספר לחינוך מיוחד שאליו באים ילדים הסובלים מפיגור שכלי קל ובינוני. כשאני רואה את הילדים - בעיקר אלה עם הפיגור השכלי הבינוני, אני חושב לעצמי כמה קשים ולא הוגנים החיים האלה יכולים להיות לפעמים,. הספר מבטא , נראה לי, לפחות לפעמים ולמשך רגעים, את מה שחושבים הרבה הורים של ילדים עם לקויות קשות. ספר חשוב שמביע את התחושות הקשות של אי-קבלה לצד חמלה של פורנייה לבניו. פורנייה משתמש בהומור שחור ככלי ל״בלוע״ את מה שהפגיש לו הגורל. ההומור שנון ומטלטל ומראה כמה הכאב שלו עמוק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
