הגעתי לעמוד 60 ונתקלתי במשפט: "רק כעבור שנים, כשביקרתי בערי חוף צרפתיות ... הבנתי דבר אחד: צדפות שנשלפות מקונכייתן ונאכלות חיות, הן מאכל מושלם"
תוסיפו לזה את הסרטנים המאודים, את החזירים הצלויים ועוד דוגמת אלה, מתוארים לעיניה של צמחונית כמוני, וכבר ידעתי שהספר הזה הולך לספסל תחנת האוטובוס בלי מחשבה שניה. המשכתי בכל זאת לקרוא עוד קצת, אולי אמצא בספר תיאורים אחרים נעימים לקריאה. דילגתי וקראתי גם קט

להוציא בשר טחון מהמקפיא ולהפשיר אותו.
לתבל אותו היטב, להוסיף ביצה, פירורי לחם ולהשרות, עד שהבשר סופג את הנוזלים.
לאחר חצי שעה, לטגן בחמאה -ולהכין המבורגר מדהים שמריח כמו גן עדן.
לחתוך לחמניה פריכה , עדיף עגולה, לחצי- למרוח טחינה או חומוס, לפרוס עגבניה ולסגור- המיצים של ההמבורגר יספגו ויהפכו את הלחמניה לחלק בלתי נפרד מהטעם.
אפשר גם להוסיף צ'יפס בצד.
ואז לפתוח ספר, במקרה הזה את "שביל פירורי הלח

יש לציין שהתקציר של הספר לא ממש מעיד על הספר עצמו. בניגוד למה שחשבתי אין פה ספר עלילתי שמספר על קורותיה מגיל 3 ועד לאן שהגיעה היום.(גם הכריכה של התרגום לא קשורה, הכריכה המקורית יותר מתאימה)
הספר מתחיל מאמצע חייה, מדלג מדי פעם לעבר וחוזר להווה.
התלבטתי בין ספר מעולה לבין ספר בסדר, בסף בחרתי בדירוג של ספר טוב.
כי בכל זאת דיי נהניתי מהקריאה, המתכונים לא כל כך מדברים אליי אבל הם מוסיפים לספר, התיאו

את האמת, פעם אחרונה שקראתי את הספר היה לפני 5-4 שנים משהו כזה, התאהבתי בדמות ובסיפור הכמעט קסום שלהם, גבר עשיר שלקח אותה, הביא לה בית ומשפחה, אבל כמו כל אגדה, היא לא הרגישה בבית, זאת לא הייתה המשפחה שלה, אולי בגלל שבגיל ממש מוקדם שברו לה את האמון והיא איבדה את הבית, היא לא יודעת מה זה בית, היא המשיכה לחפש אותו כל החיים.
סיימתי את הספר בשבת אחת, אהבתי את הדמויות והרצף, המעבר בין הדברים שקורים, לפ

ספר מהמם. נכון שמצד אחד הגיבורה ילדה שנעזבה בשוק בגיל שלוש ועדיין מחכה לאמא האמיתית שתחזור ותיקח אותה. היא תמיד בחשש ובפחד ולא מוצאת את עצמה. למרות היא אומצה עם עוד ילדה בדיעבד אמה המאמצת מתרחקת ולא אוספת אותה לזרועותיה, כאילו ההחלטה לאימוץ הייתה טעות.
בפן אחר לעומת זאת רואים את הסבים ההורים של אמה שאוספים אותה לזרועותיהם ולמרות המרחק הפיזי והזמן שעובר עדיין שואלים אליה ומתעניינים. האהבה הגדולה

צר לי, אני שונאת לקטול ספרים.אחרי הכל הם "ילדים" של מישהו, אבל זה ספר מיותר: המתכונת היאפית הנוקשה של קצת לבטים, קצת חוסר תיקשורת עם ההורים, כמה פרשות אהבים שלקוחות מטלה נובלה בפרובאנס וכמה מתכונים- די התעייפנו! הסבל לא סבל, הלבטים לא לבטים, הכל צבוע בפלסטיק ורוד.. מי שהמציאה את הזאנר הזה היתה נורה אפרון לפני עשרים שנה אבל לה לפחות היה חוש הומור.. בכדי להתנקם במאהבת של בעלה היא פירסמה את המרשם הסו

ספר חביב לא יותר. (אמנם מלא במתכונים לכל חובבות הבישול) הרעיון הרבה יותר טוב מהביצוע