הרומן השני של הנרי, שנכתב, כמו הראשון שלו, תחת שם עט, נחל הצלחה נאה. הוא זכה בפרסים ותורגם לעשרות שפות. הנרי הוזמן להשָקות ספרים ולפסטיבלים ספרותיים ברחבי העולם; אינספור בתי־ספר ומועדוני קריאה אימצו את הספר; הוא ראה דרך קבע אנשים שקראו אותו במטוסים וברכבות; הוליווד עמדה להפוך אותו לסרט; וכן הלאה וכן הלאה.
הנרי המשיך לחיות חיים נורמליים ואלמוניים במהותם. רק לעיתים נדירות הופכים סופרים לדמויות ציבוריות. ספריהם הם בדרך כלל אלה שזוללים, ובצדק, את כל החשיפה בתקשורת. קוראים יזהו בקלות את כריכת הספר שקראו, אך בבית־קפה, האיש הזה שָם, האם זה לא... האם זה... טוב, קשה לומר - יש לו שיער ארוך, לא? - אה, הוא הלך.
כשזיהו אותו, להנרי לא היה אכפת. מניסיונו, מפגש עם קורא הסב לו הנאה. הרי הם קראו את ספרו והוא הותיר את חותמו, אחרת למה היו ניגשים אליו? לפגישה היה אופי אינטימי; שני זרים מתכנסים יחד, אך כדי לדון בנושא חיצוני, באמונה שהשפיעה על שניהם, כך שכל המחסומים נפלו. לא היה זה המקום לשקרים או למליצות ריקות. הקולות היו חרישיים; גופים רכנו זה כלפי זה; האני של כל אחד מהם נחשף. לעיתים נאמרו וידויים אישיים. קורא אחד סיפר להנרי שקרא את הרומן בבית–הכלא. אחרת סיפרה שקראה אותו בשעה שנאבקה בסרטן. אב אחד גילה לו שמשפחתו קראה אותו בקול רם בתקופה שלאחר לידתו־בטרם־עת, ובסופו של דבר מותו, של תינוקם. והיו עוד מפגשים שכאלה. בכל אחד מהמקרים, מרכיב אחד מספרו - שורה, דמות, אירוע, סמל - עזר להם לעבור משבר בחייהם. כמה מן הקוראים שפגש הנרי נעשו רגשניים למדי. זה השפיע עליו בכל פעם והוא ניסה ככל יכולתו להשיב באופן שירגיע אותם.
במפגשים האופייניים יותר, הקוראים פשוט רצו להביע את הערכתם והערצתם, ולכך צירפו מדי פעם מזכרת חומרית, מתנה שהוכנה או נקנתה: תצלום, סימנייה, ספר. אולי היו להם שאלה או שתיים שקיוו לשאול, בביישנות, לא מתוך כוונה להטריד. הם היו אסירי תודה על כל תשובה שהיה נותן להם. הם לקחו את הספר שעליו חתם והצמידו אותו לחזם בשתי הידיים. הנועזים יותר, בדרך כלל אבל לא תמיד בני נוער, שאלו לפעמים אם יוכלו להצטלם איתו. הנרי היה עומד, זרועו על כתפיהם, מחייך למצלמה.
הקוראים הלכו לדרכם, פניהם מוארות משום שפגשו אותו, ואילו פניו היו מוארות משום שפגש אותם. הנרי כתב רומן משום שהיה חלל בתוכו שנזקק למילוי, שאלה שנזקקה לתשובה, פיסת בד שנזקקה לציור - אותה תערובת של חרדה, סקרנות וחדווה שהיא מקור האמנות - והוא מילא את החלל, השיב על השאלה, התיז צבע על הבד, הכול למען עצמו, משום שהיה חייב. ואז, זרים גמורים סיפרו לו כי הספר שלו מילא חלל בתוכם, השיב על שאלה, הכניס צבע לחייהם. עידודם של זרים, אם זה חיוך, טפיחה על השכם או מילת שבח, הוא עידוד אמיתי.
ואילו התהילה, התהילה היא לא כלום. התהילה איננה תחושה כמו אהבה או רעב או בדידות, הנובעת מבפנים ואיננה נראית למתבונן מבחוץ. היא במידה מסוימת חיצונית לחלוטין, ועולה ממוחם של אחרים. היא מתקיימת באופן שבו אנשים הביטו בו או התנהגו כלפיו. מבחינה זו, להיות מפורסם לא שונה מלהיות הומו או יהודי או בן למיעוט בעל סממנים חיצוניים: אתה מי שאתה, ואז אנשים מקרינים עליך רעיון מסוים שיש להם. הנרי לא השתנה מהותית בשל הצלחת הרומן שלו. הוא אותו אדם שהיה קודם לכן, עם אותם יתרונות ואותן חולשות. במקרים הנדירים שבהם פנה אליו קורא באופן פוגעני, עמד לרשותו נשקו האחרון של הסופר הכותב תחת פסבדונים: לא, הוא לא XXX, הוא פשוט בחור בשם הנרי.
בסופו של דבר דעכו עסקי הקידום האישי של ספרו, והנרי חזר אל קיום שבו היה יכול לשבת בשקט בחדר במשך שבועות וחודשים ברצף. הוא כתב ספר נוסף. הדבר היה כרוך בחמש שנים של מחשבה, תחקיר, כתיבה ושכתוב. גורל הספר ההוא איננו שולי לדברים הבאים שקרו להנרי, ולכן ראוי לתאר אותו.
לספר שהנרי כתב היו שני חלקים, והוא התכוון לפרסמם במה שנקרא בעסקי המו"לות "ספר היפוך" (flip book): כלומר, ספר ובו שני מערכי עמודים נפרדים המחוברים לשִדרה משותפת, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. אם תעלעל באגודלך בספר היפוך, במחציתו ייראו העמודים כאילו התהפכו על ראשם. היפוכו של הספר יביא אותך אל תאומו הזהה. מכאן השם ספר היפוך.
הנרי בחר בפורמט יוצא דופן משום שביקש למצוא את הדרך הטובה ביותר להציג שתי מרכולות ספרותיות בעלות אותו השם, אותה התמה, אותו העניין, אך לא אותה השיטה. הוא כתב, למעשה, שני ספרים: האחד היה רומן, ואילו האחר היה חיבור עיוני, מאמר. הוא נקט גישה כפולה זו משום שחש כי הוא זקוק לכל אמצעי העומד לרשותו כדי להתמודד עם הנושא שבחר. אך רק לעיתים נדירות מאוד סיפורת ועיון רואים אור באותו הספר. זה היה המוקש. על פי המסורת, יש להפריד בין השניים. זוהי הדרך שבה מסוּוגים הידע ורישומי החיים שלנו בחנויות ספרים ובספריות - מדפים נפרדים, קומות נפרדות - וזוהי הדרך שבה מוציאים לאור מתקינים את ספריהם, דמיון בחבילה אחת, היגיון באחרת. אין זו הדרך שבה כותבים הכותבים. רומן איננו יצירה נטולת כל היגיון, וגם מאמר איננו משולל כל דמיון. גם אין זו הדרך שבה בני־אדם חיים. בני־אדם אינם מפרידים בקפדנות שכזאת בין הדמיוני לבין השכלתני בחשיבתם ובמעשיהם. ישנן אמיתות וישנם שקרים - אלה הן הקטגוריות הנשגבות, בספרים כמו בחיים. החלוקה השימושית היא בין סיפורת ועיון האומרים את האמת, לבין סיפורת ועיון המבטאים שקרים.
ועדיין, הנוהג, דרך החשיבה המקובעת, מציבים בעיה, כך הבין הנרי. אם הרומן שלו והמאמר שלו יתפרסמו בנפרד, כשני ספרים, השלמתם זה את זה לא תהיה כה ברורה מאליה, והסינרגיה ביניהם עלולה ללכת לאיבוד. הם היו חייבים לראות אור יחד. אך באיזה סדר? רעיון הצבתו של המאמר לפני הרומן נראה להנרי בלתי קביל. הסיפורת, בשל היותה קרובה יותר לחוויית החיים המלאה, אמורה לזכות בעדיפות על פני העיון. סיפורים - סיפורי יחידים, סיפורים משפחתיים, סיפורים לאומיים - הם אלה שמאחים את המרכיבים הנפרדים של הקיום האנושי לכדי מכלול לכיד. אנו חיות סיפוריות. לא יהיה זה הולם להציב ביטוי נשגב כזה של הווייתנו מאחורי מעשה מוגבל יותר של הנמקה חקירתית. אלא שמאחורי ספרות העיון הרצינית עומדים אותם העובדות והעיסוק המחשבתי שעומדים מאחורי הספרות היפה - להיות אדם והמשמעות של כל זה - ואם כך, מדוע לשבץ את המאמר כאחרית דבר?
ואם נתעלם ממעמדם הערכי, אילו היו הרומן והמאמר מתפרסמים בזה אחר זה בספר אחד, הראשון מביניהם היה מטיל צל בלתי נמנע על השני.
נקודות הדמיון ביניהם חייבו את פרסומם של הרומן והמאמר יחד, תוך מתן כבוד לזכויותיו של כל אחד מהם, בנפרד. וכך, לאחר חשיבה רבה מצד הנרי, נבחר ספר ההיפוך.
מרגע שגמלה בליבו ההחלטה על הפורמט הזה, צצו יתרונות חדשים במוחו. האירוע שבלב ספרו היה, ועודנו, מטריד עד מאוד - אירוע שהפך את העולם על פיו, יש שיגידו - לכן אך הולם הוא כי הספר עצמו יהיה תמיד מהופך בחציו. יתרה מכך, אם יראה אור כספר היפוך, הקורא יהיה חייב לבחור באיזה סדר לקרוא אותו. קוראים הנוטים לבקש עזרה ונחמה בהיגיון, יקראו כנראה את המאמר תחילה. אלה החשים יותר בנוח עם הגישה הרגשית הישירה של הסיפורת, עשויים להתחיל דווקא ברומן. בכל מקרה, הבחירה תהיה של הקורא, והאצלת סמכות, מתן אפשרות בחירה, כאשר מתמודדים עם עניינים מדכדכים, היא דבר טוב. ולבסוף, לספר היפוך יש שני שערים קדמיים. הנרי ראה באמנות הכריכה לא רק תוספת אסתטית. ספר היפוך הוא ספר עם שתי דלתות קדמיות, אך ללא יציאה. צורתו מגלמת בתוכה את הרעיון שלנושא הנידון בפנים אין כל פתרון מסכם, אין שער אחורי שאותו יהיה אפשר לסגור עליו בצורה ברורה ומוחלטת. העניין הזה בעצם לעולם אינו מסתיים; הקורא מובא תמיד אל עמוד מרכזי שבו, מכיוון שהטקסט מופיע כעת במהופך, הקורא מחויב להבין כי הוא לא הבין, כי הוא איננו יכול להבין כל צורכו, אלא חייב לחשוב בדרך שונה ולהתחיל הכול מחדש. מתוך מחשבה זו, החליט הנרי כי על שני הספרים להסתיים באותו עמוד, כשרק חלל ריק מפריד בין הטקסטים ההפוכים. אולי יופיע ציור פשוט באותו שטח הפקר שבין הסיפורת לבין העיון.
כדי לבלבל את העניינים, המונח ספר היפוך (flip book) מתייחס גם למעין ספרון־שעשוע, ובו סדרה של תמונות או צילומים המופיעים בשינויים קלים בעמודים עוקבים; כאשר מעלעלים במהירות בין הדפים, נוצרת אשליה של אנימציה, של סוס דוהר ומקפץ, למשל. מאוחר יותר היה להנרי שפע של זמן להרהר בשאלה איזה סיפור מצויר היה מספר ספר ההיפוך שלו אילו היה מאותו סוג אחר: זה היה סיפורו של אדם ההולך בביטחון, בראש מורם, עד שהוא כושל ומועד ונופל בצורה דרמטית מאין כמוה.
יש להזכיר את נושא הספר, מכיוון שהוא היה הסיבה לרוב הקשיים שהנרי נתקל בהם, להיכשלויותיו, מעידותיו ונפילותיו. ספר ההיפוך של הנרי סבב סביב רציחתם של מיליוני אזרחים יהודים - גברים, נשים, טף - על ידי הנאצים והרבים ששיתפו עימם פעולה מרצון באירופה במאה שעברה, אותה התפרצות איומה וממושכת של שנאת יהודים המוכרת יותר באנגלית, מכוח מוסכמה משונה שניכסה לעצמה מונח דתי בשם Holocaust, שפירושו "קורבן לעולה". באופן מיוחד עסק ספרו הכפול של הנרי בדרכים שבהן תואר אותו אירוע בסיפורים. הנרי שם לב, במשך שנים של קריאת ספרים וצפייה בסרטים, כמה מעט בדיון של ממש היה כרוך בשואה. ההתייחסות לאירוע היתה כמעט תמיד היסטורית, עובדתית, תיעודית, אנקדוטלית, ראייתית, מילולית. המסמך האב־טיפוסי על אודות האירוע היה זיכרונותיו של ניצוֹל, 'הזהו אדם' מאת פּרימוֹ לוי, למשל. בעוד שמלחמה - אם ניקח עוד אירוע אנושי קטסטרופלי - הפכה כל הזמן למשהו אחר. מלחמה תמיד עברה תהליך של טריוויאליזציה, כלומר, המעיטו בערכה מכפי שהיתה באמת. המלחמות המודרניות הרגו עשרות מיליוני אנשים והחריבו מדינות שלמות, אלא שהתיאורים המעבירים את טבעה האמיתי של המלחמה, חייבים להידחק כדי להיראות, להישמע ולהיקרא בין מותחני המלחמה, קומדיות המלחמה, סיפורי האהבה המלחמתיים, סיפורי המדע הבדיוני המלחמתיים, תעמולות המלחמה. ובכל זאת, מי חושב על "טריוויאליזציה" ועל "מלחמה" באותה נשימה? האם היתה אי פעם קבוצת לוחמים ותיקים כלשהי שהעלתה תלונה שכזאת? לא, משום שכך אנו מדברים על המלחמה, באופנים רבים ובשם תכליות רבות. באמצעות התיאורים המגוונים האלה אנו מגיעים להבנת משמעותה של המלחמה עבורנו.
שום חירות פואטית שכזאת לא ניטלה - או ניתנה - בעניין השואה. אותו אירוע מחריד יוּצַג באופן גורף על ידי אסכולה אחת ויחידה: ריאליזם היסטורי. הסיפור, תמיד אותו סיפור, נקבע תמיד על ידי אותם תאריכים, הוצב באותם מקומות, והציג את אותה אסופת דמויות. היו כמה יוצאי דופן. הנרי הצליח לחשוב על 'מַאוּס', מאת האמן הגרפי האמריקאי ארט שְפּיגלמן. 'עיין ערך: אהבה' מאת דויד גרוֹסמן נקט גישה שונה. אך אפילו באלה, חומרתו הייחודית של האירוע משכה את הקורא בחזרה אל העובדות ההיסטוריות המקוריות והפשוטות. אם סיפור החל בזמן מאוחר יותר או במקום אחר, הקורא הוצעד, באורח בלתי נמנע, אחורה בזמן ועל פני גבולות, אל 1943 ואל פולין, כמו הגיבור ב'חץ הזמן' מאת מרטין אֵיימיס. וכך עלתה בהנרי התהייה: מדוע החשדנות הזאת כלפי הדמיון, מדוע ההתנגדות למטפורה אמנותית? יצירת אמנות פועלת ומשפיעה משום שהיא אמיתית, לא משום שהיא מציאותית. האם לא היתה סכנה בתיאורה של השואה בצורה החבה תמיד את קיומה לעובדתיות? אין ספק כי בין הטקסטים שסיפרו את אשר קרה, אותם יומנים, זיכרונות וספרי היסטוריה חיוניים והכרחיים, היה מקום גם לפרשנותו של הדמיון. אירועים אחרים בהיסטוריה, חלקם אירועים מחרידים, זכו לטיפולם של אמנים ולטובת הכלל. נזכיר רק שלוש דוגמאות לעדויות אמנותיות: אורוול עם 'חוות החיות', קאמי עם 'הדֶבֶר', פיקאסו עם 'גֶרניקָה'. בכל אחד מהמקרים נטל האמן טרגדיה עצומה ורחבת־ממדים, מצא את ליבה, ותיאר אותה בדרך מטפורית וקומפקטית. המעמסה כבדת המשקל של ההיסטוריה צומצמה ונארזה במזוודה. האמנות כמזוודה, קלה, ניידת, חיונית - האם טיפול שכזה איננו אפשרי, ובעצם, האם איננו הכרחי עבור הטרגדיה הגדולה ביותר של יהודי אירופה?
כדי להדגים ולטעון לזכותה של הדרך הנוספת הזאת לחשוב על השואה, כתב הנרי את הרומן והמאמר שלו. חמש שנים של עבודה קשה גזל ממנו הדבר. לאחר שסיים, הופץ כתב–היד הכפול בין המו"לים השונים שלו. ואז הוא הוזמן לארוחת צהריים. זִכרו את האיש בספר ההיפוך שכושל ומועד ונופל. הנרי הוטס אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי רק עבור ארוחת הצהריים הזאת. היא התקיימה בלונדון באחד האביבים, במהלך יריד הספרים של לונדון. עורכיו של הנרי, ארבעה במספר, הזמינו לארוחה גם היסטוריון ומוכר ספרים, והנרי ראה בכך סימן להסכמה כפולה, הן תיאורטית והן מסחרית. הוא לא צפה כלל את מה שעמד לקרות. המסעדה היתה אלגנטית ואופנתית, בסגנון אַר־דֶקוֹ. שולחנם, משני צדדיו הארוכים, התעקל בקווים חינניים ששיוו לו צורה של עין. ספסל מעוקל תואם היה מובנה בקיר בצידו האחד של השולחן. "למה שלא תשב שם?" אמר אחד מעורכיו, והצביע אל אמצע השולחן. כן, חשב הנרי, היכן עוד יֵשב סופר עם ספר חדש אם לא שם, כמו כלה וחתן בראש השולחן. עורך התיישב בכל אחד משני צדדיו. מולם, על ארבעה כיסאות לאורך הקצה המעוקל מעברו השני של השולחן, ישב עורך בכל אחד משני צידיהם של ההיסטוריון ומוכר הספרים. למרות התפאורה המעונבת, היה זה סידור נעים ונינוח. המלצר הביא את התפריטים והסביר על מנות היום האנינות. הנרי היה במצב רוח מרומם. הוא חשב כי זוהי מסיבת חתונה.
למעשה, זו היתה כיתת יורים.
במצב העניינים הרגיל, עורכים מחמיאים לסופרים באופן הגורם להם לראות את כל מה שאיננו כשורה בספרם. כל מחמאה מסתירה ביקורת. זוהי דרך התנהלות דיפלומטית, שנועדה לשפר ספר בלי למוטט את רוחו של הסופר. וכך החל לו, לאחר שהזמינו את ארוחת הצהריים שלהם וניהלו שיחה בטלה קצרה, מצעד שמות התואר המחמיאים המשמשים הסוואה להצעות אימפרטיביות, כמו יער בּירנאם הנע לעבר טירת דאנסינן. אך הנרי היה מקבּת נאיבי. הוא פשוט לא שמע את מה שאמרו. הוא צחק והדף הצידה את שאלותיהם שהלכו והתחדדו. הוא אמר להם, "אתם מגיבים בדיוק כפי שהקוראים יגיבו - בשאלות, הערות והתנגדויות. וכך זה אמור להיות. ספר הוא אחד מחלקי הדיבר. בלב ספרי שלי נמצא אירוע מטריד עד מאוד שיכול לשרוד רק בדיאלוג. אז בואו נדבר!"
מוכר הספרים, מוכר ספרים אמריקאי בלונדון, בעל דיבור פשוט וקול מאונפף, הוא שאחז לבסוף בדשי בגדו של הנרי, כמו שאומרים, והטיח בו את טיעונו בבירור וללא רחם. "מאמרים זה משעמם," אמר. הוא דיבר, כך הניח הנרי, מתוך ניסיונו הקמעונאי משני עברי האטלנטי, אך אולי גם מניסיונו הביקורתי כמי שקרא אותם. "במיוחד אם אתה לוקח פרה קדושה כמו השואה. מדי כמה עונות יוצא ספר שואה שהולם במיתרי הלב" -
כך ניסח זאת מוכר הספרים - "וכובש את העולם, אך על כל אחד מאלה יש ארגזים שלמים של אחרים שהופכים בסוף לעיסת נייר. ועם הגישה שלך - ואני לא מתכוון רק לקטע של ספר ההיפוך - אני מתכוון גם למחשבה הזאת שלך כאילו שאנחנו אמורים להשליך את כל הדמיון שלנו על השואה - מערבוני שואה, סרטי מדע בדיוני על השואה, קומדיות שואה -
זאת אומרת, לאן זה הולך? וחוץ מזה, אתה עוד רוצה לעשות מזה ספר היפוך, שהוא בדרך כלל סתם גימיק, באותו מדור של ספרי הבדיחות, ולא יודע, לי נראה שספר ההיפוך הזה שלך יכול להפוך לספר גיחוך. היפוך־גיחוך, היפוך־גיחוך, היפוך־גיחוך," הוא סיים את דבריו בשעה שהמנה הראשונה הגיעה, שורת צלחות קטנטנות עם פיסות מטעמים שעלו על גדותיהן.
"אני שומע את מה שאתה אומר," השיב הנרי לאחר שמיצמץ כמה פעמים ובלע משהו שנדמה היה כמו דג זהב גדול, "אבל אנחנו לא יכולים תמיד לנקוט אותה הגישה. האם לא יכול להיות שעצם החידוש שבו, גם בתוכן וגם בצורה, בספר רציני, ימשוך תשומת לב? האם לא זה מה שימכור אותו?"
"איפה אתה רואה את הספר הזה מוצג?" שאל מוכר הספרים תוך שהוא לועס את מזונו בפה פתוח. "במדור הסיפורת או העיון?"
"אידיאלית, בשניהם." השיב הנרי.
"זה לא יקרה. מבלבל מדי. אתה יודע עם כמה מלאי חנות ספרים מתמודדת? ואם נצטרך להתעסק בלהפוך את הספר כל פעם כדי שהשער הנכון יפנה החוצה, לא נראה את הסוף. ואיפה תשים את הברקוד? הוא תמיד על השער האחורי. איפה אתה שם ברקוד על ספר עם שני שערים קדמיים?"
"אני לא יודע," אמר הנרי. "על השִדרה."
"צר מדי."
"על הדש הפנימי."
"הקופאים לא יכולים לפתוח את הספר. ואם הספר עטוף בניילון?"
"על רצועה נכרכת קטנה."
"הן נקרעות ונופלות. ואז אין לך בכלל ברקוד - זה סיוט."
"אז אני לא יודע. כתבתי את הספר שלי על השואה בלי לדאוג איפה יהיה הברקוד המזוין."
"רק מנסה לעזור לך למכור את הספר שלך," אמר מוכר הספרים וגילגל את עיניו.
"אני חושבת שהנקודה שג'ף מעלה," התפרצה אחת מעורכותיו של הנרי, שנחלצה לעזרה, "היא שיש בעיות מסוימות, מעשיות וקונספטואליות, עם הספר, שצריך לטפל בהן. לטובתך," היא הדגישה.
הנרי בצע פיסת לחם וניגב בזעם טַפֶּנָד זיתים שהגיעו ממטע אקסקלוסיבי של שישה עצים בפינה מרוחקת של סיציליה. הוא הבחין באספרגוס. המלצר הסביר באריכות רבה על הרוטב, על תחכומו הקולינרי, על עידון מרכיביו ועוד ועוד. נשמע כאילו לקיקה אחת מן הדבר הזה הקנתה לך דוקטורט. הנרי דקר אספרגוס, ניגב אותו בלחלוחית הוורדרדה ותחב אותו אל פיו. דעתו היתה מוסחת מכדי שיחוש בטעם כלשהו פרט לדייסתיות ירוקה.
"בואו ננקוט גישה אחרת," הציע ההיסטוריון. פניו היו ידידותיות וקולו מרגיע. הוא היטה את ראשו והציץ בהנרי מעבר למשקפיו. "על מה הספר שלך?" שאל.
הנרי נתקף בלבול. שאלה מובנת מאליה, אולי, אך לא כזאת שאפשר להשיב עליה בקלות כל כך. זו הסיבה שאנשים כותבים ספרים, בסופו של דבר, כדי לתת תשובות מלאות לשאלות קצרות. ומוכר הספרים הציק לו. הנרי נשם נשימה עמוקה והתאפס. הוא ניסה ככל יכולתו להשיב לשאלתו של ההיסטוריון. אך התשובה יצאה מפיו מגומגמת ומתפתלת. "הספר שלי הוא על ייצוגים של השואה. האירוע כבר איננו; אנו נותרנו עם סיפורים על אודותיו. הספר שלי הוא על בחירה חדשה של סיפורים. כשמדובר באירוע היסטורי, אנחנו לא רק חייבים לתת עדות, כלומר לספר מה קרה ולטפל בצורכיהן של רוחות רפאים. אנחנו חייבים גם לפרש ולסכם, כדי שיהיה אפשר לטפל גם בצורכיהם של בני־האדם כיום, ילדיהם של רוחות הרפאים. בנוסף לידיעת ההיסטוריה, אנו זקוקים להבנת האמנות. סיפורים יוצרים הזדהות, מאחדים, נותנים משמעות. בדיוק כפי שמוזיקה היא רעש שיש בו היגיון, כפי שציור הוא צבע שיש בו היגיון, כך סיפור הוא חיים שיש בהם היגיון."
"כן, כן, אולי," אמר ההיסטוריון, מטאטא הצידה את מילותיו של הנרי ונועץ בו מבט חודר עוד יותר, "אבל על מה הספר שלך?"
זמזום עצבני טילטל את הנרי מבפנים. הוא ניסה כיוון אחר, הנוגע לרעיון שמאחורי ספר ההיפוך. "סיפורת ועיון אינם ניתנים לחלוקה בקלות כזאת. הסיפורת אולי איננה מציאות, אך היא אמת; היא מרחיקה אל מעבר למחרוזת העובדות כדי להגיע אל אמיתות רגשיות ופסיכולוגיות. ואשר לעיון, להיסטוריה, הם אולי מציאותיים, אך האמת שלהם חלקלקה, קשה להשגה, ואין לה שום משמעות קבועה המחוברת אליה. אם ההיסטוריה איננה הופכת לסיפור, היא מתה עבור כולם פרט להיסטוריון. האמנות היא המזוודה של ההיסטוריה, הנושאת את יסודותיה החיוניים. האמנות היא גלגל ההצלה של ההיסטוריה. האמנות היא זרע, האמנות היא זיכרון, האמנות היא חיסון." הנרי חש כי ההיסטוריון עומד לקטוע אותו ומיהר להמשיך בצורה לא עקבית. "במקרה של השואה, יש לנו עץ עם שורשים היסטוריים מסיביים, ופירות בדיוניים קטנטנים ופזורים באקראי בלבד. אך הפירות הם אלה שבתוכם טמון הזרע! הפירות הם מה שקוטפים האנשים. אם לא יהיו פירות, העץ יישכח. כל אחד מאיתנו הוא כמו ספר היפוך," המשיך הנרי, אף על פי שהדבר לא נבע ממה שאמר זה עתה. "כל אחד מאיתנו הוא תערובת של עובדות ושל בדיון, מארג של אגדות הטבוע בגופינו המציאותיים. הלוא כך?"
"אני מבין את כל זה," אמר ההיסטוריון בשמץ של חוסר סבלנות. "אבל שוב, על מה הספר שלך?"
לחזרה השלישית הזאת על השאלה לא היתה להנרי תשובה. אולי הוא לא ידע על מה הספר שלו. אולי זו היתה הבעיה. חזהו התרומם כששאף אוויר בכבדות ונאנח. הוא בהה במפת השולחן הלבנה, סמוק־פנים וכמי שהמילים נעתקו מפיו.
אחד העורכים שבר את השתיקה המביכה. "דייב עלה על משהו," הוא אמר. "צריך להיות מיקוד חזק יותר, הן ברומן והן במאמר. הספר הזה שכתבת הוא עוצמתי להפליא, הישג מרשים, כולנו מסכימים על כך, אבל כמו שהוא כרגע, ברומן חסרה אנרגיה ובמאמר חסרה אחדות."
המלצר הגיע, מצילו הקבוע של הנרי במהלך ארוחת הצהריים הרת־האסון הזאת, והביא מנה חדשה, אמתלה לשינוי נושא, לעליצות כפויה ולאכילה קודרת, עד שעורך אחר או מוכר הספרים או ההיסטוריון, חש בצורך המקצועי - ואולי האישי -
ליטול את הרובה שלו או שלה לכוונו לעבר הנרי ולירות שוב. זו היתה הארוחה כולה, התנדנדות כושלת מן האיוולת שבאוכל אנין־מדי אל פירוק הספר שלו לגורמים, הנרי מתפלפל ומתפלמס, הם מרגיעים ומחריבים, הלוך ושוב, כה וכה, עד שלא נשאר עוד מה לאכול ומה לומר. הכול יצא החוצה, עטוף במילים החביבות ביותר: הרומן מייגע, העלילה קלושה, הדמויות לא משכנעות, גורלן נטול עניין, הפואנטה אבודה; המאמר שברירי, נטול מהות, מנומק רע, כתוב רע. רעיון ספר ההיפוך הוא הסחת דעת מעצבנת, בנוסף להיותו התאבדות מסחרית. כל העניין הוא כישלון גמור ובלתי ראוי לפרסום.
כשנגמרה הארוחה סוף סוף והוא שוחרר לדרכו, יצא משם הנרי המום. נדמה היה כי רק רגליו מתפקדות. הן שילחו אותו בכיוון לא ידוע. לאחר כמה דקות הגיע לפארק. הנרי הופתע ממה שמצא שם. בקנדה, משם בא הנרי, פארק הוא בדרך כלל שמורה של עצים. הפארק הלונדוני הזה היה שונה. זה היה שטח רחב ידיים של דשא יפהפה, סימפוניה בירוק. היו כמה עצים, אך הם התנשאו לגובה רב, עם ענפים גבוהים, כאילו נשמרו שלא להפריע לדשא שצימח פרא. בריכה עגולה הבהיקה במרכז הפארק. מזג האוויר היה חמים ושטוף שמש, ואנשים יצאו החוצה בהמוניהם. כששוטט ברחבי הפארק, התעורר הנרי וקלט מה קרה לו זה עתה. חמש שנים של עבודה נידונו לתהום הנשייה. מוחו מוכה האלם ניעור לחיים במלמולים. הייתי צריך לומר כך... הייתי צריך לומר אחרת... מי הוא לעזאזל...? איך היא מעִזה...? - וכך התנהל קרב הצעקות בראשו, פנטזיה מלבלבת של כעס. הנרי ניסה להתקשר לאשתו, שרה, בקנדה, אך היא היתה בעבודה והטלפון הנייד שלה היה כבוי. הוא השאיר הודעה מבולבלת ושבורת־לב בתא הקולי שלה.
הגיע רגע שבו השרירים המתוחים שהתעוותו בגופו של הנרי, והרגשות שגעשו בתוכו, התלכדו יחד ודיברו בקול אחד: באגרופים קפוצים באוויר, הוא הרים רגל ובטש באדמה בכל כוחו, ובד בבד שיחרר קול חנוק מגרונו. הוא לא החליט ביודעין להתנהג כך. זה פשוט קרה, הבעת־פתע של כאב, זעם ותסכול. הוא היה ליד עץ שהקרקע סביבו רכה וחשופה, ופגיעתה של דריכת רגלו היתה רועמת, בוודאי עבורו, וזוג ששכב בסמוך הסתובב אליו. הנרי עמד, נדהם. האדמה רעדה. הוא חש את ההדהודים. האדמה עצמה שמעה אותו, חשב לעצמו. הוא הרים את עיניו אל העץ. זה היה עץ ענקי, ספינה שמפרשיה מתוחים במלואם, מוזיאון לאמנות שכל אוספו מוצג לקהל, מסגד ובו אלף מאמינים המהללים את האל. הוא נעץ בו את מבטו במשך כמה דקות. מעולם לא היה עץ כה מרגיע עבורו. בשעה שהתפעל ממנו, הרגיש כיצד הזעם והמצוקה מתנקזים מתוכו.
הנרי הביט באנשים סביבו. יחידים בודדים, זוגות, משפחות עם ילדים, קבוצות; מכל גזע ומכל מוצא אתני; קוראים, ישנים, מפטפטים, רצים ריצה קלה, משחקים, מטיילים עם כלביהם - אנשים שונים זה מזה אך חיים בשלווה זה עם זה. פארק בעת שלום, ביום שטוף שמש. איזה צורך היה לדבּר על השואה כאן? אילו מצא כמה יהודים בתוך כל ההמון שוחר השלום הזה, האם היו רוצים שיכתים את יומם היפה בדיבורים על רצח עם? האם מישהו היה רוצה שזר יבוא אליו וילחש,
"היטלראושוויץשישהמיליוןנשמותזוהרותאלוהים־ אלוהיםאלוהים"? ולעזאזל, הנרי לא היה אפילו יהודי, אז למה הוא לא התעסק בענייניו שלו? ההֶקשר הוא הכול, וברור בעליל כי ההֶקשר איננו נכון. מדוע לכתוב רומן על השואה היום? הנושא נסגר. פרימו לוי, אנה פרנק וכל היתר כבר טיפלו בו היטב ולנצח נצחים. "עזוב את זה, עזוב, עזוב," זימרר הנרי. גבר צעיר בסנדלים חלף לידו. פליפ־פלופ, פליפ־פלופ, היפוך־גיחוך, היפוך־גיחוך, כך זימרו רגליו, כמו מסקנתו המרשיעה של מוכר הספרים. "עזוב את זה, עזוב, עזוב," זימרר הנרי.
לאחר כשעה, הוא עשה את דרכו אל קצה הפארק. שלט יידע אותו כי הוא נמצא בהייד פארק. האירוניה היכתה בו. הוא נכנס לפארק כמו מיסטר הַייד מסיפורו של סטיבנסון, מעוּות מכעס, זדון וטינה, אך יצא ממנו כמו דוקטור ג'קיל הטוב.
הנרי הבין אז כיצד היה עליו להשיב להיסטוריון. ספר ההיפוך שלו עסק בקריעת נשמתו מתוכו, ויחד עימה גם לשונו. האם לא בכך עוסקים כל ספרי השואה, איבוד־כושר־הדיבור? הנרי נזכר בנתון סטטיסטי: פחות משני אחוזים מניצולי השואה כתבו או העידו אי פעם על תלאותיהם. ומכאן הגישה האופיינית לאלה שכן מדברים על כך, כה מדויקת ועובדתית, כמו קורבן שבץ הלומד כיצד לדבּר שוב ומתחיל בהברות הפשוטות והברורות ביותר. הנרי, מצידו, הצטרף כעת לרוב המכריע של אלה שהושתקו על ידי השואה. ספר ההיפוך שלו עסק באיבוד קולו.
וכך, כשיצא הנרי מהייד פארק כבר לא היה סופר. הוא הפסיק לכתוב; הדחף נטש אותו. האם היה זה מקרה של מחסום כתיבה? מאוחר יותר טען בפני שרה כי אין זה כך, משום שספר כבר נכתב - שניים, למעשה. מדויק יותר לקרוא לכך נטישת כתיבה. הנרי פשוט ויתר. אך אם לא יכתוב, הוא לפחות יחיה. שיטוט בפארק לונדוני ומפגש עם עץ לימדו אותו לפחות את השיעור המועיל הבא: אם נתקפת אומללות, זכור כי ימיך על פני האדמה ספורים וכי מוטב שתפיק את המיטב מאלה שעוד נותרו לך.