ספר מרגש ומצמרר. שני הבנים המוגבלים של הסופר מעוררים אותו לשאול שאלות נוקבות על העולם, על אשמה ועל צדק - אשר מעטים מאיתנו מעיזים להיישיר אליהן מבט ולהתבונן בהן ביום-יום.
מדוע חשוב לנו להקים דור-המשך מזרעינו? איזו משמעות יש להמשכיות הזו, כאשר נולדים ילדים מוגבלים, אשר נידונו לחיים של סבל ולעולם לא יביאו דור-המשך משלהם?
ביד עדינה ופיוטית מתאר הסופר חיים שהאושר ניטל מהם ומוחזר אליהם לאט, במשורה, ול

ספר כואב, מצמרר ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא מעלה על כתב את הבלתי נאמר, הבלתי ייאמר, בשל הצנזורה החברתית (או הסופר אגו אפשר לומר גם) שגורמת להורים של ילדים עם חריגות (רצינית) לנסות להקהות את הכאב או לא להראות אותו בנוכחות אחרים.
הספר עורר בי עניין רב לא רק כקורא אלא מתוך עבודתי בשנה הנוכחית- אני עובד כפסיכולוג חינוכי בבית ספר לחינוך מיוחד שאליו באים ילדים הסובלים מפיגור שכלי קל ובינוני. כשאני רו

מעט מאוד ספרים השאירו אותי בסופם ללא מילים.
חלקם עצבנו אותי אז קיללתי או סתם אמרתי לאשתי לא לקרוא.
חלקם עוררו בי התרוממות רוח, אז סיפרתי עליהם לרבים ככל שיכולתי.
זה השאיר אותי נתול מילים כלל.
השאיר אותי עם רגש הזדהות עמוק ביותר.
השאיר אותי עם חמלה ורצון עז להודות לילדי נורמאלי.
אך את המילים הוא השאיר בעמקי הבטן.
מותיר אחריו רק לשון יבשה.
בקיצור כמה שעות אחריו נשאר לי רק להמליץ לכם על הוויד

ספר חמוץ-מריר
מתוק-חריף
נקרא במהירות, הדפים לא מלאים גם ככה
פסקאות, עמוד או שניים לכל היותר
והבחור שם כותב בכנות. לפעמים אפשר לצחוק
בקול לפעמים מרגישים שאולי צריך
לדמוע


הספר לא אחיד בצורה בה הוא מחזיק אותך
בזמן הקריאה, אבל בגלל המבנה, הצורה והתוכן
מאוד קשה להניח אותו.


התנגשות מאוד לא-נעימה במובן הטוב
של הביטוי בין תיאורים נטולי-עידון
שמצליחים לעורר המון אמפתיה כלפי האב
האומלל