בנובמבר 1973 שיחק לי מזלי בפעם הראשונה. הייתי אז ילדה כחושה בת שלוש וישבתי על ספסל בשוק דרום קוריאני, ממתינה שאמי תחזור ותיקח אותי הביתה. אמי השאירה לי קמצוץ אוכל שהתפורר לגמרי בשלושת הימים והלילות של ההמתנה – שעות ארוכות של חשיכה אינסופית, גדושה צללים ענקיים וחוסר תוחלת.


כשהשוטרים המקומיים הביאו אותי לבסוף לתחנה, נופפתי לעומתם באגרופיי. בשעה שהם הכינו את מסמכי הנטישה, זחלתי אני על הקרקע לאסוף את הפירורים, טוענת בעקשנות, היא אמרה לי לא לזוז מהמקום. היא הבטיחה לחזור לקחת אותי.


מובן שאני לא זוכרת את כל זה. למשל, את הסיפור על השוטרים – אנשי חסדי הערטילאיים בימיי הראשונים כיתומה – סיפרו לי אנשים אחרים, והוא נשמע לי כמו אגדת ילדים רגילה. אבל עד היום אני לא מבינה איך הם יכלו להשאיר ילדה קטנה לבדה שלושה ימים ושלושה לילות. אני משערת שבתקופה ההיא רוב האנשים היו עסוקים בהישרדות. זה היה בתחילת שנות השבעים, בארץ שעדיין חיפשה מחדש את זהותה אחרי עשור של מלחמה ופילוג. היו הרבה ילדים כמוני, נטושים ואבודים, ורבים מהם אולי עדיין שואלים את עצמם, כמוני, מנין באו באמת.


הזיכרונות אולי מסולפים, אבל ישנם דברים שלא שוכחים אף פעם, תחושות אמיתיות כמו פחד ורעב, קרקור עמוק מהדהד בלב ובקיבה הריקה. אני עדיין רואה רחובות בצבע של עכברושים, מנסה להתרכז בתגרני השוק, בתנועותיהם החפוזות של טבחי הרחוב; אני כל הזמן מנסה לזהות פנים מוכרות. אני כמהה לחמימות, למעט כרוב כבוש חם, לקערה פשוטה של אורז.


אמי המאמצת משנה את הסיפור בכל פעם שאני שואלת אותה. איני חושבת שהיא עושה את זה בכוונה, אך במרוצת השנים היא חוזרת פעמים רבות על נסיבות האימוץ שלי ותמיד סיפורה לא עקבי ומלא סתירות. לפעמים היא טוענת שאף פעם לא הייתי בבית יתומים, אלא התגוררתי בביתם של איש צבא אמריקני ואשתו הקוריאנית. אבל ממסמכים מסוימים עולה שהייתי גם בבית היתומים "כוכב הים".


אני בטוחה שהייתי שם כי יש בידי תצלומים שבהם אני נראית לבושה בשמלה מנוקדת גדולה ממידותיי, ישובה על ספה מרופטת, דחוקה בין ילד אסיאני בן גילי לילדה קטנה צעירה ממני בהרבה. יש עוד תמונה שלי בחברת ילדים אחרים, שנראים חלולים כמוני. אנחנו מסודרים בשורות, כמו פירות שנועדו למכירה, מביטים לא אל המצלמה כי אם אל מאחוריה, כמצפים שיבוא מישהו, לא חשוב מי, ילחץ על עורנו כדי לבדוק אם הבשלנו דיינו ויישא אותנו הביתה.


בניירות המעטים שיש לי – מסמכים מהתקופה ההיא – כתוב, "דאפ דונג, אינצ'ון סיטי, הרפובליקה של קוריאה, העיר המיוחדת סאול," וכתובתה של אישה זקנה שהייתה "המפקחת הראשית של 'כוכב הים'". הרבה מעבר לזה לא ניתן לפענח.


סיוטי הלילה עוזרים לפעמים להבדיל בין אמת לבדיה. אחי הקוריאני, שזכור לי כצעיר ממני אך גבוה ממני, נצמד אליי כשאנחנו משקיפים על הרחובות הסואנים של כפרנו. יש לו עור חלק, חמים וזהוב, קורן כמו הירח בחודשי הקור. מתחתינו פוסעות נשים הלוך ושוב בהילוך ברווזי, נושאות כל היום סלי פירות על ראשיהן. אנו עומדים על המשמר לפי תור, מחפשים ביניהן את אמנו – אנחנו משוכנעים שאימא שלנו היא אחת מנשות הפירות. אבל החשיכה יורדת מהר, והבית נמלא בצללים לחים עוד בטרם עולה בידנו לנחש מי היא מבין כולן.


במכתב מ-1973 או 1974, כותבת אמי המאמצת למשפחתה בניו אורלינס, שהיא ואבי יצאו לחופשה מאוקינאווה והחליטו לאמץ תינוקת בת יומה, שננטשה על מפתן אחד הבתים. אבל, היא כותבת, יש גם ילדה אחרת שניגשת אלינו בכל יום ומתיישבת לנו על הברכיים. הילדה האחרת זו אני. אמי מוסיפה ומסבירה שמצאו אותי על ספסל בשוק, ושזרועותיי וכתפיי היו מכוסות כוויות של סיגריות. כשהשוטרים הביאו אותי לבסוף אל התחנה, אמרתי להם בהתרסה שאני בת שלוש, ששמי צ'ונג אה קים ושאני מחכה שאימא שלי תחזור. הרמתי אגרופים מצולקים, מרוחים בפיח ובעמילן, ונופפתי בהם לעומתם. "היא שוקלת רק עשרה קילוגרמים וחצי אבל אולי היא גדולה יותר, כי הם אומרים שהיא מדברת קוריאנית משונה אך רהוטה." הדבר המוזר ביותר, מסכמת אמי, הוא שלפי הדיווח של האחראים עליי אני אף פעם לא בוכה.


במקום כלשהו בעולם חי גבר ששקל אותי, מדד אותי, דגם את עצמותיי – מין שיטת תיארוך פחמן להערכת גילם של ילדים אבודים. אני מדמיינת אותו מופיע ב"כוכב הים" עם עט ונייר, מונה פעימות לב, מסמן עיגולים, בודק שיניים. אולי הוא גם מסכם את סימני הכוויות והחבורות על זרועותיי ועל צווארי ומחשב שלא חסרים לי יותר מדי קילוגרמים, לפני שהוא מחליט שאני מתאימה לאימוץ.


"נולדה בין ינואר ליוני," מודיע הדוקטור למי שעתידים בקרוב להיות הוריי. אולי היא בת מזל דגים?


הוא נותן לי תוקף רשמי וקובע את מקומי בין הכוכבים. תאריך הלידה שלי הוא פשרה, ההתחלות שלי הן צירוף אקראי של בין-לבין ושל חבר-את-הנקודות. מאז גיל שלוש המשוער, נעשיתי דג ואני שוחה כל הזמן נגד הזרם. אין כאן מקום לדמעות. במקום לבכות, אני שוחה בנשימה עצורה. למדתי לקצוב את האוויר החיוני כל-כך לנשימתי בשובי אל פני הים, כשכבר נעשה בטוח להיסחף עם הזרם לעבר קו החוף של גוף חמים ומגונן.


קימְצ'י מהיר הכנה


האוכל הקוריאני – בריא, כפרי ויפה לעין – הוא הגיבור הלא מוכתר של הבישול האסיאני. מגוון של ירקות מוחמצים, דחוסים וקבורים באדמה הוא הליווי המסורתי של כל ארוחה. מעולם לא התיימרתי להיות מומחית בהכנת ירקות מוחמצים כמו הטבחים הקוריאנים, אבל אני מכינה גרסה מהירה של קימצ'י כרוב בכל פעם שחסרה לי מעט חריפות קוריאנית. לפעמים אני מוסיפה לכרוב מלפפונים, זוקיני או נבטי שעועית, ולפעמים אני משתמשת בהם במקומו.


1 ראש קטן של כרוב סיני


½ כוס מלח ים


1 שורש (כ-10 ס"מ) ג'ינג'ר טרי, קצוץ דק או מגורר


1 שן שום כתושה


4-3 כפות צ'ילי יבש טחון (או סיראצ'ה (1) או סַמבל אוּלק (2))


1 כף פלפל אדום חריף קצוץ דק


1 כף שמן שומשום או שמן אגוזים


1/3 כוס חומץ יין אורז


1 כף רוטב דגים או 2 דגיגי אנשובי מעוכים


1 כף סוכר או דבש


4 בצלים ירוקים, קצוצים דק


1 ראש קטן של עולש (אנדיב) מסולסל או רגיל, קרוע ביד או חתוך


מסירים את העלים החיצוניים של הכרוב, חותכים אותו לאורך, מסלקים את החלק התחתון של העלים וחותכים אותם לרצועות ברוחב של כ-2 סנטימטרים. מניחים במסננת גדולה, מעמידים את המסננת בכיור המטבח ומערבבים את רצועות הכרוב עם המלח. משאירים כך ל-45 דקות עד שעה. שוטפים את הכרוב ומייבשים היטב, רצוי במייבש חסה (אחרת הקימצ'י יצא לח מדי). מערבבים בקערה גדולה את הג'ינג'ר עם יתר 8 המרכיבים. מוסיפים לקערה את הכרוב והעולש ומערבבים היטב. דוחסים את הקימצ'י בצנצנת או בקערת זכוכית. מכסים ושומרים במקרר, משעתיים עד שבועיים. מגישים עם אורז מאודה, עם בשר צלוי או כתוספת לכריכים או למרקים.
***
(1)סיראצ'ה (Sriracha) – רוטב צ'ילי תאילנדי.
(2)סמבל אולק (sambal oelek) – רוטב צ'ילי אינדונזי חריף מאוד.