יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציגים מכל מני כיתות ושכבות בבית הספר, למירוץ על יד בית העלמין שנמצא בסמוך לבית הספר, במין מגרש ריצה עגול וגדול. המסלול, אם הבנתי נכון, הוא 4 ק"מ, ולא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת. מה שחשוב, זה ההשתתפות במירוץ, שאביו של נער כלשהו שלמד בבית הספר ונהרג במלחמת הלבנון השנייה ייסד, כדי להנציח את זכר בנו, וכדי להראות שאולי הוא כבר לא חי, אבל הזיכרון שלו ועוד איך שחי, נושם, בועט ורץ.

והשנה, אני הולך לרוץ במירוץ.

ואז נזכרתי בספר הזה. אולי בגלל שעל הכריכה הקידמית רואים זוג נעליים הפוכות, וזה עושה אסוציאציה של ריצה. אולי בגלל שהוא עוסק במלחמת לבנון ובחיילים שנמצאים בבופור בלבנון ומתגעגעים למשפחות שלהם ולבנות הזוג שאולי הם לא יזכו יותר לראות, ולמרות שאולי הם לפעמים עושים את עצמם 'גברים' ועושים הרבה רעש וצחוקים, יש כאן הרבה פחד וחששות. ואולי גם וגם.

בכל מקרה, ראיתי שעדיין לא כתבתי ביקורת על הספר, אז ניצלתי את ההזדמנות. בנוסף לסיפור שהספר עוסק בו עם החיילים, זה ספר מאוד מיוחד. מיוחד, כי הוא כתוב בצורה אנרגטית מאוד וסוערת, כאילו חייל בשדה הקרב כתב אותו תוך כדי לחימה, ולא היה לו הרבה זמן לערוך את מה שכתב או להקפיד על שימוש בשפה יותר סיפרותית ונאותה. ככה, ישר, באופן הכי טבעי.

האמת היא שהכתיבה המהפנטת היא הסיבה היחידה שנתתי לו 5 כוכבים. בלעדיה, אולי הייתי נותן לו 4, או אולי אפילו 3. מה גם, שאת הספר לא הצלחתי לקרוא עד הסוף - הכתיבה, שבהתחלה נראתה לי מאוד מיוחדת, איבדה מהייחוד שלה כי אחרי 100 עמודים כבר מתחילים להתרגל לזה ופחות להתפעל, והעלילה, כמו שאמרתי, לא עשתה לי את זה, למרות כל הנושא המורכב שבה היא עוסקת. יכול להיות (ואני אפילו די בטוח) שהסיבה לכך היא שעוד הייתי קטן מדי בשביל לקרוא את הספר הזה, ובגלל זה נטשתי אותו לבסוף. האמת היא, שקראתי הרבה ספרים כאלה למבוגרים, כשהייתי ילד. אפילו עכשיו אני מעט חוטא בזה (מה לעשות, ספרים למבוגרים כמעט תמיד משכו אותי).

אבל עכשיו אני התבגרתי. ועכשיו, אני ארוץ במרוץ. אולי זה זמן טוב לקחת את הספר, ולקרוא אותו שוב. והפעם, עד הסוף.

***

מוקדש לחללי צה"ל ולהורים השכולים. אני איתכם. כל הזמן איתכם.

אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול

קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור, הייתה עבורי שונה לחלוטין מהקריאה הראשונה, הפעם אני ומשפחתי חווינו את המשכה של עלילת הספר, מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. אם יש גן עדן הייה מבחינתנו נבואה רעה שהגשימה את עצמה.

אני שולף כעת את הספר מספרייתי, מביט בזהירות בכריכתו המקומטת והמחורצת, המהווה תביעת אצבעות בעליו למסעותיו, עת נשאו תחוב בתוך כיס הדגמ"ח באימונים או בפעילויות מבצעיות, בהם אירועי הספר התחברו למציאות חייו כחייל.

מרץ - 2005, דור בני הייה לוחם בצוות עורב צנחנים, תקופה בה אם יש גן עדן היה לספר פולחן עבור חיילי היחידות המובחרות. רכשנו לו את הספר לבקשתו וצרפנו הקדשה כסוג של תפילה ומשאלה, שאת החוויות הנוראיות המתוארות בספר הוא לא יצטרך לעבור...

לדור אהוב שלנו
מלווים אותך בחום, אהבה ודאגה
בכול שרותך הצבאי ...
רוצים אותך במהרה בבית, חזק, מחוזק ובריא !!
שלך באהבה רבה
אמא ואבא

אני חוזר אל הספר - לנבואה הרעה של חיינו ...

שלושת גיבורי הספר אם יש גן עדן הם מראה מסויטת לתקופה בחיינו. הראשון שבהם הוא מטען הצד, הגיבור הרע, נוכח כלא נראה בחלקו הרבים של הספר, כזה שגורם לפחדים וסיוטים ולבסוף מגיח באכזריות לשנייה בודדת של פיצוץ, תובע את קורבנו ומשנה את עולמם של מי שנחשפו. במעגל הקרוב, חייל שנפצע או נהרג, במעגל השני הוא פועל כמו גל הדף, צונאמי המכה בחיילים המתמודדים עם הזוועה ואובדן החברים, ובני משפחה שמוטלים למציאות אחרת. אנחנו הגחנו לסיפור הזה כאשר דור והצוות שלו החלו לפועל בשומרון מול המחבלים.

" פתאום פיצוץ, בום אדיר, זיו נפל. עננים של אדמה, בוץ, אבק, כיסו אותנו בגלים. הכול עצר, נאלם דום." " הוא התרומם לרגע על הצד, ושוב נפל. " (עמוד 128)

יוני - 2007, מטען הצד הראשון אליו נחשף דור התפוצץ מתחת לכוח עורב צנחנים בקסבה של שכם. דור הייה בחולית המ"פ, שפרצה לסמטה לחלץ את חבריו הלוחמים, שרוסקו ממטען הצד, הוא חזר משם הלום וכואב.

" כשאתה מאבד איבר... מובטח לך סבל לכול החיים...ואז הציע שנתחייב אחד לשני, שאם משהו מאתנו מאבד משהו, השני גומר אותו, תוקע בו כדור." (עמוד 168)

דור נישלח לבקו"ם להתאושש, שם ביקר את חברו א. בטיפול נמרץ בתל השומר, שנאבק על חייו, קטוע רגליו, ופגוע ברוב גופו. מצבו הקשה קישר אותו ואותנו לגיבור השני של הספר שנפצע ונשאר נכה, זה שבקש מחבריו, הניחו לי למות, אל תניחו לי לחיות נכה. על רקע הגיבור המציאותי, התנהלו ויכוחים בביתנו, האם יש טעם לחייו של אדם שנפגע כה קשה. ורעיתי אמרה כאמא אני סבורה, שאימו העומדת בפתח חדרו מבלי לזוז, מבקשת רק דבר אחד, את חייו בכול מצב, כי היא אמא שלו, אמרה רעייתי ולא ידעה שהיא תגיע למצב הזה.

5 - ספטמבר - 2007, מטען הצד הוא איום שהתממש. צלצול הטלפון בביתנו בשש וחצי בבוקר, שינה את חיינו. קולו הרפה והנאנק מכאב של דור נשמע מעברו השני של הקו, אמא עליתי על מטען צד בשכם, אני פצוע בינוני, באו מהר לבלינסון, ואז נותקה השיחה, ורעיתי זעקה, דור נפצע. ביתי הקטנה רצה לחדרה בוכייה, התכנסה לתוך עצמה. מיד לאחר מכן נשמע צלצול שני, שליש גדוד הסיור הודיעה בקצרה, דור נפצע, אני שולח מונית לאסוף אתכם.

" הדיווח מחדר הניתוח בחיפה היגיע כשעה אחר כך, הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק "... (עמוד 204 )

הגיבור השלישי של הספר הוא חייל שנפגע בינוני מפגיעת טיל, הגיע פצוע לבית החולים, ושם הלך והסתבך עד שמת.

דור הגיע פצוע ממטען צד לבית החולים, הוגדר כבינוני, הלך והסתבך, הורדם והונשם והמשיך להסתבך, והפך לפצוע אנוש הנלחם על חייו. ואני שהכרתי את הסיפור של הגיבור השלישי, חששתי מסופו הצפוי, בעיקר בלילה ההוא בו החלו מכשירי הניטור שבחדרו לצפצף ולהתרעה על מצב של מצוקת חיים. הוצאנו מחוץ לחדרו, עמדנו לבד במסדרון, אחזנו ידיים, והרגשנו פחד מוות משתק. רק רעייתי באופטימיות שלה, ראתה סוף אחר. דור התאושש, ולאחר כשנה של טיפולים עמד על רגליו, והחל את מסע חייו.

אם יש גן עדן הוא עבורנו, לא סתם ספר, אלא עלילת ספר שהפכה למציאות חיינו, אם כי באופן שונה, דור נאבק על חייו, שרד, ולבסוף מצליח כאדם להגשים את חלומותיו, סוף אופטימי למרות הכול.

אוקטובר - 2013, מוקדש באהבה לחיילי צוות עורב צנחנים - נוב' 2004, שחוו את איימת לבנון השנייה ומיד לאחריה חזרו לשומרון בכדי לעצור בגופם ובנפשם את טרור המחבלים.

אחד הספרים החזקים שנכתבו בעברית על החוויה הצבאית של דור שלם. לכאורה זהו סיפור על צוות לוחמים במוצב הבופור בשנים האחרונות של שהות צה״ל בדרום לבנון, אבל למעשה זהו ספר על בדידות פיקודית, על פחד, על רעות, על שחיקה, ועל הפער הבלתי נסבל בין מה שהעורף מדמיין לבין מה שהחיילים חיים בפועל.

זה ספר שמצליח ללכוד היטב את אחת התחושות הקשות ביותר במערכה מתמשכת: אתה נמצא על נקודה קטנה במפה, מוקף איומים, שגרה מבצעית ואובדן, ובו בזמן מרגיש שהסיפור הגדול מתנהל מעליך, רחוק ממך, בשפה אחרת לגמרי. לשם מצליח לתת קול לאנשים שבדרך כלל מופיעים אצלנו בדוחות כ״כוח״, ״צוות״ או ״עמדה״ - אבל בפועל הם נערים וגברים צעירים שמחזיקים עולם שלם על כתפיהם.

הכתיבה מחוספסת, ישירה, לפעמים בוטה, אבל דווקא לכן היא אמינה כל כך. הספר לא עושה רומנטיזציה לשירות ולא מחפש גבורה נקייה. הוא מראה את החברות, ההומור השחור, הפחד, העייפות והאומץ כפי שהם מתערבבים בשטח. בעיניי זה ספר חובה לכל מי שרוצה להבין לא רק מה היה בבופור, אלא מה קורה לנפש של לוחם כשהמציאות המבצעית נמשכת הרבה אחרי שההיגיון כבר נשחק.

אח, איה, קחו אותו מכאן! אאוץ', תוריד את הרגליים שלך ממני! נו, תוריד אמרתי, ספר לא מחונך שכמוך!
לא סתם בחרו לך את הכריכה הזאת, אה? תמונה של רגליים לספר בועט ומופרע. אני עתוקה. אתה יודע מה זה עתוקה? עתוקה זאת קוראת שנשימתה נעתקה. ככה, נעתקה מאוסף מילים. התלפפו סביב הריאות ולחצו חזק. זה מדהים שמילים יכולות לחדור ככה, לא? מילים יכולות לחדור לכל מבצר. אפילו לבופור. אבל אולי זאת לא הדוגמא הכי טובה כי הבופור לא כזה חזק. עובדה, מתו שם. אם אתה מפחד, יש גם מילים שיכולות לשמור עליך, תהילים נגד טילים, יש לי סטיקר כזה.

אל תראה אותי ככה, לא כל ספר גורם לי להיות עתוקה. ממש לא. צריך להיות מיוחד כדי לזכות בליבי. כולן אומרות את זה? שיאמרו, אני מתכוונת לזה. רק אל תעוף על עצמך, אני רואה שהגובה מתחיל לסחרר אותך קצת. צריך להחזיר אותך לקרקע. אבל בכיוון הנכון, לא כמו בכריכה, בטח התבאסו שככה התהפך להם. יאללה, רד לכאן ותביא אתך בקבוק מלא מהאוויר הצלול שם למעלה. רק תשתדל שלא יכנס גם עשן מההפגזה הקרובה כי אני שומעת "יציאה" ולא בא לי להיות עתוקה מפיח. נו, רד כבר, אבל בזהירות, יש מוקשים בדרך. הגעת בשלום? יופי. הבקבוק התנפץ? לא נורא, העיקר שאתה שלם.
עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב, מה נראה לך שככה אתה מנבל את הפה? מדבר כמו פח, באמת. כמה גסויות! הייתי צריכה לתלוש ממך כוכב על איך שאתה מדבר על בחורות. ככה מדברים רק בגן-העדן שמבטיחים לחיזבאללה, אם יש אותו. אתה שומע? תוריד ת'עיניים כשאני מדברת איתך. הפה שלך זה כמו רובה. את הקנה של הרובה שלך אתה דואג לשמור נקי? נכון? רק כי השארת אותי עתוקה, הפעם אני אוותר לך. אבל לא יהיו עוד וויתורים. חבל, כי אתה צלף נהדר. אתה אמור לדעת שלכלוך מפריע.

ברוח התקופה ולכבוד חודש הספר אכתוב כמה ביקורות שמשלבות בין שתי האהבות הגדולות שלי - תנ״ך וספרות ישראלית

״אם יש גן עדן״ - רון לשם

״אם יש גן עדן״ נקרא כרומן מלחמה מודרני מאוד, אבל מתחת לפני השטח הוא כמעט ספר על עקדה מתמשכת. הבופור הופך להר שעליו דור שלם של בנים מונח שוב ושוב, לא בידי אב אחד אלא בידי מדינה, מערכת, שפה של גבורה והרגלים של הקרבה. לשם מצליח לכתוב את החיילים לא כסמלים אלא כבני אדם: מצחיקים, מפוחדים, גסים, אוהבים, חיים מאוד - ולכן גם פגיעים כל כך.

הכוח של הספר הוא בכך שהוא מפרק את המיתוס בלי לבזות אותו. הוא מבין את הרעות, את האומץ ואת היופי שבשירות, אבל גם שואל מה קורה כשחברה מתרגלת לשלוח את בניה אל ההר ולקוות שמלאך יעצור בזמן. במובן הזה, זהו לא רק רומן על לבנון, אלא ספר על ישראליות שמתקשה להבחין בין שליחות לבין התמכרות לקורבן.

נכתב לפני עשרים שנה - רלוונטי במיוחד לתקופתנו.

גם בפעם השניה - מדובר בקלאסיקה נפלאה

בקיצור שווה כל שקל שהוא יעלה לכם ויותר.
הספר מכניס לאווירה מהמילה הראשונה, רק תנסו לקרוא את העמוד הראשון ותבינו שאין לכם דרך לברוח לשום מקום, אתם תקועים. תקועים בבופור.
הספר הזה הוא ספר קריאה חובה, מסוג הספרים שהיית מצפה שיקראו בשיעורי ספרות, לא כי הוא כתוב בשפה גבוהה או מפוסק כראוי אלא כי הוא באמת גורם לך להתעניין, כי זאת כתיבה מהסוג שמגרה לך את המוח וכובשת לך את הלב

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

תמיד קשה לי לכתוב ביקורות על ספרים כאלה, ולא בגלל שאני אמביוולנטית לגבי הביקורת עצמה, אלא בגלל שעל "ספרים כאלה" יש דעה נורא חזקה בקונצנזוס, כמעט אוטומטית, ומה לעשות שלפעמים בא לך להשמיע קול קצת אחר. כחלק מכך, אני יודעת שהסיפור קרוב לליבם של רבים, בין אם בגלל השקה לסיפורם האישי ובין אם סתם כי מדובר בנושא כל כך טעון וכואב, ואני כמעט מרגישה צורך משונה להיות זהירה בביקורת שלי בגלל זה.
ובכל זאת, מדובר בספר שזנחתי אחרי 230 עמודים מתוך כ-320. לא הצלחתי לסיים אותו, או שאולי "לא הצלחתי" זה לא מדויק - לא מספיק רציתי. לא הרגשתי שזה ישתלם לי. התהליך שעברתי לאורך 230 העמודים האלה היה לינארי שלילי ועצוב - ההתחלה הייתה נהדרת; קולחת, בהירה, סיפורית, ציורית, מעידה על 'ספר אחר'. ככל שהוא התקדם והתקדם, החזרתיות החלה קצת להלאות ולא הרגשתי שהעלילה מחזיקה מים. הרגשתי שבשלב מסוים הספר שואף להיות פשוט 'מסה חזקה' על לבנון השנייה, ודווקא לאור השאיפה הזו הוא קצת כשל. זה בבירור מסוג הספרים (גם מבחינת סגנון הכתיבה וגם מבחינת רמת העומק של העיסוק בנושא הנידון) שדווקא עלילה יותר פשוטה, אנושית, הייתה הופכת אותו ליותר נגיש ו'נזכר'. אבל כאן, כמדומני, יש איזה ניסיון לייצר טקסט טולסטוי-יבסקי-גרוס-מינגווי על גברים ישראלים בקרב, שהוא מעל-לעלילה ומעל-לזמן ולכאורה אמור לכאוב ולצלק, אבל זה פשוט לא עובד, או לכל הפחות לא עובד מספיק טוב. כדי שהספר הזה יהיה מה שהוא מתיימר להיות, הוא צריך להיות כתוב בכמה דרגות עומק יותר רציניות, בשפה אחרת, ובעיקר ליישם אלמנטים ספרותיים קצת יותר מורכבים מלספר לי על סלנג צבאי ועל אווירה צבאית.
וחבל, כי יש בו רגעים נורא נוגעים, וכשאני אומרת "נורא נוגעים" אני מתכוונת למשל לרגע שבו הדובר יורד לארץ לחופשה קצרה מלבנון, ופתאום מסתכל מחלון הרכב או סתם ברחוב ורואה איך העולם כמנהגו נוהג - בפרט אני זוכרת איזה מגש של קרואסונים יוצא ממאפייה, כאילו כלום. ספר חזק באמת, כנזכר לעיל, מעלה על נס רגעים כאלה ונותן להם את המקום לשקוע, ולא לעוד סיפור על סלנג או על החברה שרבתי איתה בסופ"ש עד שכבר יצאתי ו-וואי כמה אני חרמן והנה הדתי שהוריד את הכיפה והנה ההוא שמת לו חבר והתעצבן והעיף כיסא.
המציאות חזקה יותר מהקלישאות האלה. העצב והכאב הם ברגעים הרבה יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, של החוויה - והספר לצערי נוטה לפספס את זה. הוא לעתים יותר מידי קלישאתי, יותר מידי 'סוער ובוטה', ובעיקר נורא מפריע לי שכאדם מבוגר (אולי גם קצת זקן בנפשו), יש גבול לעד כמה אפשר להכיל טקסט שנכתב מפרספקטיבה של בן 19 או 20. אם בחרת להעביר חוויה אותנטית, לירית וכאובה, אל תבחר בדמות של "ערס, סוס פרא", אלא בדמות שהקורא ירגיש שיש "קבלות" לתהומות הרגש שהיא לוקחת אותו אליהן.

בשורה התחתונה זה לא ספר רע. הוא קולח, הוא נוגה לפרקים, יתכן שהוא אפילו ספר ש"צריך לקרוא" - אבל בבחינת הערכה כיצירה ספרותית גרידא? הוא לא משהו, וזה צריך להיאמר.