“האם סופרים הם שקרנים בשירות הממשל? האם סיפורים הם שקרים? האם כל התרבות האנושית אינה אלא מערכת מורכבת של כותבים מטעם, מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב על מנת לשרת נראטיבים של אליטות?
אלו השאלות המרכזיות שהרומאן הנפלא הזה מותח לאורך כל 400 העמודים שלו, יחד עם תיאור מהמם של התבגרות של אישה אחת, שעובדת בתור שקרנית למחייתה - כמממנת סופרים "פטריוטים" מטעם פרויקט סודי של הMI5.
הדמויות כתובות היטב, האירועים מתוארים בריחוק אירוני אבל ברגישות אנושית, וחייה של סרינה הגיבורה נכרכים היטב בדרמות הגדולות של זמנה, ומעניקים להיסטוריה של המלחמה הקרה זווית אישית ומיוחדת.”

“זו הייתה חנות ספרים של פעם ללא כל ספק, שמה "רובינזון" בנחלת בנימין. ערמות של ספרים חדשים וספרי יד שנייה בכל מקום אפשרי ומדפים עמוסים "בממתק" שאני הכי אוהבת..
שלפתי מאחד המדפים את "דברי מתיקה" של מקיואן ושאלתי כמה הספר של איאן עולה? המוכר אמר "מקיואן" ! אמרתי שמשום מה לא מסתדר לי להגות אותו. ואז כמו תסריט ידוע במקרים שכאלה הוא ביקש שאומר מאסצ'וסט .הרי בלי שום בעיה ניגנתי מעל שפתי במומחיות את המילה, אבל מקיואן פשוט לא מסתדר לי משום מה. יותר קל לי לומר SHE SALE SEA SHELE ON A SEA SHORE

הספר והעלילה לעומת זאת ריתקו אותי. כשקוראים ספר טוב יודעים כי יש תחושה כשמסיימים את הספר של בלון שהיה מלא והתרוקן .או סוג של אופוריה כמי שעדיין לא מוכנה לצאת מהאווירה שהספר יצר עבורי.

העלילה מתרחשת בשנות ה 70 ברובה בלונדון הגשומה והסגרירית ומדי פעם יוצאים קצת לברייטון או מתארים את הרכבות התחתיות או את הבתים בעלי הלבנים האדומות שכל כך מזוהות עם אנגליה. .אני כל פעם תוהה מחדש איך ישראל ומלחמותיה מוזכרות בכל כך הרבה ספרים. כן גם אנחנו מוזכרים כאן בנושא פוליטיקה ,מלחמת יום כיפור טרוריסטים מינכן ופלסטינאים.

סרינה סטודנטית אנגלייה יפיפייה שכל החיים אמא "פימפמה לה שהיא צריכה ללמוד את הדבר הנכון ולהתקבל למשרה נכונה כדי להיות משהו בחיים. היא רצתה ללמוד ספרות אנגלית אבל סיימה בסופו של דבר במגמת מתמטיקה. בכל המשוואה הזו לא סיפרו לה שהתאהבות בגבר נשוי מבוגר ממנה ב 30 שנה יכול לשבור לה את הלב אבל גם לגרום לה לצמוח ולהתפתח ולסלול דרך לשרות החשאי אם-אי-5..ואם הרושם הוא ששרות חשאי כולל בחורות עירומות והמון מרטיני כמו בג'ימס בונד אז ההפך הוא הנכון .הבניין האפרורי שבו עבדה היה נטול זוהר וצנוע להחריד. על כל זה נוסיף איפוק אנגלי וגינונים עתיקים.

הספר מלא התאהבויות של נערה צעירה תוססת ויצרית שאוהבת לאהוב והאמת היא שדי קל לאהוב אותה את סרינה בחזרה.

השפה שבה הוא משתמש היא שפה גבוהה וכשקוראים אותו נפעמים מהתיאורים החדים והמדויקים שבהם הוא משתמש. לדוגמא:

"הזקנים שוב אינם ממלאים את עורם. הוא תלוי עליהם, עלינו, כמו מקטורן בית ספר שנקנה במידה שתספיק לכמה שנים, או כמו פיג'מה. ובאור מסוים, אולי בגלל הווילונות שבחדר שינה, טוני נראה צהבהב כמו ספר ישן בכריכה רכה".

ספר שכתוב טוב ,נעים לקרוא ולאהוב אותו..(לא מספרת יותר מדי בכוונה כדי שתרוצו לקרוא )”

“היא קצת מעצבנת, הגיבורה של הסיפור הזה, ונראה כאילו למקיואן לא כל כך אכפת, כלומר, הוא לא עושה שום מאמץ על מנת שאחבב אותה. וכשיש כזאת גיבורה, אז למה לקרוא עליה, כלומר, את מי מעניין מה יקרה לה? שתחיה, שתמות, שתעשה מה שבא לה, הרי לא באמת היה אכפת לי ממנה.

המשכתי, כי חיכיתי לטוויסט, לסצינה שתחולל את השינוי, הטריק הזה שמקיואן יודע לעשות ושגורם לי לראות את העולם אחרת. אז חיכיתי...

במקום זה קרה משהו אחר. 

אני חושבת שכדי לכתוב באמת על ספרות, לתהות לגבי מידת ההשפעה שלה, לגבי האופן שבו מייצרים עניין או מאבדים את הקוראים, או לגבי הקשר בין המציאות לספרות, אתה חייב להיות סופר בעל מוניטין. זה לא שלא נכתבו ספרים על ספרות גם על ידי סופרים מתחילים, אבל אז אני לא חושבת שהם עסקו במהות באופן עמוק. כדי לעשות את זה, ודרך סיפור, כלומר גם לסובב כל הזמן כדי לבדוק מכמה זוויות וגם להדגים, להדגים, להדגים, כשהנושא הוא כל כך אבסטרקטי, אתה צריך קוראים שיתנו לך קרדיט.

אז את הקרדיט נתתי וזה הצליח. התחלתי להנות. מהסיפורים שבתוך הסיפור, מההפוך על הפוך, מהעיסוק בכתיבה ובחלק ממה שנגזר ממנה, הפרסום, הביקורות, הפרסים, המקום והמשמעות שאפשר ליחס להם. 
 
ויש מצב שמהיום, בכל פעם שמישהו יספר לי על הנסיונות שלו לשכנע את הילד או הילדה ללכת ללמוד משהו פרקטי במקום ספרות או פילוסופיה, אני אזכר גם בספר הזה.

**********

אני רוצה לנצל את הבמה הזאת גם כדי להגיד תודה רבה לכל מי שפרגן ולכל מי שתרם לגן (ולד' עוד תודה רבה על שהכינה לנו גם את דף הנחיתה המלבב הזה שבו אפשר יהיה להתעדכן באופן שוטף). בינתיים קצת תמונות מהימים הראשונים.

תודה.”

“כשסופר מחליט לכתוב בגוף ראשון דמות שאינה ממינו - סופר על אשה, סופרת על גבר - רצוי שתהיה לו סיבה טובה לעשות זאת, פרט לגימיק, כי הרבה פעמים כשקוראים ספר כזה מרגישים צרימה (אני הרגשתי צרימה כזאת ב"מאדם בובארי" שלא נכתב בגוף ראשון, אבל דמות האשה שם היתה צורמת לטעמי). הספר הזה כתוב בגוף ראשון של אשה, ולא רק שלסופר היתה סיבה טובה מאד לעשות זאת - סיבה שמתבררת רק בסוף - הוא גם הצליח, לטעמי, להיכנס מתחת לעורה ולהיות אשה.

סרינה היא יפהפייה בלונדינית, בת טובים, שאוהבת מאד לקרוא אבל יש לה כישרון אמיתי במתימטיקה ואמה הנמרצת מתעלת אותו ללימודי מתימטיקה בקיימבריג', ומכחידה את רצונה של סרינה ללמוד ספרות באוניברסיטה בינונית ולהשתקע באיזו עיר שדה ולחיות חיים בורגניים לא מרשימים. הייתם חושבים שרשימת הכישורים הזו תיצור גם אשה בטוחה בעצמה (ביופיה, בנשיותה ובשכלה)? מי שיחשוב כך הוא בודאי גבר...סרינה מטולטלת כנוצה ברוח - חסרת ביטחון, שואפת לרָצות, מוכנה להענות לכל גחמה של כל מי שהוא דומיננטי ונחוש ממנה. חייה של סרינה מוקדשים למטרות אפויות למחצה של אחרים, והיא תרקוד לחליל של אותם אחרים, שיצליחו לשכנע אותה - בקלות - בערכן של מטרותיהם.

הספר כתוב טוב כמו שמקיואן יודע: הסיפור מתקדם היטב, עיצוב הדמויות העיקריות טוב וכן גם עיצוב התקופה באנגליה של שנות השבעים המשמימות. מקיואן, כדרכו, עושה שימוש מושכל בהחלט בסיפורים צדדיים לכאורה, שמתבררים בסוף כ"תשתית ראייתית" ממדרגה ראשונה. בנוסף אהבתי מאד את ההומור ואת התיחכום. בחלק מהספרים של מקיואן שקראתי היתה נטייה לעומס (במיוחד בתאורים שמנסים להחיות תקופה) בספר הזה העומס היה מינורי, בהחלט נסבל.

אהבתי את הספר - אליו הגעתי בזכות הביקורת של מלכי (תודה רבה!). ייהנו ממנו אלה האוהבים ספרים מתוחכמים, כאלה המפתיעים בהפיכת הסיפור הנראה שיגרתי, למשהו אחר, הרבה פחות שיגרתי. והשאלה הנשארת ללא מענה היא מה דינו של בוגד הבוגד בבוגד? לי אין תשובה. וגם למקיואן לא.”