התפאורה של טירונות כ"ל (כושר לקוי) בבסיס צבאי בשנות החמישים היא לכאורה התפאורה נטולת הקסם ביותר שניתן למצוא. יש בה משהו ענייני, ארצי מאוד. מה גדולה הייתה הפתעתי כשנכנסתי לעובי הקורה של הספר הזה וגיליתי עד כמה רב בו הקסם והמסתורין - מילה שלמדתי להעריך מחדש בעקבות הקריאה בו. סגנון כתיבתו של קנז הופך דווקא את הארצי ביותר למסתורי ביותר, דווקא את ייסורי הגוף, את שבירת הנפש, את אכזבות האדם, הפשוטות ביותר, לדבר היפה ביותר שהחיים מציעים לנו. השיחה, הדיאלוג בין שני בני אדם, חברים או אויבים, מתגלים כולם כתפאורה האידיאלית ביותר להופעת הקסם, החיים, הבלתי נודע והמסתורי.
משהו בי סרב לקבל את הכותרת כצמד מילים סתמי שנבחר מתוך ההתרחשות העצומה שהספר מציג. קמה בי איזה התעקשות יהירה לנסות להבין את הכותרת באופן אחר, בהיר יותר. כזה שיאפשר קריאה של רובד נוסף , עמוק יותר. כזה שאולי יבהיר ויחבר את שלל הדמויות, הסיפורים והמאורעות השזורים בהתגנבות יחידים לכדי איזה אחדות מטפורית.
מי מתגנב ולאן? בספר ברור למדי שאלו הם הטירונים שנאלצים להתגנב אל נקודת הסיום בסדרת השטח. כאשר מפקדיהם יורים עליהם כדורי עץ תוך כדי התקדמות אל היעד, ומי שקופא במקום נאלץ לשוב אל נקודת ההתחלה. אך מהי החשיבות של הרגע הזה, של הסצנה הזאת שקיבלה איזה מעמד גבוה יותר וקנז בחר להניף אותה בפתח הספר כמו דגל המקבל את פני הבאים?
אני חושב כי המתגנבים הן הדמויות, והיעד הוא ליבו או תודעתו של הדובר ושל הקורא.
מלבס גיבור הספר הוא מעין מספר עד המשקיף על ההתרחשויות מן הצד. הוא תמיד מעורב בהן אך לרוב הוא לוקח בהן חלק פאסיבי . הוא אף פעם לא הבולט ביותר, המצטיין ביותר או החלש ביותר. הוא תמיד עומד מן הצד ומשקיף במעין אדישות למתרחש. הדבר הבולט ביותר שהוא מעיד על עצמו הוא שהוא אוהב לראות את יופיים של הנחשלים. את הקסם והיופי שבהתפרקות ובכישלון, בשבירתו של האדם נוכח הקשיים שהמציאות מתיכה בו. אבנר, אולי חברו היחיד אך גם מעין אויב לו, מתיח בו כי הוא מציצן , טפיל, אוכל פגרים. זה המתקין ארוחה, וסועד בהנאה, ממצוקותיהם של אחרים. אבנר פורס בפני מלבס את תפיסת האינטימיות שלו, זאת לאחר שמלבס מתבונן בבן-חמו בשעה שהוא מייבב בבכי עם הגעתן של אימו ושל אחותו לביקור בבסיס הטירונות:
"יש דברים שאסור לראות".
" מי קובע את זה?" שאלתי.
אבנר התעלם מן השאלה: "יש דברים שאסור לראות, אתה לא מבין, בן-אדם? יש רגעים שצריך לדעת להפנות את הראש הצידה ולא להסתכל."
" אני לא הסתכלתי בזה מתוך שמחה-לאיד או מתוך לעג, " אמרתי, "הסתכלתי בזה מפני שחשבתי שיש בזה יופי."
"אתה יודע? גם חולי-מין שמסתובבים בלילות בגנים ציבוריים לראות זוגות שמתעסקים או אלה שהולכים להציץ בחלון של איזה אישה מתפשטת, גם הם חושבים שבסך-הכל הם מסתכלים על משהו יפה, אם תשאל אותם, הם בטח יגידו לך שאין שום הבדל בינם ובין האנשים שהולכים לתערוכה של ציורים או לראות שקיעה על שפת הים או מבצר עתיק בגליל או הצגה של תאטרון או סרט בקולנוע. אתה לא מבין שמה שקורה לאנשים חיים ברגעים כאלה זה לא תאטרון וזה לא סרט?"
"בחייך אבנר תפסיק להטיף לי מוסר. אני לא סובל את זה. אתה חושב שעשיתי משהו רע, אני חושב שלא עשיתי שום דבר רע. בסדר, כל אחד מאיתנו יישאר עם הדעה שלו. מה דעתך על אחותו? ראיתי שהיא מוצאת חן בעיניך."[...](עמ' 212)
בהמשך מסביר אבנר כי היפה והמכוער הם קרובים עד כדי אחדות. הם כשני צדדים של מטבע, שני הפכים שהם אחד. מה שהוא קסום, מסתורי יפה ורב משמעות - כאשר הוא נחווה מבפנים, באינטימיות בין אדם לעצמו, לעולם או לרעהו, הרי הוא יפה . אך כאשר מתבוננים על הדבר מבחוץ, ללא כל היקשרות רגשית, מתוך ניכור או סתמיות – אותם דברים שהם פסגת היופי האנושי מופיעים בכיעורם ובגיחוכם והאדם נדמה לבריה גועלית ומעוררת רחמים.
האמירה הזו המקבלת ביטוי מפיו של אבנר, הגיבור השני בסיפור לצידו של מלבס המספר, היא מעין דבר תוכחה שכנגד הספרות. אם היופי האנושי, הקסם והמסתורין שהאדם מסוגל לחוות ולחיות, חתומים בפני המתבונן מן הצד – כיצד אפשרית אומנות הסיפור? נדמה כי המוחלטות של היופי האנושי נשארת בלתי נגישה כשהיא נמסרת בתיווך , באופן אמצעי, בעזרת השפה או באמצעות המספר. רק באופן בלתי אמצעי, בהשתתפות מלאה, יכולה מוחלטות זו , יופי וקסם אלו, להופיע בפני הצופה-החווה. נדמה כי נגזר דינם של המספרים הסופרים, המשוררים וקוראים הספרים והשירים לראות רק גועל וכיעור ולחוות רק רחמים ושאת נפש לנוכח ההצצה לתוככי הנפש האנושית , ואל עבר הפינות הנסתרות של יחסי הגומלין האנושיים.
אך "התנגבות יחידים" מוכיח דווקא את ההפך. הדמויות מתגנבות אל ליבו של מלבס, וכך גם אל ליבו של הקורא. הוא איננו צופה בהן מן הצד, מבחוץ, באופן מוזיל או מגחך. אלא מתוך הזדהות מלאה איתן, מתוך תקווה, ייאוש, אהבה וכעס. הקסם מופיע. המסתורין מקיף את הקורא, ואת מלבס. וטירונות הכף למדים של שנת חמישים ומשהו נהיית לממלכת סתרים בה מתגלה האנושי בכל הדרו, בכל מופלאותו קסמו ויופיו.
