• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

מאת אשכול נבו

הביקורת של לוּשוּ

תמונה של לוּשוּ
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

מאת אשכול נבו

הביקורת של לוּשוּ

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של לוּשוּ
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן
0
סדרה:עמודים לספרות עברית
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מיס פ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 14 שנים

“לא הצלחתי וכנראה שאף פעם לא אצליח להבין את ההתתלהבות האווילית בעיניי כלפי הספר הזה. לא מחדש דבר,לא נ”

37/136
ביקורות על משאלה אחת ימינה
הבאה
YanivS
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

חומוס-חבר'ה-יופי-אחלה.


next

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
5קוראים|גיל ממוצע47|60%נשים

על המבקרת

תמונה של לוּשוּ

לוּשוּ

חברה מזה 17 שנים
14 ביקורות•1 נבחרות•95 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות
תמונה של לוּשוּ
לוּשוּ
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות14
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה95
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות מקורית5ספרות1

דיון על הביקורת

5 תגובות
רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 10 שנים

לוקח זמן אבל לבסוף....חן חן על הקישור, אכן ביקורת מצויינת

לוּשוּ
לוּשוּ •לפני 10 שנים
מה הקשר? הקשר הוא שמדובר בחוויה ספרותית מינורית, הן ברמת הכתיבה והן בבחירת הנושא, שהוא כאמור-ההוויה הישראלית הפשטנית, שנטחנה מכל צדדיה. "חולצת סוף קורס ובחורה בגי'נס צמוד" או "חומוס וחבר'ה" אם תרצה. ומכיוון שאנחנו עוסקים פה באשכול נבו, הרשה לי לשלוח אותך הישר לביקורת מצוינת מאת "שונרא החתול"-לספר אחר של נבו, שתסביר לך טוב יותר כוונתי: http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=90269
אפרתי
אפרתי•לפני 10 שנים

בזמן מתושלח הבינו. היום לא.

רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 10 שנים

המממ....לא הבנתי, רגע, נתחיל מההתחלה מה הקשר חומוס? לנגב צלחת חומוס בזמן הקריאה או אחריה?

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

אין סיכוי שאכתוב תגובה שלא תעלה באורכה על הביקורת. אבל קשה לי להתאפק כי זה כל כך מקורי.

וואלה יופי. תבואי כל יום.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של לוּשוּ

והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

לא רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני עדיין לא רוצה.
מדוע?

יש ספרים שמזהים את הלב שלך ואתה את שלהם.
לקרוא אותם מרגיש כמו שיחה בין אדם לבין עצמו,
כמו שתי מראות המשתקפות זו לזו בתדהמה ובאהבה.
אתם חולקים איזה פצע, כישלון ייחודי, איזו היסטוריה בראשיתית.
אתה מכיר אותו, מזהה את הDNA שלו
הוא-הוא הספר הסודי שלך.
כששמו יעלה בשיחה תתרגש מעט,
וכשאחר יקרא בו- תחייך אל כריכתו כממתיק סוד.

לעולם לא תוכל לנקד, לציין או להעריך את משקלו הפרוזאי, איכותו הכתבנית
ולטמא את החוטים העדינים שנקשרו ביניכם.

ולכן, אסיים פה.
ורק אבקש, שבקריאתכם
בין דף לדף- מיסרו את אהבתי.

3>

לפני 10 שנים•לוּשוּ
חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית

יורם קניוק

יש ספרים שיטפטפו ממך דמעות
יש ספרים שיטפטפו אליך פחדים
ויש את יורם פאקינג קניוק, שיבעט לך בלב בקצב הפעימות
עד שתזכר איך זה מרגיש להיות חי, גם אם מעולם ידעת.
תיזרק ותתגלגל, תיסע לאיזו ארץ חדשה, הכל יהיה רע לתפארת, ומטורף כמו המציאות
רכבת הרים שאין בה פיסקאות לא פסיקים ולא נקודות
הספר הזה ינסה לנשוך אותך אם תעז לקחת בו הפסקות.
הוא ילגלג עליך כשתשוב להמשיך לקרוא בו, ולא תבין מה משמאלך ומה מימינך.
תהיה מבוכה בחדר.

קראתי אותו מזמן, נשארו רק רשמים שבלב
ופינה קטנה שמורה לו,
מרופדת בנייר זכוכית.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

חי לו אדם בימי גרמניה הנאצית
הוא יכול להיות אני, הוא יכול להיות אתה.
איש עמל הוא, מקמץ במילים, מבקש את השקט, לעשות לביתו, לאהוב את אשתו.
הוא אינו מעוניין להקריב את עולמו לטובת פסיכוזה פוליטית.
אך זוהי איננה פוליטיקה.
זהו יקום חדש ומטורלל שבו אינך יכול לבטוח עוד באיש מלבד עצמך,
בו אנשים מתוגמלים על הלשנות, הגסטפו מרחרח בין הבתים, מחפש איזה תירוץ כושל לשלוח אותך אל קיצך בעוון בגידה במולדת.
ואותו אויר גרמני צפוף שמקיף אותו, ״אויר המצחין מבגידה״, עולם בו ״המפלגה״ היא מעל הכל-
מולידה באדם זעם שלא ידע מימיו.

זהו סיפורו של זעם הצדק;
אותו זעם היכול להטריף את נפשו של אדם אשר חי במציאות שנטרפה.
גם אם הכל יהיה לשווא
גם אם הכל חסר סיכוי
גם אם ראשו עלול להערף בעבור זה.
הוא ייעשה מעשה.
זעקתו תישמע.

הנס פאלאדה, שאת סיפור חייו מומלץ לקרוא במקביל לסיפור פרי עטו,
כתב את הספר הזה כיצירתו האחרונה והזועקת, ב-24 ימים.
תארו לעצמכם, ספר עב כרס בן 600 פלוס עמודים היוצא בפרץ שכזה, כמעט בלתי נתפס.
ניתן לראות בספר הזה צוואה,
בחירה להביט ולהתייחס אל העם הגרמני הפשוט בתקופת המלחמה.
העם הגרמני בכיעורו, בעליבותו, בפחדנותו, אך גם ברגעים שבהם אתה עומד משתומם וליבך גדוש בכבוד וגאווה.
חלק מהדמויות שכותב פאלאדה הן תפארת, אתה כמעט יכול להריח אותן מרוב כישרון.
ועל אף שהספר מבוסס על מקרה אמיתי,
פאלאדה ברא סיפורי משנה נפלאים ומשונים המכניסים את הקורא כדייר נוסף בעלילה- המתחבט ומהרהר במתרחש.


רבים שאלו ושואלים את עצמם- איך ייתכן שכולם נדמו ונתנו לרשעים לנצח?!
איך איש לא עשה דבר?
האם תהיתם אי פעם-״מה אני הייתי עושה״?
אם כן- קיראו את הספר הזה
ובסופו, ענו על השאלה.

אתם עלולים מופתעים.




לזכרם של אוטו ואליזה המפל.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
אני ודודי

אני ודודי

רפי רוזן

בעולם מתוקן, עברייני מין ספרותיים היו נענשים
במעצר יצירה מידתי.

החלחלה הגואה בי למראה צבעוניותה המחרידה של הכריכה
משליכה אותי 10+ שנים אחורה, לילדה המבוהלת שהייתי בעודי קוראת על דוד שמחה,
אחיינו הרך בשנים וחברתו הרכה גם כן הרצים להם עירומים באחו, כמו לא הייתה חקיקה נגד פדופיליה מעולם.
דוד חיים מלמדם את מנעמי הגוף, האהבה, ואהבת הגוף (תיאוריה ופרקטיקה)
ומסביר להם, כמה אופייני, שהוא-הוא הצודק בעוד כל שאר המבוגרים הם סתם נפיחות
ולנו הקוראים- שפדופיליה זה אחלה.
מגוון של נושאים כלל הספר המסוייט הזה, הודות למנגנון הגנה פסיכולוגי משובח כל אלו הודחקו .

רפי רוזן, מייסד שיטת הביואורגונומי, ניודיסט נלהב ואוהב קטינים מושבע
ביצע בי מעשה סדום רוחני.

ראו הוזהרתם.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
נקמת יותם

נקמת יותם

אהרן מגד

במילה אחת- תפל.

וביותר ממילה-
תחושה של כתיבה מאולצת, עקרה רגשית, עומק של מדור רכילות רע במיוחד.

עכשיו, ספר רע זה דבר אחד.
אבל ספר רע ש"משודרג" על ידי הוספת אינספור ציטטות משמימות וחסרות אוריינטציה על מנת להוסיף נופח עלאק אינטלקטואלי זה כבר בלתי נסבל.

גדולתו של גיבורנו יותם היא בתרגומיו המדהימים של כתבים ביוונית (ע"ע ציטטות מחרידות).
יותם הוא אדם הסובל מנוירוטיות לא אמינה במיוחד (מי סובל יותר? יותם או קוראיו?) התקפי זעם לא ברורים, ובאופן כללי, סובל מאישיות לא מגובשת ספרותית.

לאשתו הפסיכולוגית המהוללת שחייה המקצועיים מורכבים מכנסים והוראת רפואה (?!)
יש עוד פחות טעם וריח מלבעלה.
כמו תבשיל שלא נטעם לפני הגשה.
או לחילופין-הוגש מקולקל...

א-כ-ז-ב-ה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

~ "האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים." ~

קפקא על החוף

הדמויות:
אדם שמדבר על עצמו בגוף שלישי,
אישה שחיה במקביל לדמותה השניה
ונער עם ערפילית עורב אחת.
בתכנית:
מבוך אדיפלי סוריאליסטי מרוסס גרפיטי פילוסופי.
על המוסיקה:
בטהובן וחברים.
במסע תזכו להנות ממטעמיו של המטבח היפני שיוגש לכם על מצע לבבות חתולים ונגיעות געגוע. [הזן החריף.]
*למקדימים להזמין- הופעת אורח של ג'וני ווקר וחליל נשמות החתולים.
תחזית:
רוח וצלצולים עם סיכוי למטר דגי מקרל בשעות אחה"צ [רצוי להביא מטריה.]

אזהרה: האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים.

יפנים,
לך - תבין.

[המלצה זו מוגשת לכם ע"י לושו,
בת העשרים וארבע החזקה ביותר בעולם.]

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
זיכרונות מהזונות העצובות שלי

זיכרונות מהזונות העצובות שלי

גבריאל גרסיה מארקס

"הדם זרם בעורקיה בשטף כמו שיר שהתפצל עד למקומות הכמוסים ביותר בגופה וחזר אל לבה לאחר שטוהר באהבה."

"ריחפתי בין עננים תועים ודיברתי אל עצמי מול המראה מתוך אשליית שווא שאגלה מי אני."

" 'היא תהיה בת חמש עשרה בחמישה בדצמבר' אמרה לי.
'בת מזל קשת מושלמת.' הטריד אותי להיווכח שהיא מציאותית
עד כדי כך שיש לה יום הולדת."

"קסטורינה הכירה לי את עולמם של עלובי החיים, שבו הזונות הזמינו את הלקוחות העניים לארוחות הבוקר השופעות שלהן, השאילו להם סבון, טיפלו בכאבי השיניים שלהם ובמקרי חירום העניקו להם נדבת אהבה."

זהו סיפורו של אדם קשיש, עיתונאי בקושי, הידוע בכיעורו, בקמצנותו, ובעוד אי אלו תכונות מזהירות,
הרוצה להעניק לעצמו, לרגל יום הולדתו התשעים, מנת אדרנלין משובחת בדמות ילדה-נערה בתולה לבילוי לילי נהנתני. כמו כן אנו מקבלים הצצה לעולמן הקודר והלעיתים מחוייך (על פי מארקס) של אלו הנמצאות בצד האפל של החיים.
חששתי מעט מגילויים של פדופיליה מעל דפי הספר
ואף ניתן לומר שישנו רובד אירוטי מינורי,
אך לא צורם מדי.
נסיים במילותיו שלו :

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

חביב, לא יותר.

לפני 16 שנים•לוּשוּ
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

"עשינו אהבה באיזורי כלום וכיבינו את האורות. זה היה כמו לבכות. לא יכולנו להביט זה בזה."/ "הייתי צריכה ילד. מה זה אומר להצטרך ילד?"
"לפעמים ביקשתי ממנו משהו שאפילו לא הייתי צריכה, רק כדי לתת לו להשיג אותו בשבילי."

אמנם רוב רובו של הספר מתרחש מנקודת מבטו ובענייניו של אוסקר של, הילד הספק חביב ספק מעיק.
א ב ל, החלק הכובש ביותר בספר בעיני, הדופק המואץ, המילים המדוייקות ביותר(או שמא לומר, אובדנן של המילים)
הוא סביב סיפורה של סבתא של אוסקר, או למעשה-סיפור זוגיותם של סבתו וסבו של אוסקר.
סיפור שיכול בקלות להחזיק ספר משל עצמו, עוצמתי ומדהים.
אל הספר הגעתי בעקבות המלצות חמות ולא היה לי חיבור מיידי אליו, הוא מתחיל בינוני ומסתיים בבעבוע רגשי עוצמתי.
מומלץ לאוהבי עורקים רגשיים מתפתלים.

לפני 17 שנים•לוּשוּ
הזר [מהדורת 1985]

הזר [מהדורת 1985]

אלבר קאמי

א. קאמי , אחד מעמודי התווך בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שוטח לנו את עולמו המאוד ייחודי של גיבור בעל מה שנראה כמו הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.
הכתיבה היא כה מדוייקת- עד כדי תחושת זעזוע של הקורא שנוטה להזדהות טוטאלית עם הגיבור שקאמי יצר( שמתנהלת בצורה חריגה במקרה הטוב.)
קצר ומרשים.

לפני 17 שנים•לוּשוּ

ביקורות נוספות על "משאלה אחת ימינה"

משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

עד כמה שאני יודעת אשכול נבו היה פרסומאי (בספר שלו צימר בגבעתיים שיש סיפור אחד שהדמות שלו היא פרסומאי) ובספר הזה יש דמות של היא פרסומאי. הוא גם מעביר סדנאות כתיבה וגם בספר הזה יש סדנת כתיבה של סופר מצליח. הוא גדל בחיפה ועבר למרכז וגם הדומיות בספר הזה גדלו בחיפה ועכשיו הן בתל אביב.
זאת אומרת שאשכול נבו יצק מעצמו לכל הדמויות שלו.
לדעתי הרעיון הבסיסי של הספר הזה מאוד יפה וגם הביצוע מאוד יפה. אשכול נבו הוא הכי שיראלי שיש וגם הדמויות שלו עושות מסלול חיים שיראלי סטנדרטי. ילדות, תיכון, צבא, שטחים, טיול אחרי צבא בדרום אמריקה עם פטריות הזיה (בספר שלו צימר בגבעתיים אחת הדמויות חזרה מדרום אמריקה עם הזיות אחרי שלקחה שם פטריה או שמהו), תל אביב, סטוצים, אהבה וקריירה, שכל אחד בוחר בקריירה שונה, חלק רוחניות וחלק יותר פרקטיות. בגדול אפשר לאפיין אותם ככה – החתיך המסוקס, החביב, הרוחני, הרגיש.
הוא כתב פה ספר שלדעתי עומד במבחן הזמן כי חזרתי אליו אחרי הרבה שנים (אני במין פרויקט כזה לחזור לספרים של אשכול נבו אחרי שרק עכשיו קראתי את הספר הראשון שלו צימר בגבעתיים וגם כתבתי עליו) ושוב מאוד נהניתי. הרעיון של הספר פנטסטי, ממש מקורי מאוד והוא כותב נפלא.
כמו שכתבתי, הוא הכי ישראלי שיש ואני נהנית לחזור לספרים שלו אחרי הרבה שנים.
מומלץ מאוד מאוד. חמישה כוכבים + כוכב אחד שהוא אשכול נבו בעצמו.

לפני שנה•
★★★★★
•דיילת בכטב"מ
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

לפני 12 שנים•עומרי
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

קראתי את משאלה אחת ימינה רק עכשיו, למרות שהוא ספר די ישן. מה שהכי תפס אותי זו הפשטות שלו הכתיבה של אשכול נבו לא מתאמצת ולא מנסה להיות יפה מדי, ודווקא בגלל זה היא עבדה עליי.
הדמויות הרגישו לי מאוד אמיתיות, כאילו אני יכולה לפגוש אותן ברחוב. מה שהיה לי הכי מיוחד זה לראות רמות של אכפתיות ומסירות שקצת קשה למצוא היום. יש שם דמויות (כמו יובל) שפשוט 'ננעלות' על מה שהן אוהבות בטוטאליות, ובשבילי זה היה הדבר הכי חזק בספר.
אהבתי את הדינמיקה של החברות הגברית שם. יש משהו נורא יפה בלראות גברים שבאמת קשורים אחד לשני, בלי משחקי אגו. זה גרם לי לחשוב הרבה על החיים שלי ועל מה שאני מחפשת.
דמות הכותב (יובל) ממש נגעה בי. הוא לא מפחד להיות חשוף, להודות בחלומות שלו ולהיות נאמן למה שהוא מרגיש, גם אם זה נראה 'יותר מדי'. זה גרם לי לתהות אם עוד אפשר למצוא היום בחורים כאלה שקטים, יציבים, שלא נותנים לציניות של העולם להרוס להם את התמימות ואת היכולת להתרגש מדברים פשוטים.
זה ספר שבאמת נכנס ללב כי הוא מרגיש אנושי. ממליצה לכל מי שרוצה רגע לעצור ולחשוב על מה שחשוב באמת.

לפני 6 חודשים•דריה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

זהו, סיימתי י"ב. עכשיו אפשר לזרוק את כל החולצות של התלבושת האחידה לארונות של אחותי הקטנה ולהגיד לה בחגיגיות שהיא הבאה בתור, לשרוף את כל הספרים והמחברות הריקות כי אף פעם לא כתבתי בהן כלום, ומי בכלל כותב במחברות היום, לומדים מסיכומים (בתחילת השנה כמו כל שנה מצליחים לשמור על משמעת עד שמחברת אחת הופכת להיות המחברת לכל המקצועות ובהדרגה גם היא נעלמת), אפשר לזרוק לתוככי הארון את השמלה שלבשתי בנשף סיום כי בינינו למה שאני אלבש אותה שוב אם לא לאיזה חתונה, לשים במגירה הכי תחתונה ונשכחת את הספר מחזור בידיעה שאני לא אסתכל בו אלא אם כן אפגוש מישהו ברחוב מהשכבה שלי שיאמר לי שלום ואני אהיה אחר כך חייבת להיזכר איך לעזאזל קוראים לו, לומר שלום לכל החברים מהכיתה, שאתגעגע ושישמרו על קשר ובלב לחשוב "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". עכשיו אני כבר חייבת למצוא עבודה לפני שאמא שלי תשתגע ולהוציא כבר רישיון כי נגמרו התירוצים.
זהו, באמת נגמר. עוד עשר שנים מעכשיו אני אהיה כמעט בת עשרים ושמונה, זקנה, רווקה נצחית שגרה עדיין עם ההורים ומגדלת שלושה חתולים, ממלמלת משהו על זה שהדור של היום הוא לא כמו הדור של פעם והולכת לישון בתשע וחצי כמו אמא. שיט.
או שאולי יקרה לי מה שקורה לגיבורים של "משאלה אחת ימינה". אני לא אצליח להיפטר מאף אחד ואפגוש את כולם בכל סמטה בחיים אחרי ניסיונות כושלים לברוח. אולי אני אשאר בעיר שבה גדלתי למרות שתמיד חשבתי שאני אעבור לחיפה, המקום שבו גדלו הגיבורים של הספר (האנשים הכי נחמדים בארץ גרים בחיפה, זה ידוע. אבל תגידו להם את זה והם תמיד יכחישו) אחרי תקופה קצרה שאבלה בירושליים, ואני שוב אלך כל יום למכולת של שולה כמו תמיד, כמו עכשיו, והרחובות המוכרים והשכונה הרגילה והפלאפל של שלום בצומת, וכולם יזהו אותי גם אם לא בשם אז בפנים, ההיא שלא יצאה מכאן, יגידו לי שלום ואני אגיד חזרה אחרי שלא הספקתי לעבור לצד השני של הרחוב ולהתחמק. זה לא ישנה, כי גם שם בטח יחכה לי מישהו.

את כולם בכל מקרה כבר פגשתי בספר הזה, שמכיל קצת יותר מדי את כולנו. אין אחד שלא יזהה כאן משהו שקרה גם לו, החברים הנצחיים מהתיכון, הטיול שעשו לסיני כשעוד היתה בשטח ישראל, הטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, ההוא מהיסודי הגאון שהפך בסוף לשומר בבית ספר. כולם פה. תברחו!!!
בחן, בקסם ועם כישרון רב מגולל אשכול נבו את סיפורם של כל אלה. ועדיין למרות כל הקסם ניכר שהוא מנסה לדחוף קצת בכוח יותר מדי ישראליות לספר אחד. לא אכחיש שנחמד לקרוא ספר שכבר לא קוראים לגיבוריו ורוניקה או ג'סיקה או דרייק אלא עמיחי ויובל ואופיר למרות שכולם פחות או יותר אותו הדבר. בכולם תזהו טיפוס מסוים שקיים בתוך כל חבורה. אבל די, כמה אפשר, רציתי לברוח לכמה שעות מכאן והנה הספר הזה מפגיש אותי שוב עם כולם? כנראה באמת אי אפשר להימלט. כנראה בגלל זה ישראלי יזהה ישראלי אחר בכל מקום.
ומה השורה התחתונה של כל אלה? מה אשכול נבו מנסה לומר? שהסיפורים של כולנו בסוף נפגשים? שחברות אמיתית זה משהו שלא בא ברגל? שאפשר לצאת מישראל אבל ישראל לא תצא ממך וכולנו מחוברים באיזשהו קשר שלא ניתן להסברה? שאנחנו יכולים לחלום כמה שאנחנו רוצים על מה נהיה בעוד כמה שנים ולגלות שהגענו למקום אחר לגמרי? ואולי שהרבה יותר קשה לעמוד בקו הגמר ולגלות שמישהו בשורה חסר. שהרבה יותר קשה לסיים כשמישהו שאמור להיות איננו?

אני באמת לא יודעת. כרגע כל מה שאני רוצה זה לקנות כרטיס לאלסקה ולעוף מכאן לאיזה שבוע שבועיים, לברוח מעמיחי מיובל מיערה ומשירה ולדבר עם ג'סיקות וורוניקות ודרייקים, לחזור ולגלות שאחרי הכל אי אפשר באמת לעזוב את הבית, גם אם לפעמים הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אריאל
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות.
ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)...
צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות.
תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית.
ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד.
ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה.
וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים.

הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30.
החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים.
הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה.
כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום.
כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר:

*להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית.
*להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה.
*למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות.
*לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים.

אז מה חשבתי?
נתחיל מהטוב:
אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול.

אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל...
הוא בעצם דמות קצת פתטית.
עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...)
אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה).

אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן.
אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום.

הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14...

זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי.
כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן...

אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים -
וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות...
כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו.

אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם -
כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח.

אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום.
אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א).

האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי?
את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...

לפני 10 חודשים•המורה יעלה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

וואוו אשכול נבו, וואו!
אני חושבת שאני יכולה להגדיר את הספר הזה בלב שלם כגאוני.
קודם כל הקונספט של הספר, הספר מספר על ארבעה חברים, והסיפור נכתב על ידי אחד מהם. זאת אומרת-הוא לא רק מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם, אלא אחד מהם ממש כותב את הספר לכאורה, וחבר אחר שלו, צ׳רצ׳יל עושה עבורו את עריכת הלשון.
אנו יודעים בשלב זה שהסופר לא יכול להגיב משום מה, ואנו יודעים שקרה לו משנו והעורך מוסיף הערות משלו על האירועים שקרו.
אז כל הזמן ניסיתי במהלך הקריאה לשים את עצמי במקום של צ׳רצ׳יל ולנסות לקרוא הכל מהעיניים שלו, מה שגרם לחווית הקריאה שלי להיות מיוחדת עוד יותר.
עניין נוסף הוא שהמספר לא בהכרח מהימן, אנו קוראים את כל הספר וחיים אותו דרך עיניו של יובל, (המספר) כשבסוף הוא מספר על תהליך הכתיבה שלו, והוא אומר שכסופר ניתן לו החופש לשנות אירועים, או להחליף אדם אחד באדם אחר ואז התחלתי לחשוב מה בעצם באמת קרה ומה הוא שינה.
קונספט, רעיון וביצוע גאוניים בעיניי.
הספר בעצם מספר על תקופת זמן של ארבע שנים, ממונדיאל למונדיאל שהחברים נזכרו בכל המונדיאלים שראו יחד והתחילו להזכר מה השתנה במהלך השנים ״מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה״
וככה בעצם עמיחי, אחד החברים ממציא רעיון שכל אחד מהחברים ירשום על פתק שלוש משאלות שהוא רוצה להגשים עד המונדיאל הבא, שבו יפתחו את הפתקים ויראו מה השתנה.
ואז מתחיל הסיפור של ארבעת השנים האחרונות בחבורה. ארבעה בנים והנשים בחייהם.
וואו.
אנחנו עדים בסיפור הזה לכל מחשבותיו החשופות ביותר של יובל, לטוב ולרע.
כל הרגשות הכנים שלו, בלי לייפות. הרגשות היפים והמכוערים.
כל אחת מהדמויות הייתה אנושית להפליא, לכל אחת הדמויות היה אופי בנוי היטב, ולא הרגשתי דמויות ״תבניתיות״.
הספר מדבר המון על שינוי. האם אדם יכול להשתנות?
חלק מהדמויות משתנות מקצה לקצה
וחלק נשארות בדיוק אותו הדבר, ודורכות על אותו מוקש שוב ושוב.
השפה של אשכול כל כך קולחת וזורמת, ובכל זאת חודרת לנשמה כל כך חזק.
הרגע שמתגלה משמעות השם של הספר, זה אחד הרגעים הכי טובים וחזקים של הספר שהשאירו אותי בצמרמורת מטורפת עם פה פעור. (חבל שבתרגום לאנגלית שינו את השם, זה ממש מאבד את הפואנטה)
בקיצור, ספר מדהים מדהים מדהים, ממליצה מקרב לב, נכנס ללב ומעורר הרבה מחשבות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Are you ready kids?
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

הספר הזה הוא בין הנמכרים בחנויות, הוא ספר זהב של נבו.
באמת שניסיתי לקרוא את הספר ההתחלה הייתה מעניינת הוא אפילו הזכיר לי את בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרינד ואז שהגעתי לעמוד 100 השתעממתי מהספר.
התאכזבתי מאוד הרגשתי שהדמויות שטוחות מאוד ומזכירות לי ספרים שכבר קראתי פחות מוצלח מארבע בתים וגעגוע

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•אורי החמודה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

זה היה רעיון של חברה. להביא לי את הספר. היא אמרה שהיא חושבת שאני אוכל להתחבר לזה. ככה, במשפט תמים (לכאורה) התחלתי לקרוא את משאלה אחת ימינה.
ספר שמדבר על הדינמיקות הדקות בין אנשים, חברים ואהובים. הוא נתן מבט כן על כל אחת מהדמויות, וגרם לי להתחבר לכל אחת מתכונותיהם - הטובות והרעות.
הוא בעיקר גרם לי לחשוב על הקבוצת חברים שלי. דמיינתי בעצמי את אחד מהם מדבר כמו צ׳רציל, ואת השני מתנהג כמו אופיר.

והדברים המופלאים באמת, הם שכותב הסיפור (לא נבו, אלא מר פריד) - מרשה לעצמו להתבטא איך שהוא רוצה, כי בסיפור שלו הוא יכול להעיף את עצמו מהשלשלאות הכבדות של המציאות. ובתוך הנרטיב שלו, נהניתי במיוחד מזה ש-׳אין תוכן אמיתי בספר, הוא רק על החברים׳ (תודה למנחה סדנת הכתיבה). כי הדברים המעניינים ביותר שיש לקרוא הם הדינמיקות הקטנות בין אנשים, כאשר ברור שה-settings לא באמת משנים - ספר על כלום שאומר הכל.

לפני שנה•
★★★★★
•omer israeli
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

נראה שהספר עומד במבחן הזמן ואף מצליח להמשיך ולמשוך את הקורא אל תוכו.

לפני חודשיים•
★★★★★
•קרן
דירוג
4.0
לפני 9 שנים

“ספר חמוד מאוד. עלילה זורמת, סוחפת. לעיתים מעט קיטצ'ית, אבל סה"כ מאוד מהנה. אשכול נבו כותב נפלא. ספר”