לא רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני עדיין לא רוצה.
מדוע?

יש ספרים שמזהים את הלב שלך ואתה את שלהם.
לקרוא אותם מרגיש כמו שיחה בין אדם לבין עצמו,
כמו שתי מראות המשתקפות זו לזו בתדהמה ובאהבה.
אתם חולקים איזה פצע, כישלון ייחודי, איזו היסטוריה בראשיתית.
אתה מכיר אותו, מזהה את הDNA שלו
הוא-הוא הספר הסודי שלך.
כששמו יעלה בשיחה תתרגש מעט,
וכשאחר יקרא בו- תחייך אל כריכתו כממתיק סוד.

לעולם לא תוכל לנקד, לציין או להעריך את משקלו הפרוזאי, איכותו הכתבנית
ולטמא את החוטים העדינים שנקשרו ביניכם.

ולכן, אסיים פה.
ורק אבקש, שבקריאתכם
בין דף לדף- מיסרו את אהבתי.

3>

יש ספרים שיטפטפו ממך דמעות
יש ספרים שיטפטפו אליך פחדים
ויש את יורם פאקינג קניוק, שיבעט לך בלב בקצב הפעימות
עד שתזכר איך זה מרגיש להיות חי, גם אם מעולם ידעת.
תיזרק ותתגלגל, תיסע לאיזו ארץ חדשה, הכל יהיה רע לתפארת, ומטורף כמו המציאות
רכבת הרים שאין בה פיסקאות לא פסיקים ולא נקודות
הספר הזה ינסה לנשוך אותך אם תעז לקחת בו הפסקות.
הוא ילגלג עליך כשתשוב להמשיך לקרוא בו, ולא תבין מה משמאלך ומה מימינך.
תהיה מבוכה בחדר.

קראתי אותו מזמן, נשארו רק רשמים שבלב
ופינה קטנה שמורה לו,
מרופדת בנייר זכוכית.

חי לו אדם בימי גרמניה הנאצית
הוא יכול להיות אני, הוא יכול להיות אתה.
איש עמל הוא, מקמץ במילים, מבקש את השקט, לעשות לביתו, לאהוב את אשתו.
הוא אינו מעוניין להקריב את עולמו לטובת פסיכוזה פוליטית.
אך זוהי איננה פוליטיקה.
זהו יקום חדש ומטורלל שבו אינך יכול לבטוח עוד באיש מלבד עצמך,
בו אנשים מתוגמלים על הלשנות, הגסטפו מרחרח בין הבתים, מחפש איזה תירוץ כושל לשלוח אותך אל קיצך בעוון בגידה במולדת.
ואותו אויר גרמני צפוף שמקיף אותו, ״אויר המצחין מבגידה״, עולם בו ״המפלגה״ היא מעל הכל-
מולידה באדם זעם שלא ידע מימיו.

זהו סיפורו של זעם הצדק;
אותו זעם היכול להטריף את נפשו של אדם אשר חי במציאות שנטרפה.
גם אם הכל יהיה לשווא
גם אם הכל חסר סיכוי
גם אם ראשו עלול להערף בעבור זה.
הוא ייעשה מעשה.
זעקתו תישמע.

הנס פאלאדה, שאת סיפור חייו מומלץ לקרוא במקביל לסיפור פרי עטו,
כתב את הספר הזה כיצירתו האחרונה והזועקת, ב-24 ימים.
תארו לעצמכם, ספר עב כרס בן 600 פלוס עמודים היוצא בפרץ שכזה, כמעט בלתי נתפס.
ניתן לראות בספר הזה צוואה,
בחירה להביט ולהתייחס אל העם הגרמני הפשוט בתקופת המלחמה.
העם הגרמני בכיעורו, בעליבותו, בפחדנותו, אך גם ברגעים שבהם אתה עומד משתומם וליבך גדוש בכבוד וגאווה.
חלק מהדמויות שכותב פאלאדה הן תפארת, אתה כמעט יכול להריח אותן מרוב כישרון.
ועל אף שהספר מבוסס על מקרה אמיתי,
פאלאדה ברא סיפורי משנה נפלאים ומשונים המכניסים את הקורא כדייר נוסף בעלילה- המתחבט ומהרהר במתרחש.


רבים שאלו ושואלים את עצמם- איך ייתכן שכולם נדמו ונתנו לרשעים לנצח?!
איך איש לא עשה דבר?
האם תהיתם אי פעם-״מה אני הייתי עושה״?
אם כן- קיראו את הספר הזה
ובסופו, ענו על השאלה.

אתם עלולים מופתעים.




לזכרם של אוטו ואליזה המפל.

חומוס-חבר'ה-יופי-אחלה.


next

במילה אחת- תפל.

וביותר ממילה-
תחושה של כתיבה מאולצת, עקרה רגשית, עומק של מדור רכילות רע במיוחד.

עכשיו, ספר רע זה דבר אחד.
אבל ספר רע ש"משודרג" על ידי הוספת אינספור ציטטות משמימות וחסרות אוריינטציה על מנת להוסיף נופח עלאק אינטלקטואלי זה כבר בלתי נסבל.

גדולתו של גיבורנו יותם היא בתרגומיו המדהימים של כתבים ביוונית (ע"ע ציטטות מחרידות).
יותם הוא אדם הסובל מנוירוטיות לא אמינה במיוחד (מי סובל יותר? יותם או קוראיו?) התקפי זעם לא ברורים, ובאופן כללי, סובל מאישיות לא מגובשת ספרותית.

לאשתו הפסיכולוגית המהוללת שחייה המקצועיים מורכבים מכנסים והוראת רפואה (?!)
יש עוד פחות טעם וריח מלבעלה.
כמו תבשיל שלא נטעם לפני הגשה.
או לחילופין-הוגש מקולקל...

א-כ-ז-ב-ה.

~ "האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים." ~

קפקא על החוף

הדמויות:
אדם שמדבר על עצמו בגוף שלישי,
אישה שחיה במקביל לדמותה השניה
ונער עם ערפילית עורב אחת.
בתכנית:
מבוך אדיפלי סוריאליסטי מרוסס גרפיטי פילוסופי.
על המוסיקה:
בטהובן וחברים.
במסע תזכו להנות ממטעמיו של המטבח היפני שיוגש לכם על מצע לבבות חתולים ונגיעות געגוע. [הזן החריף.]
*למקדימים להזמין- הופעת אורח של ג'וני ווקר וחליל נשמות החתולים.
תחזית:
רוח וצלצולים עם סיכוי למטר דגי מקרל בשעות אחה"צ [רצוי להביא מטריה.]

אזהרה: האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים.

יפנים,
לך - תבין.

[המלצה זו מוגשת לכם ע"י לושו,
בת העשרים וארבע החזקה ביותר בעולם.]

"הדם זרם בעורקיה בשטף כמו שיר שהתפצל עד למקומות הכמוסים ביותר בגופה וחזר אל לבה לאחר שטוהר באהבה."

"ריחפתי בין עננים תועים ודיברתי אל עצמי מול המראה מתוך אשליית שווא שאגלה מי אני."

" 'היא תהיה בת חמש עשרה בחמישה בדצמבר' אמרה לי.
'בת מזל קשת מושלמת.' הטריד אותי להיווכח שהיא מציאותית
עד כדי כך שיש לה יום הולדת."

"קסטורינה הכירה לי את עולמם של עלובי החיים, שבו הזונות הזמינו את הלקוחות העניים לארוחות הבוקר השופעות שלהן, השאילו להם סבון, טיפלו בכאבי השיניים שלהם ובמקרי חירום העניקו להם נדבת אהבה."

זהו סיפורו של אדם קשיש, עיתונאי בקושי, הידוע בכיעורו, בקמצנותו, ובעוד אי אלו תכונות מזהירות,
הרוצה להעניק לעצמו, לרגל יום הולדתו התשעים, מנת אדרנלין משובחת בדמות ילדה-נערה בתולה לבילוי לילי נהנתני. כמו כן אנו מקבלים הצצה לעולמן הקודר והלעיתים מחוייך (על פי מארקס) של אלו הנמצאות בצד האפל של החיים.
חששתי מעט מגילויים של פדופיליה מעל דפי הספר
ואף ניתן לומר שישנו רובד אירוטי מינורי,
אך לא צורם מדי.
נסיים במילותיו שלו :

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

חביב, לא יותר.

"עשינו אהבה באיזורי כלום וכיבינו את האורות. זה היה כמו לבכות. לא יכולנו להביט זה בזה."/ "הייתי צריכה ילד. מה זה אומר להצטרך ילד?"
"לפעמים ביקשתי ממנו משהו שאפילו לא הייתי צריכה, רק כדי לתת לו להשיג אותו בשבילי."

אמנם רוב רובו של הספר מתרחש מנקודת מבטו ובענייניו של אוסקר של, הילד הספק חביב ספק מעיק.
א ב ל, החלק הכובש ביותר בספר בעיני, הדופק המואץ, המילים המדוייקות ביותר(או שמא לומר, אובדנן של המילים)
הוא סביב סיפורה של סבתא של אוסקר, או למעשה-סיפור זוגיותם של סבתו וסבו של אוסקר.
סיפור שיכול בקלות להחזיק ספר משל עצמו, עוצמתי ומדהים.
אל הספר הגעתי בעקבות המלצות חמות ולא היה לי חיבור מיידי אליו, הוא מתחיל בינוני ומסתיים בבעבוע רגשי עוצמתי.
מומלץ לאוהבי עורקים רגשיים מתפתלים.

א. קאמי , אחד מעמודי התווך בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שוטח לנו את עולמו המאוד ייחודי של גיבור בעל מה שנראה כמו הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.
הכתיבה היא כה מדוייקת- עד כדי תחושת זעזוע של הקורא שנוטה להזדהות טוטאלית עם הגיבור שקאמי יצר( שמתנהלת בצורה חריגה במקרה הטוב.)
קצר ומרשים.