#
מאיה קסלר הפכה בחלקו הראשון של הספר את התפקידים המסורתיים. לאישה היא נתנה את תפקיד "הגבר" – מחזרת באופן אקטיבי אחרי מי שהכירה לפני 5 דקות, מצהירה על שאיפתה לסקס באופן דחוף. מתעלמת באופן (לא) אלגנטי מטבואים חברתיים. לגבר היא נתנה את תפקיד "האישה" – הוא פאסיבי, יחסית, לא יקיים יחסי מין עם מישהי במפגש הראשון, אבל כן ישתין לידה... כשקראתי על הספר שמתי לב שהמון נשים התלהבו מהתיאור הראשוני של הדמות הנשית, ולא שמו לב שמיד לאחר הפתיחה הבוטה שתי הדמויות חזרו לתיפקודים המיניים המקובלים: היא מחשבת חישובים. עוסקת באובססיביות באקסיות. וממתינה. הוא אקטיבי, מדבר מעט ולא משתף ללא עידוד של פטיש בראש.

פעמים אחדות בתחילת הספר שקלתי לנטוש אותו. הוא נראה לי סקס עם עטיפה סיפורית דקה. תיאורי הסקס היו מספיק מגושמים בעיני כדי לשעמם אותי בחלק גדול של הסיפור. אמנם הסיפור ממשיך ומתפתח ויוצר מרקם מסויים לנועה, הגיבורה, מעבר לעובדה שהיא רווקה בת 36 ויוצרת סרטים בפוטנצייה. אבל הסיפור מתפתח למה שסופרים ישראלים מרגישים בו הכי בבית, כך נראה: משפחות לא מתפקדות/שבורות/חסרות. ואנשים שרוטים שגדלו במשפחות כאלה, חסרים איזה איבר בסיסי, שיאפשר להם להתמודד עם החיים בלי להגזים. הכתיבה נראית על פניו שנונה וחדה. לפעמים היא כזו, לרוב השנינות היא בתחום הסרקאזם. זה סוג הומור שצריך להיזהר מאד במינון שלו: הגזמה בו תרגיש כמו הגזמה בצ'ילי בתבשיל – איבוד הרגישות של הלשון לשאר הטעמים. קסלר, נראה לי, לא יודעת איך לא להגזים.

נטשתי את הספר בעמוד 274 מתוך 415 העמודים שלו. הייתי יכולה להתמודד עם השיעמום החלקי, שהספר הזה סיפק. אבל מאסתי בדמות הגיבורה. זה לא קורה לי הרבה, אבל נועה, הגיבורה המספרת את הסיפור עצבנה אותי בהרגשת המסכנות הבסיסית, בצורך שלה שהעולם ייסוב סביבה, וברדידות המוחלטת שלה לגבי כל השאר. לרוב אני מחבבת מתבגרים, אבל כשהם מתקרבים לגיל ארבעים הראשוניות והחן שלהם נעלמים, יחד עם החיבה שלי.

התלבטתי לא מעט ביני לבין עצמי אם לכתוב את דבריי אלה כתגובה באחת מחוות הדעת לספר או כחוות דעת בפני עצמה ולבסוף הכרעתי באפשרות השניה, והרי היא לפניכם:

אני מוכרח להודות שהספר מתחיל נחמד, כאילו הדמות הראשית היא בת דמותה של הסופרת, הרי שתיהן עוסקות בעשיית סרטים. למרות הגסויות שלו המשכתי לקרוא אותו עד שאיבדתי את כל הסבלנות שלי (ובחיי שגיליתי סבלנות), בעיניי זה לא ספר להעביר איתו את הזמן, כי הוא פשוט לא מספק הנאה (בגרוש). אני מוכרח להודות שאני לא מכיר את מי שכתבה אותו אבל נראה לי שאם באמת יש איזו השלכה בין המציאות לכתיבת הספר כנראה שהוא נכתב בקטעים של חרמנות. היה מוטב לו הסופרת היתה משאירה את זה רק לעצמה.

זה לא סוד שהמציאות שאנחנו חיים ממלאת את הבטנים של כולנו כך שלחומר שאנחנו קוראים, במיוחד כמו בספר כזה, לא חסר הרבה לייצר לנו כאבי בטן ובחילות. אחרי מה שהספר הזה גרם לי לא נשאר סיכוי לכך שארצה בהמשך לחפש עוד משהו מפרי עטה של הסופרת הזאת. איך אומרים בלשון פשוטה "פיכס גדול". באמת, תנו לי רק לשכוח את מה שהיה לי איתו.

אחרי הכל בחרתי לשים את הספר בספריית רחוב שמישהו אחר "יהנה ממנו", כי לא רק שלא קראתי מישהו אחר שלא שיבח אותו אלא שיש כאלה שנהנים גם מסוג של ספרים כמו "חמישים גוונים של אפור" (שאני יודע שאני מראש לא אקרא). אז בכנות זה אולי רק אני רגיש מדי, כמי שהיה קורבן לאונס בילדותו (כבר שיתפתי את הסיפור שלי בזמנו בקמפיין Me too) אבל למה לעזאזל לספרים בניגוד לסרטים אין שום סימן שמזהיר על שימוש בשפה בוטה? זה לא שאני בכלל לא קורא ספרות ארוטית, הנרי מילר ואריקה ג'ונג שקראתי ספרים שלמים שלהם יודעים לעשות את זה.

לגבי ההתלבטות שהיתה לי. מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה בדרך כלל לפרגן אבל יש גבול והספר הזה מבחינתי עבר את השיא.

הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.
בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי.

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.

זיונים זה לא הכל

שם ספרו האייקוני של דן בן אמוץ, שנכתב כשנואש מכתיבת ספרות נעלה, מה שגרם לו לכתוב את עצמו בשפתו, ולספר סיפורים בדויים עם גרעין של אמת, שחלקם הגדול עוסק בזיונים.

בניגוד לספרו של בן אמוץ, ספר הביכורים של מאיה קסלר, רוזנפלד, לא בוטה בשמו. בהפוך על הפוך, הוא מזכיר שם של רופא שיניים יוקרתי, או שם רשת למוצרי בית המונית ונטולת אופי. תוסיפו לזה את כריכת הספר המרהיבה והמסקרנת, העשויה להתאים לספר ביולוגיה ימית, אך לא לספר שתכניו הם סקס בוטה. זאת ההברקה של קסלר, באופן בו מאחורי השם, בעל הארשת המכובדת והמיושנת, קיים ספר בועט שאת שמו אני הייתי מנסח כפרפרזה לבן אמוץ: זיונים זה הכול. עוד לפני שהתחלתי לקרוא מילה מהספר, הרגשתי במסריו המבלבלים.

מאיה, בלבלי אותי...

במקביל שמעתי את קסלר, בסוכן תרבות של קובי מידן, בו היא ספרה, שאכן בספר שלה סצנות מניות בוטות, המשתלבות בצורה נכונה לתוך העלילה, כביטוי להשקפת חייה, שסקס הוא צורת משחקי כוח, בין המינים. "בא נשחק," היו מילותיה המאתגרות לגבר הספרותי, או המציאותי שלה, המזמינות את הקורא למסע בנבכי שדות הכוח המתהווים בין שני המינים.

מאיה, סקרנת אותי.

עם מאיה, יצאתי למסע בשדות הכוח האפלים והעדכניים שבין שני המינים, והרגשתי, שהפכתי לחלק מזירת הקרב, או המשחק המתנהל באמצעות משפטים קצרצרים, ישירים, בוטים ובועטים :

"מה את רוצה? מה היית רוצה?"
"כלום. שתזיין אותי ואז אמות. אין עתיד."

מאיה, האם זאת ספרות, או הודעת SMS? גרמת לי להרגיש מבוזה ומושפל! (בהמשך הבנתי, שהרגשתי כמו גיבורי הספר, החיים במרחבי הודעות הטלפון החכם, באמצעותו הם מבטאים חסכים ותשוקות, כאן ועכשיו.)

כך כתבתי, לפני כיפור, לפני שצללתי לחצי השני של הספר, שגרם לי לשנות את דעתי, אז נמשיכה.

מאיה, תסריטאית כושלת בת שלושים ושש, שלא הצליחה למצוא את מקומה, למרות שניסתה, תמיד החזירו לה את מה שכתבה, מצטערים... היא בעלת דימוי נמוך. את הזיונים שהיא מוצאת לעצמה, היא מסכמת כלא משהו... את המראה הניבט אליה מהמראה בבוקר היא מסכמת, כמה שאני מכוערת, כמה שאני מגעילה את עצמי... יש לה ברקע ילדות מפורקת, כזאת שהיא מנסה לשכוח, אך השריטה הגדולה של חייה, היא מה שהיא.

היא פוגשת את טדי, המבוגר ממנה כמעט בעשרים שנים, בעל עסק לחקר זרמים באוקיינוס, מטפורה נהדרת לחיים של כולנו. הוא שמן ועם רקע של משפחה וזוגיות מפורקת, כמו קללה רב דורית.

מבחן הקבלה שלה לעבוד תחת מרותו, היה בשעה שנפגשו לראשונה בחתונה, והיא עשתה אתו חפוז בשירותים. בהחלט מגעיל ומעורר רחמים. טדי עצמו, כשהוא מבקש לנסח את מערכת יחסיו עם מאיה, אומר, הכל אשליה ובדיה, זה בראש שלך, יום אחד תתעוררי, ותגלי את המציאות, שאני פשוט גבר שמן ודוחה. האם יחסים המבוססים על משיכה מינית, הניראת כסטייה פרוורטית וכאובססיה הם אשליה זמנית, שתתפוגג, כביטוי לאישיות שבורה שאותה לא ניתן לאחות לעולם?

יחסים לא תקינים, הנכתבים בשפה לא תקנית. עולם מרוקן ממשמעות, שהוא כמו חור כחול באוקיינוס, אותו גיבוריו מבקשים למלא, כאן ועכשיו במין. האם יש משהו בין השניים, שהוא מעבר למין?

בתוך הספר הקצבי הזה, הממוקד בחלקו הגדול במיניות, בפעולות קופצניות, נחשפת הבדידות האנושית במלוא מכאוביה ומערומיה, בשעות בהן מאיה קמה בבקרים, ומבקשת את נפשה למות. האופן בו היא מבטאת את מציאות חייה, מכמירה וכואבת, "המציאות מכוסה בשכבה עכורה", מה שלכאורה נראים כרגעי תיקווה, או סיפוק, הם עבור מאיה, "רגעים של שקר גמור." (המנוסחים בתמציתיות מדויקת להפליא המצליחה להכאיב)

הספר הזה מעניין, באופן בו הוא מנסח את תהומות הכאב האנושי, הבדידות והניכור. יש לו רגעי הומור עצמי, לצד העצב. יש בו יכולת שיקוף פנטסטית, למה שנראה כבנאליות של הקיום האנושי. מעניין לקרוא בו, בכדי לשאול, האם יש תיקווה , או גאולה בחיים. שאלות המנוסחות בספר בצורה רעננה ומפתיעה.

וואו איזו פתיחה של ספר. אדמה אותה לחור שחור ששואב אותך פנימה מבלי יכולת להתנגד. רק שהחור הוא לא שחור. הוא צבעוני, בוהק, מלא נצנצים ומרקמים. ואני, מנסה לכל אורך הדרך להושיט את ידיי קדימה כדי לגעת.

לא זוכרת את הפעם האחרונה שחשבתי על ספר כל כך הרבה במהלך היום, פתאום סתם ככה, בלי קשר לכלום. מוצאת את עצמי ממש מחכה לרגע הזה לפני שאלך לישון ואקרא עוד עמוד ועוד עמוד ועוד אחד.

נועה, בחורה בשנות ה30 לחייה, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. החלום הגדול הוא לעשות סרט משל עצמה אבל בנתיים היא מסתפקת בעבודה בחברה נחשבת הזקוקה למחלקת מדיה ויצירת סרטוני תדמית. בינה ובין טדי, הבוס הגדול של החברה נרקמים יחסים אישיים והספר עוקב אחר תהפוכות הקשר שלהם.

מה שמדהים בעלילה הזו, כמה היא פשוטה אבל כמה רבדים עמוקים יש בה. היכולת להציג את המורכבות והעומק גם בדברים הפעוטים ביותר ביחסים בין בני אדם. הפחדים, חוסר הביטחון, המשיכה, יצר החייתיות הבסיסי, והכל באופן מרתק. הכתיבה כביכול מאוד יום יומית אך בעיני מציגה יכולות כתיבה ספרותית גבוהות עם דיוק מיקרוסקופי ואינטילגנטי בפרטים הקטנים. לא יכולתי שלא לדמיין את הדמויות נעות בחלל מהמחווה המינימליסטית ביותר ועד המחווה הדרמטית ביותר. הספר לחלוטין יכול לעבור עיבוד לסדרה, שעבור השחקנים הדמויות יהיו מתנה מדהימה לקריירה. מאיה קסלר בהחלט נותנת פה שיעור באיך לספר סיפור.

צחקתי, התרגשתי, ואפילו בכיתי. בכי. ממש. הרגשתי שאני קוראת את החיים עצמם. שהם אולי של מישהו אחר אבל הבסיס הפסיכולוגי בהם הוא של כולנו.

מאיה, אולי את עוקבת לפעמים אחרי ביקורות שרושמים בסימניה ואם כן, אני רוצה שתדעי שהזזת אצלי משהו. משהו אמיתי. אולי החיבור לדמויות, אולי הכתיבה הכל כך ישירה ועוצמתית. אולי זה שהרגיש לי שאת לא מפחדת לכתוב משהו כל כך טוב. ראיתי שם את עצמי. גרמת לי להרגיש, וזאת בעצם כל המהות.

"עד לאותו הרגע הוא לא יודע שיש אותי. עד לאותו הרגע גם אני לא יודעת שיש אותו. אבל תכף נדע."

מה שנקרא: על טעם ועל ריח. אחרי באז די גדול שנוצר סביבו ניסיתי לתת צ'אנס.
אקדים ואומר שזה לא הז'אנר שלי בדר"כ אך לעיתים אני מנסה לצאת מאזור הנוחות.
היה לא נוח.
ספר מעייף, קראתי דיגיטאלית 25 %. עד למילוט.
נועה, יוצרת סרטים בשאיפה, ( וזה לא התחום היחידי בו היא שואפת ) בת 35, מתוסבכת עד מעל הראש, כל העולם סובב סביבה וסביב מפשעתה, מתנהגת משל הייתה גבר וולגרי ודוחה. היא משכנעת את עצמה שהיא מאוהבת באיש עסקים שמן, כל עיסוקה באובססיביות ומניפולציות סביבו.
לא כוס התה שלי. ננטש כלאחר כבוד.

זה אחד הקייצים המטורפים שהיו לי. שלוש חופשות ברחבי הארץ (שתיים עם א' ואחת עם חברה) בזו אחר זו, גיחה לכמה ימים בלונדון (עם האהוב כמובן), רביצות רבות בים (השיזוף התקלף, השתזף מחדש ושוב התקלף), ובתוך כל זה מעבר דירה. כן עוד אחת. בעל הבית של א' מכר את הדירה ולא הסתפקנו לעכל את הבשורה (אנחנו מאוד אוהבים את הבית הזה ): ) וכבר מצאנו משהו בקרבת מקום. ושוב הטקס המוכר של אריזת הספרים וכל הבלגן הנלווה. החיים וזה...

לטיסה ללונדון התכוונתי במפורש לקחת איתי את אנה קארנינה שאני כבר אחרי רבע ממנו וכמה אופייני לי לשכוח אותו בבית... אבל אמרתי שזו הזדמנות להתנסות בספר טיסה אז קניתי בשדה את רוזנפלד מאת מאיה קסלר שהומלץ בחום על ידי המוכרת וא' התלהב מהתמונה על הכריכה. זהו ספר קליל ומהנה והעביר את הטיסות בכיף. הכתיבה של קסלר מאוד חיה היא כותבת במין לחץ כזה ומתארת בצורה מדויקת זוגיות בין בחורה צעירה בשם נועה סיימון בת 36 לבן טד רוזנפלד אדם אמיד שמבוגר ממנה ב-20שנה בערך. היא מתאהבת בו לגמרי ומנסה לפרק את השתלטנות שמאפיינת אותו. אבל זה לא ספר על צעירה נחמדה ותמימה מול גבר קשוח ושתלטן שמשחק בה בגלל העושר שלו. סיימון לא פראיירית בכלל ויודעת להשיג את מה שהיא רוצה למרות שהיא איכשהו מתרגלת לשתלטנות של טדי אבל היא גם חזקה ומצליחה להזיז משהו בנפשו של טדי. יש בספר כמה תיאורי סקס שאני חושבת שהם מדויקים מאוד, וגם מעלים קצת את מפלס החרמנות. וגם יש בספר הרבה דיאלוגים שנונים וקטעים מצחיקים. כמובן שהספר לא מתקרב לרמה של למאטיס יש את השמש בבטן שגם עוסק ברומן בין גבר מבוגר לצעירה, אבל הוא מתאים לקריאה קלילה וזה כל מה שהייתי צריכה.

מה שאהבתי במיוחד בספר זה שהוא לא נופל לקלישאות של רומן בין צעירה למבוגר. אני גם נמצאת בקשר כזה להזכירכם (16 שנים הפרש) וחוטפת מהסביבה שאלות שקשורות לקלישאות האלה (וזה רק אחרי שאני מספרת שיש בינינו 16 שנים, כי זה לא נראה כל כך. א' נראה צעיר מגילו, או שאולי אני נראית מבוגרת מגילי?? אמא'לה!!) אבל הוא כן לפעמים קצת קלישאתי לגבי הדמות של נועה כרווקה מאוחרת.

בקיצור, אני ממליצה על הספר, למי שלא יגיע עם ציפיות בשמיים.

המשך קיץ נפלא לכולם :)

אני הולכת לקטוע את רצף הביקורות המהללות. בעיניי הספר הזה הוא בינוני ומטה. הוא כתוב בסדר, אבל אין בו עלילה של ממש, וזה מה שבדרך כלל אני מחפשת בספר. יש בו ארבע-מאות פלוס עמודים שחלק גדול מהם היה אפשר להוריד בעריכה כי הם לא מחדשים, לא מקדמים את העלילה אלא פשוט נמצאים שם, סתם.
נועה, גיבורת הספר והמספרת, אישה במחצית השנייה של שנות השלושים לחייה, די מעצבנת. היא ילדותית, אנוכית ובעיקר אובססיבית לטדי רוזנפלד: גבר שמבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, שהיא פוגשת בחתונה של חברה שלה. מסתבר שהוא מנהל חברה מצליחה והיא מחליטה להתחיל לעבוד אצלו. ולמרות המתח המיני הברור- הוא מסכים.
אז כן, יש המון תיאורי סקס, אבל אין הרבה מעבר. נועה אובססיבית, טדי מפוצץ בכסף. המשפחה של נועה לא ממש יודעת איך לתקשר אחד עם השני, אצל טדי הכל אפוף מסתורין. הדמויות הן חד ממדיות יחסית: לא מראים צדדים נוספים שלהן.
לקראת הסוף הגיעה איזושהי נקודת מפנה והרגשתי שהסופרת מנסה מהר מהר לדחוף איזשהו תהליך התבגרות של המספרת, מהר מהר לפני שהספר ייגמר. ונקודת המפנה עצמה, אגב, גם נשארה די לוטה בערפל.
בקיצור, תיאורים אירוטיים זה נחמד, אבל באמת שאני רוצה לקרוא ספר שיש בו עלילה, הבנייה של הדמויות ולא מריחה אינסופית של אותו הדבר כאשר רק בסוף פתאום מתרחש תהליך כלשהו.
לא יודעת למה ציפיתי, אבל התאכזבתי.

זה ההיילייט של היום שלי.
אני כל כך שמחה לכתוב את הביקורת הזאת עכשיו.
א-ה-ב-ת-י את זה.
אני כל כך שמחה שאהבתי את זה, כי משהו בלקרוא את הספר הזה הרגיש קצת כמו הימור.

לפני שאני אתחיל את הביקורת, אני כנראה אצטרך להזהיר שהביקורת הזאת כנראה תיכתב בשפה גסה.
אז אם מי שקורא את זה הינו אדם שנרתע מגסות, אני מציעה לו לדלג על הביקורת הזאת.
אה, וכמובן שגם על הספר, שכן הגסות שלי רק משקפת את הגסות שבספר.
לא מאה אחוז אבל חלק.
-

הו גאד, מאיפה להתחיל.
קודם, זה לא רומן רומנטי בעיניי, ומסתבר אני משום מה לא אוהבת את המילה זיונים.
בכללי, כל הנטיות של-
רגע, מה השורש של זיון?
לבדוק את זה?
אני לא יודעת איך לבדוק את זה, מה לכתוב בגוגל?

כאילו-
אני לא יודעת, אני חושבת שהצלחתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כי אני לא שיפוטית.
אבל האמת היא שהחצי הראשון שלו, בעיניי, מרגיש קצת אבוד.
כאילו שהספר לא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, וזה הגיוני כי הוא הרי כתוב בגוף ראשון, וקשה להבין מה לעזאזל קורה כשנועה בעצמה לא מבינה.

נועה מתאהבת בקלות, היא רוצה את טדי, ולאורך נכבד מהספר מנסה לשכנע אותו שיזיין אותה.
וכן, היו רגעים מצחיקים בזה, בנואשות הזאת שלה, ואפילו באובססיה שלה.
אבל כמו שהיא לא נהנית מזה, מלהרגיש ככה, שהיא חייבת את טדי ואת הזין שלו ולהרגיש את הזין שלו בתוך הכוס שלה - או מה שזה לא יהיה המחשבות שעברו לה בראש בתחילת הספר - אז ככה גם אני בתור קוראת, לא נהניתי מהסבל שלה.

אז היא רוצה להזדיין, והיא אומרת את זה ומפתה אותו בדרכים מאוד מאוד מקוריות, ודי משעשעות האמת.
הייתי מספרת עליהן, אבל לא הייתי רוצה להרוס לאחרים את ההנאה או להפך, את הסלידה מהספר.
אני חושבת שבמקרה של הספר הזה, החוויה באמת תלויה בקורא עצמו ובאיך שהוא רוצה לראות את הדברים.
אם ניגשים לסיפור הזה ביותר מדי רצינות, שופטים את הילדותיות של נועה, מסתכלים על טדי בגועל כי הוא שמן ושתלטן - אז אין מקום לראות את הדברים האחרים.
למשל, שנועה קורעת מצחוק, ושטדי עם כמה שהוא אכזרי לפעמים, פשוט נורא בשליטה ושזה אחד הדברים שהכי מושכים בו.

זה לא ספר שהייתי ממליצה לאנשים סתם ככה משום מקום, אבל אני חייבת לשתף משהו שחשבתי לקראת סוף הספר-
"הספר הזה לא דורש פרס נובל, אבל הוא כן דורש תשומת לב, וזה אפילו טוב יותר!".
וחשבתי את זה בקשר לזה שלקראת סוף הספר, התחלתי להתרגש מלקרוא את הביקורות שיכתבו על הספר הזה.
זה פשוט אחד הספרים, שאני יודעת שיהיה מהנה לקרוא את מה שאחרים חשבו עליו. כי אין מצב שלכולם הייתה את אותה החוויה.
הספר הזה מיוחד מדי מכדי שלכולם תהיה את אותה החוויה, ואולי בכללי הספרות הישראלית מיוחדת ואני פשוט לא יודעת את זה...
כי אני בקושי קוראת ספרות מקור.
אז יכול להיות שהספר הזה מיוחד ויוצא דופן רק בעיניי, ושלאחרים הוא נראה נורמלי ומוכר.
שוב, חייבת להדגיש, שהחצי השני היה מהנה, אבל החצי הראשון היה יותר "מעניין" וקצת איטי עבורי.

אני אוהבת את הכתיבה של קסלר.
הספר כתוב כאילו הדמות הראשית, נועה סיימון, כתבה אותו בעצמה, ויש גם סגירת מעגל נורא יפה בנוגע לזה בסוף.
וואו, כל הכבוד על הסוף, זה קשה לכתוב סוף מספק.
באמת שחששתי שהיא הולכת להרוג את טדי, ומצאתי את עצמי פתאום בעמ' 396 דופקת על הספר מהתרגשות.
פתאום הבנתי שאני נהנית, שהלב שלי דופק מהר, ושלא קורה שום דבר שאמור לגרום לי להתרגש בעמוד שאני קוראת.
כנראה שרק אז זה נפל לי האיסמון לכמה שאני נהנית!
ההנאה הגיעה באיחור, אבל העיקר שהיא הגיעה.
עדיף שאני אתרגש לקראת הסוף מאשר שאני אתרגש לאורך כל הספר ואז אאבד עניין בסוף.
לפחות, זאת ההעדפה שלי.

באמת שהייתי צריכה לעזוב את הספר לרגע כשהתקרבתי לסוף שלו, כי לא יכולתי להמשיך לקרוא אותו מרוב שהתרגשתי!
זאת תחושה מדהימה, אני מקווה שיצא לכם לחוות.
זה פשוט הזוי, הכל בסדר על הדף, הדמויות סתם מדברות אחת עם השנייה, ואני פשוט מתרגשת נטו מזה שהספר עומד להסתיים.

אם כל הסופרים הישראלים כותבים ככה, אז אולי אני צריכה לקרוא יותר ספרות מקור.
יש משהו בכתיבה של מאיה קסלר, וזה מוזר לכתוב ביקורת על ספר של מישהי שאשכרה עלולה להיתקל בביקורת...
אבל יש משהו בכתיבה שלה, שגרם לי לחשוב שהיא כנראה מספיק בטוחה בכישרונה, כדי לא לשים זין ופשוט לכתוב כמו שהיא אוהבת.
אם היא חושבת לעצמה: "אני מספיק מוכשרת כדי לא לשים עליכם זין", אז זה לגמרי הגיוני לי.
ואני מתה על זה.
אני רוצה עוד מזה, הסגנון הזה כל כך מיוחד.
אגב, זאת פעם ראשונה שקראתי את המילה "טיפוסה" בספר, ואני תוהה אם זה כי אני לא קוראת ספרות מקור, אז שמישהו יגיד לי אם זה נפוץ.

בשורה התחתונה, דעתי על הכתיבה שלה ועל איך שהיא משתמשת ומציגה את המילים על הדף היא-
אווו זה טוב, זה מקורי, זה מעורר השראה, זה כיף, כיף לי.

אני תוהה אם אני צריכה לעבור לחלק של הציטוטים שאני רוצה להתייחס אליהם, או פשוט להמשיך לברבר על הספר.
קודם כל, הספר נהיה הרבה יותר טוב מהאמצע.
בערך חצי ממנו זה על שתי דמויות שאני לא מבינה את הקשר שלהם מעבר לזה שהם ממש רוצים להזדיין. בעיקר נועה האמת.
אני ממש כתבתי לעצמי בדף בצד על אחד הציטוטים: "זה אמור להדליק אותי? זה אמור להגעיל אותי? זה פשוט קרע אותי מצחוק."
ועכשיו כשאני מסתכלת על הקטע הזה, אני דווקא חושבת שהוא חמוד.
אז ללא ספק, הספר הזה דפק לי את הראש.

לחיי הדפיקות.
באמת.
נועה דפוקה בדרך שאני משום מה מחבבת.
החצי הראשון של הספר נגרר לי, כי היא פשוט כל הזמן התחננה אליו שיזיין אותה כבר, ואז כשהוא כן, איכשהו זאת עדיין הדינמיקה ביניהם והיא רודפת אותו כדי שימשיך לזיין אותה.
הוא דחה אותה בהתחלה, מה שאגב, לא ידעתי שהולך לקרות.
הייתי בטוחה מהביקורת של רץ שהם ישכבו בשירותים, אז הופתעתי לגלות שהם לא.
זאת הייתה הפתעה טובה, שהם לא הולכים פשוט לשכב ולהיות ביחד מהרגע הראשון, ושיש צורך במאמץ ורדיפות.
לאורך כל הספר, טדי פשוט מייבש את נועה בכל מה שנוגע לסקס, כי מסתבר שלא תמיד מתחשק לו.
ואני מבינה, הוא מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה.
יש משהו בלקרוא על מערכת יחסים עם פער גילאים, שהפער הוא 30/50 ולא 20/40 - שפשוט נחווה אחרת.

אגב, נועה פשוט ילדה קטנה.
באמת.
וזה כיף, אני לא יודעת למה, זה פשוט כיף לראות כמה שהיא דפוקה ואינפנטילית.
זה מזכיר לי קטע מהספר, שלמרות שלא הזדהיתי עם התוכן שלו, דווקא ממש אהבתי.
אני מניחה שזה כי אני חושבת שהוא מראה שנועה מכירה את עצמה:

"+
לפעמים נדמה לי שמהפרספקטיבה של האישה שהיא אני, ישנם, באופן כללי, שני סוגים של יחסים בין אישה לגבר;
יש גברים שהם אבות, מגוננים עלייך מהעולם, אבל בדרך כלל לא פנויים לשחק איתך, ויש גברים שהם אחים, או יותר מדויק בעיני - בני דודים, שהם לא מגוננים, הם צמודים אלייך כתף אל כתף, וככה חווים את העולם ביחד איתך.
במשך השנים היו לי מערכות יחסים גם עם אבות וגם עם בני דודים.
הייתי מאוהבת יותר באַבות, אבל יחסים ארוכים היו לי רק עם בני דודים."

ממש אהבתי את זה, אני לוקחת את זה לחיים האישיים שלי.
כי אני חושבת שהטיפוס שלי, הוא משהו בין לבין.
זה גורם לי לחשוב על צורך בחלוקה מסוימת לאזורים בזוגיות שבהם אני נשלטת, אזורים שבהם אני שווה, ואזורים שבהם אני שולטת.
אני חושבת שכל זוג חייב איזון כזה.
יש משהו, באהבה, שמעורר באופן טבעי רצון לציית למישהו.
אני לא בטוחה איך אחרים יבינו את זה, אבל איך שאני מבינה את זה...
הסיבה היחידה שבגללה זה לגיטימי לתת לאדם אחר לשלוט בך, זה כי זאת הדרישה שלו ממך אם אתה רוצה להיות איתו.
כמובן, אף אחת לא רוצה מישהו שיגיד לה "אל תצאי מהבית", אבל כשמישהו הזה לא מכריח אותך...
פשוט אומר לך, ומצפה ממך להקשיב, ואם את לא אז את חופשייה ללכת...
כל מה שאני מנסה להגיד, זה שזה נשמע לי לגיטימי. ודי סקסי.
כאילו, זה סקסי כשזה בא ממקום הזה של- "את לא תזכי להיות איתי, אם לא תתנהגי כמו שאני מצפה ממך להתנהג".
שבואו - גם נשים עושות את זה.
הן גם שולטות, פשוט בגישה אחרת... גישה די מיתממת.

כמובן, שאפשר פשוט לחלק את התפקידים בפשטות של שולט ונשלט, ברמה ששני הצדדים יודעים למי שייכת המילה האחרונה;
אבל איפה המתח בזה?
איפה הכיף בזה?

אני חושבת שבזוגיות, אני רוצה להילחם על שליטה בכל אזור שאנחנו חולקים ביחד; אני רוצה לקבל את מה שאני דורשת כשולטת באזור א', ולהקריב כנשלטת באזור ב', ועדיין - להיות שווה לאורך כל הדרך.
זה פשוט נשמע לי שככה זה אמור להיות, ושלאנשים פשוט לא נוח להודות בזה.
כי אין מה לעשות, אני חושבת שבסופו של דבר, כל נוכחות של מישהו בחייך שהוא לא אתה, תדרוש ממך לפנות מקום ולוותר מעצמך.
אם לא ויתרת על שום דבר...
אז כנראה שגרמת לצד השני לוותר על הרבה.
זאת דעתי.
-

טוב, אז נרגעתי מההתרגשות של סיום הספר.
עכשיו אני מרגישה בהירות מחשבתית נהדרת, אז אני פשוט אמשיך בפורמט הזה של הציטוטים.
על מנת לשמור לעצמי על הסדר.

"מה זה פה, גן ילדים?
עברתָ את גיל חמישים, לא הבנת כבר שיום אחרי שהזין שלך ביקר בתוך מישהי אתה די אמור לדבר איתה, כדי שהיא לא תרגיש חרא?"
-
אני פשוט אוהבת את איך שהיא חושבת, ובואו, היא צודקת.
היא כל כך ילדותית, אבל אמיתית, שנונה, וכמו שטדי אמר לה די הרבה לאורך הספר "מתוקה".
וזה מדהים, כי אני חושבת עליה את אותו הדבר.
היא פאקינג מתוקה.
והסיבה שזה מדהים בעיניי, היא כי לא נראה לי שכולם יחשבו ככה.
שלא כולם יראו את נועה דרך העיניים של טדי, ואת טדי דרך העיניים של נועה.

אווו, הציטוט הבא קרע אותי מצחוק!
אם לא כתבתי את זה קודם, אז אני רק מסבירה עכשיו, שעשיתי רשימה של עמודים שבהם היו ציטוטים שאהבתי, ושאני כרגע הולכת לפיה.
זה קצת מוזר שעשיתי רשימה על דף קטן למרות שיש לי סימניות שיכולתי פשוט להדביק בעמודים ההם.
אבל פשוט לא רציתי לבזבז אותן על הספר הזה, כי אז כששקלתי אם להדביק סימניה, לא הרגשתי התלהבות חזקה מהספר.
אז לציטוט הבא-

"אני צריך להשתין."
"אני מחזיקה!"
"את והשטויות שלך. עזבי אותי בשקט."
"אתה לא מפרגן לקנאת הפין שלי. אני חנוקה בבית הזה!!!"
הוא צוחק. "בואי מפלצת, בואי תגשימי חלום." הוא הולך לכיוון אמבטיה ואני מזנקת אחריו.
-

תקשיבו, שזה גרם לי להתהפך על הגב, להסתכל על התקרה ולהיקרע מצחוק.
זה כל כך הצחיק אותי.
אולי זה לא היה מצחיק אותי כל כך אם לא הייתי קוראת על זה משהו בספר של סימון דה בובואר "המין השני".
משהו על זה כך שפרויד חשב שלנשים יש איזשהו תסביך עם זה שאין להן זין.
תגידו לי רגע, זה אמיתי הדבר הזה?

אני חייבת לצטט את הערך של "קנאת פין" מויקיפדיה, אני פשוט חייבת:

"בפסיכואנליזה, קנאת פין מתייחסת לשלב בהתפתחותן של בנות, על פי המודל הפסיכוסקסואלי של זיגמונד פרויד, בו ילדות חוות חרדה כשהן מגיעות להבנה כי אין להן פין כמו לבנים. במסגרת תאוריה זו קנאת הפין מקושרת לתסביך אלקטרה.

פרויד טען כי הבנה זו מביאה לשינויים רבים בהתנהגותן לכיוון פיתוח זהות מגדרית נשית. בתאוריה הפרוידיאנית, שלב קנאת הפין מתחיל את השינוי מחיבור רגשי לאם, לתחרות עם האם עבור תשומת לבו, הכרתו וחיבתו של האב. התנהגות מקבילה קיימת אצל בנים כאשר הם מגיעים להבנה כי לנשים אין פין; פרויד כינה אותה חרדת סירוס."
-

אני מתה מצחוק.
זה כל כך חמוד, וילדותי, ודפוק, ואני מצטערת...
אבל אני פשוט אוהבת את זה!

לציטוט הבא:

"אני כבר לא מבינה מה אתה באמת, ומה אני הפכתי אותך להיות."
"כלום לא אני, זה הכול בראש שלך. אני סתם שמן אחד שאת כל הזמן מתעקשת להתעסק איתו.
אבל יום אחד את תתעוררי באיזה בוקר ותראי אותי בלי האשליה, וזה יהיה בידור. כמה אני מחכה ליום הזה."
-

אני מרגישה שסופרת הזאת משחקת לי בראש.
יש משהו בספר הזה שאני לא מבינה.
אני מרגישה שהיא טמנה לאורך הספר הזה כל מיני ביצי פסחא שאני חייבת למצוא.
סתם כי בא לי לציין את זה משום מה כרגע, הפרק האהוב עליי היה פרק 9.
אה, איזה קטע, הציטוט הבא הוא מהפרק הזה:

"+
כשתחזור אלי
אם תחזור אלי
אראה לך מה היה כשלא היית
איך כאב ואיך הכאבת וכמה בדידות גזרת עלי ומה זה להשאיר ילדה לבד ומה זה להשאיר אישה לבד ומה זה להשאיר אותי לבד."
-

אתם מבינים על מה אני מדברת?
כנראה לא, אם לא קראתם בעצמכם את הספר.
כל הפלוסים והחצים האלה שמפרידים בין הקטעים משגעים אותי.
את הקטע של הפלוסים אני יכולה להבין, זה נשמע כמו משהו שנועה כתבה לעצמה בפתקים, חלק שבו יש הרהורים כלליים שלא קשורים לקו העלילה.

אבל החצים?
שזה חץ אחד, ואז פתאום זה שני חצים, כאילו-
מה ההבדל!?
מה אני מפספסת פה?!
מה זה אמור לסמל?!
פאק.
אני לא צריכה להתעסק בזה.
זה לא מה שקורא נורמלי היה עושה.

הציטוט האחרון ברשימה שעשיתי, זה כי הופתעתי מאיך שלי ולנועה הייתה פחות או יותר אותה תגובה למילותיו של טדי.
הרגשתי הזדהות עצומה איתה:

"ומה אתה אומר?"
"מה אני אומר, נועה?"
"כן, בול מה שרציתי לדעת," אני מורידה את היד, "מה אתה אומר?"
"אני אומר שזה טוב." הוא מסתכל עלי, "את יודעת לכתוב. את טובה."
הלב שלי דוחף את הצלעות, כמו מנסה לצאת ממני ולחצות את השולחן ולהגיע אליו.
-

אני פשוט הרגשתי את זה.
זה יותר טוב מזיונים.
מעניין אותי מה האנשים שנהנו בעיקר מהזיונים, חשבו על הספר הזה.
אגב, אני חושבת שהזיון הכי טוב, היה זה שמעורב בו שטיח.
סתם משתפת את המידע הזה, כי בואו - לא כל אחד יכול לכתוב על סקס ולעשות את זה בצורה איכותית.
אה, זה מזכיר לי משהו שטדי אמר לקראת הסוף, אבל זה מרגיש לי כבר קצת ספוילר.

*אזהרת ספוילר לסוף*

אז מה שקורה בסוף הוא שנועה עושה סדר בכל הסיפור שלהם ובעצם טדי מקבל לידיו את כל מה שנועה כתבה עליו ועליה לאורך הקשר שלהם.
שזה בעצם גם כל מה שאנחנו קראנו.
היא נותנת לטדי לקרוא את הספר הזה, ואת כל המחשבות שעברו לה בראש - שאנחנו כבר יודעים מה הן היו...
והרמת פתיחות הזאת שהיא מסוגלת להראות מולו לא מפתיעה.
כאילו, בהתחשב בכך שלאורך כל הספר היא לא הראתה שום מבוכה מלהשתין מולו ולהתקלח מולו-
אני מניחה שלתת לו לקרוא את המחשבות האובססיביות שלה, הקנאה שלה, הדברים שהוא לא יודע שהיא עשתה - פשוט לא חוצה אצלה את הגבול.
זה יפה.
זה נחמד.
הלוואי וכולנו היינו מסוגלים לרמה כזאת של אינטימיות, ולא להרגיש שזו חדירה לפרטיות שלנו.
יש בזה משהו שמזכיר לי את אדם וחווה בגן עדן, הם לא ידעו שהם ערומים עד שהם אכלו מעץ הדעת, ובהקשר הזה...
כל הקטע הזה שאין לה בעיה שהוא יראה אותה סתם עירומה, דווקא די תמים.

"והזיונים, איך תיארתי אותם?"
הוא לוקח אוויר ומרצין, נשען אחורה, "בְדיוק מצמרר."
-

ממש אהבתי את הקטע הזה.
זה מריץ את הדמיון.
אתם מבינים למה אני מתכוונת?
המחשבה שאולי שיחה כזאת באמת קרתה...
אוח, זה פשוט מהנה.

לא יודעת, הספר הזה פשוט היה מהנה, ובעיקר ישראלי ושונה ממה שאני בדרך כלל קוראת.
נהניתי לראות איך ישראלים כותבים, למרות שיש לי תחושה שלא כולם כותבים כמו מאיה קסלר...
זה שפתאום היו משפטים באנגלית בתוך הספר, הפתיע אותי.
תהיתי לעצמי איך אפשר לכתוב ספר בעברית כשפתאום אתה רוצה להגיד משהו באנגלית, והיא פשוט כתבה את זה באנגלית!
ככה זה אמור להיות?
אני מרגישה שלקרוא אותה שיחרר אותי לחופשי באיזשהו מובן - לכתוב ללא כללים מפגרים.

לא נהניתי מכל רגע, לא הבנתי את המשיכה של נועה לטדי מהרגע הראשון, לא הבנתי את הקשר שלהם ובכלל לא הרגשתי שיש באמת קשר.
זה הרגיש שהיא משתמשת בטדי כדרך לברוח מהרבה דברים.
זה לא שאב אותי מהרגע הראשון, ואני חושבת שזה כי נועה הייתה במקום לא טוב בחצי הראשון.
היא הייתה במקום של תקיעות נוראית, וכשזה השתנה - התחלתי ליהנות מאוד.
כל האסקפיזם הזה שלה, זה לא היה מהנה.
איך שהיא לא מתמודדת עם הבעיות שלה, מחפשת בטדי את כל מה שאין לה, וכן-
אולי גם קצת מקנאה בפין שלו, ורוצה להיות טדי.
זה דפוק, אבל מתרגלים לזה.
אני מרגישה שאני מבינה את האנושות יותר טוב עכשיו.
-

רציתי לקרוא את הספר הזה בשנייה שקראתי את התקציר.
זה היה כל כך ברור לי, אפילו לא התלבטתי, הייתי חייבת לקרוא אותו מיידית.
אז נראה לי שהדרך הכי פשוטה לדעת אם הספר הזה בשבילכם, זה פשוט לקרוא את התקציר, ולראות את תגובה שלכם אליו.
כי אני פשוט ידעתי ישר שאני רוצה לקרוא אותו.
לא היה לי ספק בכלל.
והכריכה?
וואו. Gorgeous.

-
אגב Gorgeous, היום יוצא אלבום האולפן העשירי של טיילור סוייפט.
ואם אתם תוהים לעצמכם כמה זמן לוקח לכתוב ביקורת כזאת ארוכה, אז קצת יותר משעתיים וחצי.