יום 4 במאי 1891 הוא תאריך משמעותי לחובבי הבלש המיתולוגי שרלוק הולמס. ביום הזה יצא הולמס למאבק ברשע האולטימטיבי ומצא את מותו במפלי רייכנבאך האימתניים. ארתור קונן דויל יצר את הסצנה הבלתי נשכחת הזאת כדי לסיים באופן סופי ומוחלט את עלילותיו של הגיבור שיצר שגדל מכפי כוחו והשתלט על זמנו הפנוי של יוצרו שבסך הכל רצה להרוויח קצת כסף ולהתפנות לכתיבת המונוגרפיות היקרות שלו. אלא שקהל הקוראים של קונן דויל חשב אחרת, ולאחר מחאות רבות לא היתו לו ברירה אלא להשיב את שרלוק הולמס לחיים. תחילה זה לא היה ממש לחיים אלא סוג של זכרונות של ווטסון מתקופה מוקדמת יותר, אבל לבסוף הולמס חזר והסביר לקוראים בדרך מפותלת איך הצליח להינצל, להחזיק את עצמו תלוי על בלימה ולצאת ממקום של מוות וודאי.
ספר מספר 14 בסדרת ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד נקרא 61 שעות והוא מסתיים בפיצוץ בתוך בונקר אטומי שלא ברור איך הגיבור ריצ'ר יוצא ממנו בחיים. אבל הוא יוצא והספר הזה הוא ספר ההמשך. אמנם הזרועות שלו כואבות מאוד, לפחות עד שהוא מוצא רופא שיזריק לו משהו פנימה, אבל הוא איתנו, חי וקיים, מגיע לנברסקה בטרמפים בדרך לוירג'יניה שם הוא עתיד לפגוש את סוזן טרנר. אבל בינתיים יש קצת בעיות בנברסקה.
לפני שכתבתי את הסקירה הזאת חזרתי לקרוא את כל שש עשרה הסקירות שכתבתי על ספרים אחרים בסדרה. ואני תמיד קצת צינית בנוגע לדמות הנווד במרכז הסדרה, איש גדול שאין לו מה להפסיד שבא לעזרתם של אנשים קטנים שיש להם מה להפסיד. זה לא כלל הספרים ככה ויש חריגות, אבל זו תבנית יחסית קבועה. וכמו שיו לורי כתב בתגובה למבקרת של התבניתיות בפרקי הסדרה "האוס" הסיבה שיש תבניות בספרות או בכלל, זה שהן עובדות. אם התעלומה לא תיפתר או אם הנווד יחליט לעסוק בענייניו האישיים ולהמשיך הלאה, זה מציאותי אבל אין בזה שום אקשן ושום מתח ולא יהיו קוראים. וזה מה שיש כאן. מי שמגיע לספר מספר חמש עשרה כבר יודע מה הוא מחפש ומה הוא מצפה למצוא בספר, ולכן הציניות לא במקומה. נכון שחלק מהדברים צפויים, וחלק מהספרים חלשים יותר או פחות, ועדיין גדולתו של צ'יילד היא בפרטים, בתיאורים הקטנים של מיקום, זווית, תאורה, צל, עיתוי, זמן, כלי נשק וטכניקות לחימה. וכן, יש הרבה לחימה.
אז מה קורה בנברסקה? כבר במוטל ריצ'ר מבין שיש כאן בעיה, כי האדם השני שנמצא איתו בבר הוא הרופא האיזורי, הוא שיכור כמעט לגמרי ומסרב לטפל בפנייה של אישה מוכה. בהדרגה מתגלה לריצ'ר הסקרן והחטטן שכל הקהילה הזאת של חוואים בנברסקה, מתנהגת כמו אנשים מוכים, תחת השבט והאגרוף של משפחת דנקן, משפחה שיש לה עסק משאיות הובלה והיא למעשה המשנע היחידי של תוצרי החקלאות של האיזור. כך שכל מי שמרים ראש ואומר מילה נענש. תחילה באי הסעת התוצרת שלו מה שגורם בעיה כלכלית, ולאחר מכן במיני עונשים פיזיים בחסות קבוצה של עשרה בריונים גדולים, שחקני פוטבול לשעבר. המשטרה הקרובה היא במרחק מאה קילומטרים ובלתי מעוניינת בעליל להיכנס לעבי הקורה. בעלילת משנה מספרת לו המנקה של המוטל, אישה בת שישים ושמה דורותי קו על העלמה של ילדה בת שמונה, אי אז לפני עשרים וחמש שנה, גם זה בחסות משפחת דנקן, אם כי איש לא יכול להוכיח. ג'ק המסור נחלץ לטובת התושבים, וזה למרות שהם מנסים להוריד אותו מזה, כי הם מפחדים מדי, ובסופו של דבר מגלה מה באמת הובילה המאפיה של דנקן תחת החסות של חברת משאיות. זה גם מערב אותו במזימות בינלאומיות, כאלה שמשפחת דנקן היתה רק חלק אחד משרשרת אספקה של מוצרים מתחת לחוק.
ג'ק כהרגלו נוטה לטובת הטובים, ובעיקר הטובות, נעזר בהרבה קפה ואוכל עתיר שומן, מעט נכסים עלי אדמות ומעט מקלחות, והרבה טכניקות לחימה, פוצע את כל הבריונים, הורג את הרעים ומשחרר את הקהילה מאימת המשפחה האלימה, לא לפני שהוא מצליח לשבור את האף שלו, ולנסוע המון בכלי רכב מגוונים, וזאת למרות שבכמה וכמה ספרים נכתב עד כמה הטמפרמנט הנוודי שלו לא מותאם לנהיגה.
ציוניות בצד, הפסקתי באמצע "פרוייקט מלכה אדומה" כדי לקרוא את הספר הזה מכריכה לכריכה, הוא אכן עונה לציפיות ושווה קריאה.
