אקדח במערכה הראשונה, מספר לנו צ'כוב, חייב לירות במערכה השלישית. זה עיקרון בסיסי בבניית מתח, ונכון שמאז שברו אותו שוב ושוב, אנחנו עדיין חושבים בתבנית הזאת, בעיקר בספרי מתח. יש אלמנטים שנוכחותם בתחילת הספר בונה ציפיות כך שהם יהיו חלק מפיענוח הפשע. תמיד חייב להיות פשע, כמובן, וחייב להיות בלש מפענח. אחרת אין לנו ספר.

מעשה בפלסטיקאי בעל מוניטין שעושה את הניתוחים שלו בשני מקומות שונים. הראשון הוא בתוך העיר, והעיר היא לונדון כמובן. המקום השני הוא אחוזה כפרית עתיקה. האחוזה נמצאת בבעלות המנתח, אבל אינה ירושה משפחתית לאורך דורות אלא אחת כזו שהוא רכש מיורשים שירדו מנכסיהם, וכן, זו אחוזה שיש בה מעגל אבנים עתיק, אחוזה מהסוג הזה. למה לעשות ניתוחים פלסטיים באחוזה מבודדת? ובכן, כדי לשמור על פרטיות למי שמעוניין. אולי יש גם סיבות אחרות. ויום אחד הפציינטית היא רודה גרדווין. לרודה יש צלקת עמוקה בפנים שלה, כך שיש לה סיבה טובה לניתוח. ועם זאת בואה מעלה הרבה שאלות וגם הרבה התנגדויות. האם הניתוח קשור לכך שרודה היא עיתונאית חוקרת? למה היא מעוניינת בניתוח דווקא באחוזת שברל? למה היא מחכה שלושים וארבע שנים לפני שהיא עושה ניתוח משמעותי שכזה? ומה קרה ליחסים בינה ובין אמא שלה? ו

הספר הוא כמובן ספר מתח, אבל את הבלש הנודע, הגיבור הקבוע של פ"ד ג'יימס, אנחנו פוגשים רק אחרי מאה עמודים, בתחילת החלק השני של הספר. הוא בדיוק נמצא בפגישה אצל חמיו לעתיד, שכן הבלש החביב הגיע עד ספר 14 בסדרה כדי להתמסד ולהכניס את עצמו בברית הנישואים. האם החלק הראשון חשוב לעלילת הספר? זו שאלה טובה, ולתחושתי כספר מתח הוא היה עומד בפני עצמו גם בלי החלק הראשון שלו. כלומר אין מידע שחשוב לעלילה ומופיע בחלק הראשון שלא חוזרים עליו בהמשך. ויש גם כמה חלקים שלא חשובים לעלילה הבלשית ומופיעים בחלק הראשון וגם בהמשך. ליתר דיוק - רודה מתה, ובצורה אלימה באותה אחוזת שברל ציורית וסימפטית למראה, ומסתבר בדיעבד שהיו לה הרבה אויבים. וזה קלאסי "הרצח בחדר הסגור" כי כולם נאשמים פוטנציאליים ורק צריך למצוא מי באמת עשה את זה. אחר כך קורה עוד פשע, ועוד, והצוות של דלגליש חוקר את כולם. אבל אני מצטערת לדווח שזה פשוט לא יוצא מעניין. הספר איטי מדי , יש בו פחות מדי הפתעות, הדמויות לא-נחמדות כל אחת בדרכה, והם מסתעפות לעלילות משנה שאפילו לא מפריעות לעלילה הראשית או שותלות רמזים מטעים. יש אקדחים, ומותר שכמה מהם לא יירו, כי זה חלק מהז'אנר. כשאף אחד מהם לא יורה, זה באמת לא מאוד מעניין.
ומזל טוב לאדם דלגליש!

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.