“האמת שלאורך כל הספר הבנתי שאני לא מתחברת, ובכל זאת המשכתי לקרוא ולתת הזדמנות. מרגיש לי שאין אפילו פרט מידע שהוא ספויילר, כי באמת שמבחינתי הכל היה צפוי לחלוטין. הרגשתי שאין בספר עלילה כל כך, אלא רק רצף של תחושות שחןזרות על עצמן ולא משתנות כלל. לא הבנתי גם את הזמן בו נכתב הספר- הוא מתחיל בלשון הווה ואז עובר ללשון עבר כשהמספרת מדברת על אירועי עבר, אך גם בהם אין סדר כרונולוגי ברור. ואז כשלכאורה היא חוזרת לאירועי ההווה הספר ממשיך להיות כתוב בלשון עבר. מלבד זאת ציפיתי לקצת יותר מידע על הרצח, כדי שאוכל קצת יותר להתחבר לסיפור. סוף הספר הרגיש כמו כל עמוד אחר בו ולא הותיר בי שום רושם, כאילו מבחינתי הספר היה יכול להסתיים בכל עמוד אחר, כיוון שכאמור הוא אינו מכיל עלילה כל כך. גם העלילה שכן קיימת בספר הייתה צפויה לחלוטין ולא תרמה לכלום. המספרת נפגעת מספר פעמים במהלך הספר מהערה מסוימת שזורקים לה, אך פתאום קורה אירוע שגורם לה לדבוק בהערה שכולם אמרו לה בצורה לא ברורה ולא אמינה כל-כך, כאילו היא לפתע שכחה שהיא נפגעה מזה כשאמרו לה את זה.
השורה התחתונה- לא נתתי כוכב אחד בגלל שהספר גרוע, אלא הוא פשוט סתם בעיניי והיה לו פוטנציאל גדול יותר מבחינתי.”

“"עמית אלמוג רצח את חברתו ופיזר מעל הגופה שטרות כסף"

"סלאביק ירה למוות בזוגתו ילנה והתאבד"

"עינב רוגל הייתה בת 19 בעת שנרצחה"

"רצח מיכל סלה: הנאשם אלירן מלול בעלה"

ידיעה אחר ידיעה, רצח אחר רצח, אנחנו קוראים, מצקצקים בלשון, תוהים אייך אפשר ליטול חיי אדם? חברה, אישה, אמא לילדים, חושבים על המשפחות הכואבות....

אך האם עצרתם פעם את עצמכם וחשבתם על משפחת הרוצח? האם שאלתם את עצמכם אייך מגדלים רוצח? האם יש מדריך כתוב? בדרך כלל אנחנו לא אוהבים להתמודד עם הפחדים שלנו, מעדיפים לא לחשוב עליהם.

הסיפור הזה הוא בדיוק הפחד הגדול שלנו כהורים לילדים, הסופרת מגוללת בעדינות וברגש רב את המסע של משפחה בורגנית, נורמטיבית, את מסלול חייהם, את ההתפוררות של המשפחה, ואת האחיזה הגדולה של אמה את בנה שמואשם ברצח.

הספר מעורר שאלות רבות שלא בהכרח כקוראים היינו רוצים לשאול....שאלות שעדיף שלא יעלו הסיפור גורם לך להתמודד ולקרוא אייך חיים שלמים נהרסים ברגע אחד.

אווה גיבורת הסיפור היא נכדה למשפחה גרמנית, משפחה שבה אביה שירת את הרייך השלישי וכך גם סבא, אווה זוכרת את היום בו החליטה להפוך ליהודייה, זוכרת את הימים בהם צפירה יום השואה נשמעה ברחבי הארץ והאשמה הייתה מחלחלת בגופה, שנים רבות סחבה את אותה אשמה על כתפיה.

היא עולה לארץ וקושרת את חייה עם גדעון, ביחד הם מביאים לעולם את נדב, והתאומות ניב ורותם, משפחה מושלמת.
החיים הבורגניים שלהם עוברים על מי מנוחות, נדב חייל שמשרת בצה"ל, הבנות בתיכון, אווה היא עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית, מחזיקה ועוטפת את ידם של ילדם גוססים.

אווה וגדעון יוצאים לטיול רגלי בערב אביבי אחד, מזג האוויר נפלא, בדרכם חזרה לביתם הם מבחינים בניידת משטרה ושוטרים בסמוך לביתם....המולה גדולה.
הפחד הראשוני שאוחז בהם הוא שקרה משהו לאחד הילדים, הם לא מבינים את הפצצה אותה מטיח בפניהם השוטר "נדב מואשם ברצח".

מרגע זה חייהם מתהפכים, מתרסקים אל תוך מציאות אחרת, המשפחה מתפוררת, ההלם הגדול, הבכי, החוסר רצון להשלים עם העובדה שבנם אזוק ויושב בכלא כאחרון העבריינים, אותו ילד שגידלו וטיפחו באהבה גדולה.

הסביבה הקרובה אינה תומכת, הם הופכים בן לילה למצורעים הרי הם אלו שגידלו "רוצח" בביתם.
וכל "הנשמות" הטובות שמצקצקות על העובדה שאווה היא עובדת סוציאלית בתפקידה, אייך היא לא ראתה שגדל מול עיניה רוצח?

הסיפור מתחלק להווה ועבר, הנסיעות לכלא מגידו בימי הביקורים, השתיקה של נדב, תשומת הלב לניואנסים קטנים, ברגעים האלה העבר נכנס, מה קדם למה, אייך לא ראינו? אייך לא ידענו?

כולם מפנים עורף לנדב, משפחתו הקרובה ביותר, אביו ואחיותיו אינם מוכנים להגיע אליו, לראותו, הם מחקו אותו כשם שמוחקים תרגיל במחברת.
אווה מתמודדת עם ההשלכות, ועם הניסיונות הבלתי פוסקים להבין מה עבר בראשו של בנה בעת הרצח.

והדילמות? וההרהורים מה עדיף על מה....כלא או מוות בייסורים? רצח או התקלות עם מחבלים? והחשדות האם הבן שלי פסיכופת?
השאלות שנערמות, הדילמות שעולות הם אלו שאוחזות בך מרגע תחילת הסיפור ועד סופו”

“על ספרה של יעל שכנאי ילד רע – דרמה משפחתית מצוינת

יעל שכנאי היא שם מוכר בתחום הספרים, היא מו"לית של הוצאת רימונים, סופרת ועורכת. היא התחילה כעורכת בהוצאות גדולות וב-2014, הקימה את הוצאת רימונים, שמוציאה היום בעיקר ספרי ילדים ונוער, וספרות מתורגמת.


וכמו תמיד מעניינת אותי השאלה, איך נולד הספר?

"ההשראה לספר הגיע מפרשת רציחתו של אסף שטיירמן בשנת 2000, עניין אותי הנושא של רוע צרוף שמתגלה פתאום." מספרת יעל שכנאי.

"זה היה רצח סתמי ללא סיבה הנראית לעין. במשך ארבע שנים הסיפור לא פוענח עד שבשנת 2000 הגיעה למשטרה אשתו של הרוצח – רועי חורב וסיפרה שהוא היכה אותה ואמר לה שהוא ירצח אותה כמו את אסף."

שכנאי מספרת שהיא עקבה אחר המשפט והתמקדה באמו של הרוצח. הם היו בני טובים, כמו שנהוג להגיד. שלושה בני נוער, נער ושתי נערות. במשפט ניגש אל האם של רועי חורב הסבא של אסף והטיח בה שהיא הרעילה את בנה, האם נשארה מאובנת. הסיפור ליווה את שכנאי לאורך 15 שנה. היא הרגישה שהיא חייבת לכתוב סיפור על משפחה שמתרסקת יום אחד, ומה קורה למשפחה כזאת?

ספרי קצת על המשפחה שיצרת?

"האם אווה (שם סמלי, גם זרה וגם שמה של חווה אם כל חי), היא גיורת בת למשפחה עם עבר נאצי מגרמניה. היא נתקה איתם קשר כשעלתה לארץ ונישאה לגדעון. היא עובדת סוציאלית בהכשרתה.

האב גדעון הוא מה שנקרא "מלח הארץ", בן למשפחה ישראלית עם עבר קרבי. לאווה ולגדעון עוד שתי בנות הקטנות יותר מנדב הבכור, רותם וניב. יום בהיר אחד מגיעה אליהם המשטרה ובנם הבכור נדב מואשם ברצח, נלקח לחקירה ולמאסר ומאז בעצם לא שב הביתה. האישום ברצח מזעזע את המשפחה, וכל אחד מהם מתמודד איתו בדרכו שלו. הרצח מסמן את נדב באות קין אך למעשה מסמן גם את שאר בני המשפחה. אמו אווה מחליפה את מקום עבודתה ועוברת לעבוד בית אבות יוקרתי. היא היחידה שנשארת בקשר עם נדב בעוד אביו מתכחש לו ואחיותיו נבוכות ומבולבלות. היא היחידה שמתמודדת עם מה שקרה ומנסה להבין למה.

היא נתקלת בחוקר המציע תיאוריה שיש גן של רוע ואלימות שעובר במשפחות, והיא מיד משייכת את זה לעברה הנאצי של משפחתה, וזה מספק לה מעין הסבר לטרגדיה.

הרצח משליך אחורה על העבר, הכול כאילו מתלכלך, נהרס. הבן הסתיר סוד נורא כמה שנים, מה עוד הוא הסתיר?

ואפילו כשהוא בא הביתה לחופשה הוא מעין זר בבית, ויש אפילו תחושות פחד מפניו ומפני מה שהוא עלול לעשות.



האם בכולנו יש מעין "גן אלים"? האם כולנו יכולים לרצוח?

"אני מאמינה שיש לנו את הגבולות שלנו," טוענת שכנאי. "גבולות של המוסר ושל החברה. ואנחנו מסוגלים לעצור את עצמנו בזמן. יש אנשים שאצלם מתקיים נתק שבעקבותיו הם לא נותנים את הדעת על מה שקורה ועל ההשלכות של המעשה. הם מנותקים רגשית מהמעשה ומאמינים בשקרים הפתולוגיים של עצמם."



ומה אני חשבתי עליו?

אהבתי מאוד את ספרה של יעל שכנאי "ילד רע". הזדהיתי עם אווה שלא יכלה להפקיר את בנה, למרות המעשה הנורא שעשה. והייתי מרותקת לדרך בה היא ממשיכה את חייה, לקשר עם בנותיה, לחברות הטובות שלה שלא זונחות אותה לרגע והן כמו משפחה עבורה. לעבודתה ולקשרים המפתיעים שהיא רוקמת עם דיירי בית האבות.

זה אינו ספר מתח, אין בספר תשובה לשאלה למה נדב עשה מה שעשה, ואין ממש הסבר לכך. אבל זה גם לא מה שחשוב. בדרמה המשפחתית הזו הכתובה ברגישות רבה, מתחקה יעל שכנאי אחר השברים הסמויים והגלויים במרקם חייה של משפחה שקורה לה אסון. אסון הממיט עליה גינוי חברתי, שלא כולם יכולים להתמודד איתו.

נזכרתי כמובן ב"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, ובמשפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי לאנה קרנינה "כל המשפחות המאושרות דומות. משפחות אומללות אומללות כל אחת בדרכה היא."



לקריאה נוספת: שני ספרים מצוינים באותו נושא, "חייבים לדבר על קווין" שעובד גם לסרט.


ו"ארוחת הערב" של הרמון קוך, בשניהם מתמודדת האם עם בן שביצע רצח סתמי לכאורה.

לעוד סקירות ולייעות בענייני עריכה וליווי כתיבה מוזמנים לאתר שלי shlomitlica.co.il”

“מה קורה למשפחה שמגלה יום אחד שהבן הבכור והנחמד שלה, רוצח?
הסיפור ילד רע מספר את סיפורה של אווה, אם לחייל בן 20 ולתאומות בתיכון, עובדת סוציאלית הנשואה באושר למאמן סיף, שיום אחד דפקו שוטרים אצלה בבית ועצרו את בנה בעוון הריגת הומלס, שנתיים קודם.
הסיפור מתחיל באחד הימים בהם אווה נוסעת לבקר את בנה בכלא אחרי שהואשם ונדון למאסר עולם, ותוך כדי ההתקדמות בהווה נפרש גם סיפור העבר.
מה עושה אירוע כזה לזוגיות? איך מתנהגים מול הבן שהורשע? מול הבנות בבית? מול המשפחה המורחבת? מול הקולגות בעבודה?
הסיפור מקיף היבטים רבים של אסון מהסוג הזה, במיוחד לאור הנסיבות המיוחדות של המשפחה המתוארת בו.
לא אגלה לכם, תקראו לבד. ספר טוב, כתוב בהיר ושוטף, שנגע בהרבה שאלות שאני שואלת את עצמי כהורה.
לא אהבתי את המסקנה הסופית, אבל היא לא פוגמת בסיפור עצמו.
מומלץ מאוד.”