ספר אוטוביוגרפי יפהפה שכתיבתו הסתיימה בערד בדצמבר 2001 – עשרות שנים אחרי האירועים המסופרים בספר. למה החליט הסופר עמוס עוז לכתוב ספר זה בגיל מאוחר ? אשתדל לענות על שאלה זו בהמשך.

תחילה נדון בשם הספר – סיפור על אהבה וחושך. לעניות דעתי השם הראוי לספר הוא השם הארוך הבא: "סיפור על אי אהבה וחושך, או ילדותי ונערותי, או אהבותיי, או כיצד נעשיתי סופר".

אי אהבה וחושך - הסיפור העיקרי בספר הוא על יחסי האי אהבה בין אביו ואמו של הסופר עמוס עוז שמסתיימים בדיכאונות החמורים של האמא פניה שהביאו להתאבדותה, ממש לפני חגיגת בר המצווה שלו. ההתאבדות מסופרת בפרוטרוט ובכישרון עצום, עם עצב רב, בדפים האחרונים של הספר.
התאבדות זו השפיעה קשות על הסופר. הוא מציין שהוא לא היה מסוגל לדבר על זה עם אף אחד וגם לא עם אביו. הכל היה שמור עמוק בלב עד שהכול – החושך- השתחרר סוף סוף בספר מקסים זה, אחרי עשרות שנים.
מי היו הוריו ? אנשים טובים ומלומדים, יוצאי מזרח אירופה, דוברי שפות רבות. אבל שניהם היו מתוסכלים. האבא – אריה קלוזנר (האחיין של פרופסור יוסף קלוזנר) , אינטלקטואל גדול שנאלץ לעבוד בתפקיד של ספרן בספריה הלאומית כי דודו שהיה ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה העברית חשש לקדמו לתפקיד אקדמי כדי שלא יחשדו בו בפרוטקציה. אבל הוא הצליח להתגבר על תסכולו ע"י עסוק אינסופי בספרות בבית הקטן בכרם אברהם שבשכונת גאולה בירושלים, שכל כתליו היו עמוסים בספרים בשפות שונות, ובדבור אינסופי בעיקר על נושאים ספרותיים עם כל מי שהסכים לשמוע אותו.
מאידך, לאמא, שבאה מבית עשיר בחו"ל ועוד הייתה סטודנטית בפראג ובהמשך באוניברסיטה העברית, נשאר רק מעט זמן בבית, אחרי ביצוע כל מטלות הבית הרבות לבדה, לקרוא בספרים ולשוחח על חברותיה המעטות מהגימנסיה "תרבות" בעיירת מולדתה רובנו באוקראינה, שכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשואה ביריות לבורות.
ומה עם יחסי אהבה לילד המוכשר והחכם עמוס ? כמעט ולא היו. אבל, כמובן, פיתחו רבות את כשרונו הספרותי על ידי סיפורים רבים. בעיקר האמא הייתה מספרת לו סיפורים מיתולוגיים של תרבויות שונות. כמו כן היא ניסתה לפתח את דמיונו הספרותי, על ידי פתיחת סיפור דמיוני חדש ובקשה מהילד שימשיך את הסיפור כיד דמיונו הטוב.
ומה עם יחסי אהבה בין האבא לאמא ? כמעט ולא היו. הם היו כמעט מנותקים נפשית זה מזו.
לפני התאבדותה אמרה האמא לבן שכשהוא יגדל ויתחתן הוא לא ייקח דוגמא מהיחסים בין הוריו.

ילדותי ונערותי – הסופר מספר בהרחבה, בשפה עשירה ומרתקת על ילדותו בשכונת כרם אברהם בירושלים, הרחובות שבהם הסתובב באזור גאולה בירושלים, על לימודיו בבית הספר הפרטי בכתות א-ב ובהמשך בלימודיו בבית הספר היסודי הדתי "תחכמוני" שברחוב הטורים. הוא גם מספר על מעשי הקונדס הרבים שעשה בילדותו.
במיוחד כאב לו על שגרם, בלי כוונה, לצליעה של ילד ערבי.
לא היו לו חברים טובים בתקופת לימודיו. החברים הטובים היו אינסוף הספרים שהיה קורא בהשאלה מחנות "מרכוס" שהייתה קרובה לביתם.

הוא גם מספר בהרחבה, תיאורים יפים וקשים, על החיים הלא קלים שהיו למשפחה שלו בזמן המצור על ירושלים בשנת 1948. הבית שלהם הפך למקלט צפוף מאד של הרבה נפשות. מעל הכל היה ממש רעב בירושלים.

כל התיאורים על החיים בירושלים בשנות ה- 40 וה-50 העירו בקרבי את זיכרונותיי מילדותי היפה בירושלים. אני נולדתי בירושלים בשנת 1954 (15 שנים אחרי לידתו של עמוס עוז) וגרתי ברחוב פרי חדש שבשכונת זכרון משה – (כקילומטר משכונת כרם אברהם). חברי ילדות שלי מבית הספר "דוגמא" גרו ברחובות שמוזכרים בספר. אבי ז"ל למד גם הוא בבית הספר "תחכמוני" ברחוב הטורים אחרי שעלה לארץ בגיל 10 מביאליסטוק בשנת 1936. גם אמי ז"ל גרה באותו אזור – קרוב לבית הספר "תחכמוני". אבל אני גדלתי במשפחה עם ששה ילדים ויחסית עשירה שגרה בבית של המוכתר של שכונת זכרון משה. גם כל הסיפורים על מלחמת השחרור ידועים לי היטב מהורי ז"ל.
אהבותיי – מתברר שלעמוס עצמו היו פרשיות אהבה. תחילה אהבתו הגדולה למורה זלדה (המשוררת הגדולה זלדה), המורה מכיתה ב, שהלך אליה בכל ימי חופשת הקיץ. לאחר מכן אהבתו הקצרה למורה שלימדה בקיבוץ חולדה, ובסוף הוא זכה להתחתן עם בחורה טובה מקיבוץ חולדה למרות שהוא היה ילד חוץ, מרקע אנטי קיבוצי ומבית של אוהבי בגין.
כיצד נעשיתי סופר ? את התשובה לשאלה זו אני משאיר לקוראי הספר.

למה הסופר עמוס עוז המתין כל כך הרבה זמן עד שכתב את ספרו זה ? ראשית, כפי שכתבתי לעיל, היה לו קשה להשתחרר מהאסון של מות אמו. שנית, הסופר מספר רבות על הרבה אנשי הרוח ופרופסורים בירושלים, כגון: פרופסור יוסף קלוזנר (אחי סבו), ש"י עגנון, טשרניחובסקי, ועוד סופרים רבים שכבר לא מוכרים בימינו. הוא גם מספר על הרבה אנשים שגרו לידו בירושלים, אנשים מקיבוץ חולדה, ועוד, ואפילו על פגישתו עם בן גוריון. לא תמיד הסיפורים טובים. אבל האנשים כבר עברו לעולם שכולו טוב ואין מי שייפגע.

לסיכום – זהו ספר מקסים, יפה, כתוב בשפה עשירה מאד. ממש חובה לקרוא בו.

ספר שכתוב היטב זה פשוט לא מספיק.
במבט של אחת שיודעת לקרוא מאסות ארוכות - הספר הזה לא מספיק משמעותי כדי להחזיק את כל מילותיו.