קריירת הכתיבה של שייקספיר היא מן הפוריות והמרשימות ביותר בעולם הספרות.
הוא כתב כ־34 יצירות לאורך כ־20 שנה, שבר את חוקי הכתיבה המקובלים לתקופתו שנוסחו על ידי אריסטו ב"פואטיקה", יצר עומק רגשי ופילוסופי במחזותיו שעולם הספרות הצליח לשחזר רק באופן מועט גם שנים רבות אחריו, והמשיך להתחדש ולהשתכלל מבחינה מבנית ורעיונית לאורך כל התפתחותו היצירתית.

בשלב האחרון של כתיבתו הוא פנה לרומנסות — סוגה שהייתה מקובלת עוד לפני תקופתו, מעין סיפורי אגדות ומסעות גבורה למשל כמו באגדות המלך ארתור.
אך שייקספיר, כמו שייקספיר, כאשר הוא יוצר יצירה — היא שלו. היא אינה כפופה לחוקים ולהגדרות. הוא בורא דבר חי שפועל לפי ההיגיון הפנימי והמורכב שלו.

הוא שוזר בין קומדיה לטרגדיה, אינו מציית לחוקי הכתיבה המקובלים, ובורא אגדה מלאת קסם על הרגש האנושי ועל מחזוריות העונות.

המחזה מתחיל כטרגדיה. רגש הקנאה חודר לנפשו של המלך לאונטס ומוביל אותו לפעול כנגד הקרובים אליו.
אך בשונה מאותלו, כאן הקנאה חודרת כמו תופעה פלאית — היא פשוט נוכחת לפתע, ללא התערבות חיצונית.

זהו ההרס הקר וחסר הרחמים של החורף.
הרוח הקרה של הקנאה מחריבה והורסת הכול.

הפרא וההרס נוכחים בכל: ספינות שוקעות בים, ודוב טורף את השליח שהיה הסיכוי האחרון לתיקון.
בשלב הזה נופלת ההבנה על לאונטס למה הוא גרם; הוא מתפכח וקורס אל תוך הטרגדיה של עצמו.

אך מתוך ההרס של החורף הכול מתחיל ללבלב מחדש.

שייקספיר נוגע כאן באלמנט חדש — הזמן.
בחשיבותו של הזמן בתהליך השיקום של דברים, בין אם הם פנימיים ובין אם חיצוניים.

הזמן מבשר שהשנים חלפו. לכאורה המצב נשאר אותו הדבר, אך מהרגע שהזמן נכנס לתמונה הכול מתחיל לנוע מתחת לפני השטח.
האנשים כבר אינם אותם אנשים; הדברים התבשלו בתוכם, התפתחו והפכו אותם למשהו חדש.

עם תחילת האביב גם האווירה של המחזה משתנה והופכת כמעט לקומדיה. הדברים מנסים להסתדר, אך עדיין חווים התנגדות מצד שרידי העבר — כמו זיכרון של אותו חורף.

אך הטבע חזק יותר. הוא ממשיך להתפתח ולצמוח למרות הכול, כמעט כמו קסם.

שייקספיר מביא בסוף המחזה את התוצר של כל התהליך הזה — הסליחה.
היא מופיעה כפלא שצמח כנגד כל הסיכויים ובקע מתוך האפלה של הטרגדיה.

שייקספיר מציג באגדה הזאת כיצד ניתן לתקן דברים, וכיצד הזמן אינו רק כוח שמחריב — אלא גם כוח שמרפא ומאפשר לעולם ללבלב מחדש.

אך הטרגדיה עצמה אינה נעלמת.
שייקספיר בוחן כאן האם אפשר להמשיך לחיות גם לאחר חורבן רגשי מוחלט.

הסיום עם הפסל של הרמיוני הוא אחד הרגעים היפים והמורכבים ביותר במחזה. שייקספיר שוזר בו בין יכולת ההתמודדות האנושית לבין יראת הסליחה, אך מותיר את הכול ללא הסבר ברור.

הכול נע בין קסם לאמנות; לא ברור האם מדובר בנס, בתחבולה או בהתגלמות ממשית של סליחה וזיכרון.

הרומנסות של שייקספיר הן השלב הסופי בהתפתחות הכתיבה והרעיונות שלו. הן מורכבות, בוחנות מחדש יצירות ורעיונות קודמים שלו, ואף מוסיפות להם רבדים חדשים.

ההתעסקות שלי כרגע ביצירותיו חושפת בפניי את גדולתו לא רק דרך כל יצירה בפני עצמה, אלא דרך מכלול יצירותיו כתהליך יצירתי שלם ומתפתח.

כפרה שייקספיר, איזה יוצר ענק!

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי.

הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת.

היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם.

שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן.
אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר.

הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה.

במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו.
אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי.

המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו.

המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד.

בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה.
זהו הרגע שמשנה את הכול.

המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה.
העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע.

האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי.

במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב.

הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי.

גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית.

המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא.

כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית.

עוד מחזה נהדר של יוצר ענק.

מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

ניגשתי לאותלו של שייקספיר כמעט ללא ידע מקדים ובציפיות רבות. לאחר הקריאה הובהר לי מדוע זהו אחד המחזות הידועים והמוערכים ביותר של שייקספיר.
היכולת המדהימה של שייקספיר לבחון תמות פילוסופיות ורגש אנושי במחזותיו היא מן הגדולות והמורכבות שיצא לי לראות.
הוא עושה זאת באופן חד ומזוקק, כך שנותר רק לקרוא ולהתפעל.

באותלו נבחנת אהבה אדירה בין אותלו ודסדמונה אל מול שנאה טהורה של יגו כלפי אותלו.
אצל שייקספיר יש מגוון רחב של סוגי רוע. באופן סכמטי וכללי מאוד, ישנם נבלים שפועלים "למען" מטרה מסוימת, ובשבילם כל האמצעים מקדשים את המטרה — כמו אדמונד או ריצ'רד השלישי.
הסוג הנוסף הוא רשעים שפועלים "בגלל"; הם יעשו הכול מתוך דחף פנימי של שנאה, קנאה או טינה, ויגו הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסוג הזה של הנבלים.

יגו מתעב את אותלו. הוא חושד בו שבגד עם אשתו, שונא את מעמדו ואת העובדה שהוא כפוף לו, ונוטר לו טינה על כך שלא קידם אותו בדרגה. הוא חמוש באינטליגנציה חדה וביכולת מניפולטיבית אדירה, שאותן הוא מגייס כדי להתנקם ולהשמיד את אותלו.

יגו הוא החור השחור שמניע את העלילה, וכל הדמויות נעות סביבו.

אהבתם של אותלו ודסדמונה בנויה על כך שדסדמונה אוהבת את אותלו אהבה עיוורת. היא מקריבה למענו את הכול; היא התאהבה בו מתוך תחושת חמלה כלפי הסבל ותלאות החיים שעבר.
אותלו אוהב את דסדמונה אהבה עזה. לראשונה בחייו הוא מרגיש נאהב באמת לאחר חיים של מאבק ובדידות, והוא אף ערב בחייו למען האהבה הזאת.

יגו מוצא דרך לחדור אל תוך האהבה הזו באמצעות רגשות הקנאה. הוא מהנדס את המציאות כך שהמסקנה המתבקשת מכל ההתרחשויות תהיה שדסדמונה בוגדת באותלו.

עיוורונו של אותלו, למרות עוצמת אהבתו לדסדמונה נובעת מתחושת חוסר השייכות התמידית שהוא חי בה, זה מה שמאפשר ליגו לחדור אליו.
אותלו הוא שחור שחי בוונציה, מורי בעולם נוצרי; הוא חי תמיד בתחושת זרות וחוסר ערך מול סביבתו, ויגו יודע כיצד לנצל את הסדק הזה כדי לזרוע בו את הרגשות שמובילים אותו בהדרגה לעולם של טירוף וקנאה — ובסופו של דבר לרצח קר.

הרצח של דסדמונה הוא רצח בכמה רבדים.
כאשר אותלו אינו מאפשר לה אפילו את החסד של תפילה על נשמתה, הוא גוזר עליה לא רק מוות פיזי, אלא גם השמדה רוחנית.
יגו מוביל את אותלו להשמדה מוחלטת של אהבתם, ולבסוף פקיחת עיניו של אותלו על מה שהתרחש ועל בגידתו שלו באהבתו הופכת אותו לדמות טרגית באמת ומובילה אותו להתאבדות.

יגו, כמובן, אינו מביע חרטה. הוא הגשים את מטרתו.
אף נדמה שיגו נהנה מתהליך ההשחתה והשליטה באנשים, ושמה שמניע אותו יותר מכל הוא עצם היכולת להשתמש במניפולציות ולפרק בני אדם מבפנים.

שייקספיר מציג כאן מערכת תנאים שבה רגשות אנושיים טהורים מתנגשים זה בזה. הניסוי המחשבתי הזה מראה כיצד שנאה מובילה לחורבן, וכיצד אינטליגנציה חמושה במניפולציות מורכבות מסוגלת להשמיד כמעט הכול.

שייקספיר שוזר באפלה של המחזה הזה כל כך הרבה יופי פיוטי ומורכבות אנושית בתוך אווירה חשוכה של ערפל, שנאה וקנאה.

יצירת מופת של אדם חד־פעמי — פשוט מופלא.

הקשר שלי עם גתה הינו רב־שנים, מאז שרק נכנסתי לעולם הספרות וקראתי את "ייסורי ורתר הצעיר", שהותיר עליי רושם רב דאז, ועד המפגש שלי עם "פאוסט", שללא ספק היא אחת היצירות הגדולות ביותר שקראתי, אם לא הגדולה ביותר.
לכן, כשניגשתי ל"הרמן ודורותיאה", כבר הייתי מלא ציפיות, וגתה, כמו גתה, כרגיל יצר ספר מלא גאונות ואלגנטיות בדרכו הייחודית והמפעימה, ושוב נותרתי נדהם מן היכולות שלו.

"הרמן ודורותיאה" הינו אפוס "קטן" על החיים עצמם, על הרגעים החשובים בחייו של הפרט. העלילה מתמקדת במפגש המקרי של שני אנשים, שמאותו רגע חייהם נשזרים זה בזה.
גתה כותב בסגנון ההומרי הקלאסי, אך עושה זאת מתוך מטרה כמעט הפוכה: הוא משתמש בצורה האפית כדי לשבור את ההירואיות של המאורעות הגדולים ושל הגיבורים האידאליים, ומכוון את האפוס שלו אל האנשים, אל המשפחה ואל הכפר הקטן. הפער הזה נוגע באופן שבו הוא תופס את האדם ואת האומה.

במקום ליצור תהילה של אומה הנוצרת באמצעות מלחמות וכיבושים, גתה מכוון את זרקור התהילה אל חיי המשפחה, אל האדם עצמו ואל יחסו לאחר — לשכן או לזר.
גתה תופס את האדם כחלק משורש תרבותי־לאומי, אך כזה שפועל למען אדם אוניברסלי, המביא את הפרספקטיבה הייחודית שלו אל תרבות העולם.

הדמויות של גתה תמיד מלאות אנושיות, רגש וייחודיות; אם אלו הדמויות האלמותיות והבלתי נשכחות ב"פאוסט", ואם זה ורתר האייקוני.
ב"הרמן ודורותיאה" הדמויות הן מעין קולאז' כלל־אנושי, שבו כל אדם מייצג באופן אידאלי טיפוס אנושי ורגשי. אך בשונה מן האידאל ההומרי של גבורה כמעט על־אנושית, כאן הדמויות הן אנשים פשוטים.

לכן היחידים שלהם יש שם, ולא תואר בלבד — כגון האב, האם, הכומר או השופט — הם הרמן ודורותיאה.
הרמן הוא שם גרמני, והוא הגיבור המודרני של האפוס: אנושי, עדין ורגשי; אינדיבידואל שאינו נופל לקונבנציות חברתיות או משפחתיות.
דורותיאה היא פליטה בעלת שם יווני; היא אצילית, אמיצה, צנועה ומקריבה מעצמה למען אידאלים המתבטאים בנתינה האינסופית שלה. היא למעשה האידאל היווני הישן, המשוטט ללא קרקע יציבה בעקבות המלחמות.
המסע האפי בין השניים הוא המסע אל איחוד האדם המודרני עם האידאל היווני.

באחרית הדבר, בן ארי מביאה ציטוט של גתה בנושא, שבו הוא אומר: "בהרמן ודורותיאה הגשתי לגרמנים את שהם רוצים — מבחינת החומר".
נדמה שגתה מבטא כאן את העובדה שמבחינת הנושא הוא אכן מעניק את כמיהת האם ללאומיות ולמולדת, אך הצורה שונה בתכלית: היא עוסקת במשפחה, בבית ובגורל האישי, ולא בגורל הלאומי. לכן גם הסיום מקבל גוון אירוני.

בסוף היצירה גתה מכניס את נאומו של הרמן על ההגנה על המדינה, ונוצרת כאן אירוניה עדינה: הנאום אמנם עטוף באווירה אפית־לאומית, אך הוא צומח מתוך יסודות המשפחה, הבית והאדם הפשוט. גתה מבקש במכוון להחליף את הגיבור הלוחם באדם היומיומי.

גתה שובר את המוטיבים המיתולוגיים של תהילת הלוחם והגבורה, ומציג את התהילה כתוצר של אופיו של האדם — ביכולתו להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו.

הכתיבה מתמקדת באנושיות, ושזורה בתובנות על האדם ועל החברה. ההתמקדות הזאת עומדת בניגוד מובהק ללאומיות המתלהמת והרגשית שהייתה נפוצה באותה התקופה.

גתה הוא ללא ספק אחד מגדולי הסופרים אי פעם, וכל מפגש עם יצירה שלו הוא חוויה ייחודית ועמוקה. הפילוסופיה שלו, ההבנה האנושית שלו וראייתו העמוקה את העולם נוכחות בכל דף מכתביו — פשוט יופי ועונג שממחישים בשביל מה ספרות קיימת.

לא הכרתי את המחזה הזה, ולקח לי זמן למצוא עותק שלו. לא ידעתי למה אני נכנס כאשר התחלתי אותו, ועכשיו כן ברור לי למה הוא פחות מוכר. המחזה הזה הרבה יותר "גולמי" ו"לא מלוטש" מיתר המחזות של שייקספיר.

מעריכים ששייקספיר כתב אותו יחד עם מחזאי נוסף, ושהוא עלה לבמות רק לאחר מותו. לכן זה אינו אחד מן המחזות הגדולים והמוכרים שלו, אך זה גם ממש לא מחזה גרוע. הרעיונות וחלק מן הדמויות עדיין נהדרים; פשוט כיצירה שלמה הוא אינו משתווה ליתר היצירות האדירות של שייקספיר.

המחזה נסוב סביב מיזנתרופיה — כיצד אדם, בשעת מצוקה, פוגש בפנים האמיתיות של הסובבים אותו.

זהו מחזה על הצביעות החברתית העלובה, שמונעת מחוסר כנות ופועלת רק למען טובות אישיות חסרות ערך ורגש אמיתי.
זהו מחזה על הריקנות הבלתי נסבלת של הזולת, על כך שאנשים הם קורבנות של תפיסת עולמם הצרה ואינם פועלים באופן כנה מול עצמם ומול אחרים. הם חסרי מוסר או רגש כן, ויפגינו "חיבה" רק כאשר אדם נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול להעניק להם משהו — אך לעולם לא יהיו שם כאשר אותו אדם יזדקק להם.

טימון מתחיל כאדם תמים שאוהב ומאמין בטוב שבאדם. הוא אינו מבין שהאנשים שמסביבו רק רוצים לנצל את נדבנותו הפזרנית כדי להשיג לעצמם עוד כסף ורכוש.

הפזרנות חסרת הגבולות שלו מוליכה אותו לאבדון כלכלי, שבמהלכו הוא מבין את צביעות הסובבים אותו — שהקשר בינו לבין חבריו היה נצלני וללא גרעין אמיתי של חברות.

טימון מתמלא זעם ופוקח את עיניו כלפי הסובבים אותו. הוא כבר לא מסוגל שלא לראות את הצביעות האנושית; הוא מאבד את האמפתיה לאנושות ופורש מן החברה האנושית.

בנוסף לכך, הוא פועל ומקדם כל דבר שיכול להגדיל את הסבל האנושי. באופן אירוני הוא מוצא זהב דווקא כאשר הוא חסר כול ומתבוסס בזעמו. הוא כבר מבין שהחברה פועלת בקדושה עיוורת סביב אלוהי הכסף; הכול מונע בגללו ולמענו, ולכן הוא מחליט להעניק לכל מי שיפגע באחרים — להעניק למען איפוס כללי של החברה האתונאית.

הוא משלם לשודדים כדי שישדדו, לזונות כדי שיפיצו מחלות, ולחברו לשעבר, המצביא הצבאי, כדי שיכבוש את אתונה.
הוא רוצה לראות את החברה האנושית קורסת לתוך עצמה, ופועל למען התקווה הזאת.

טימון הוא אדם מלא רגש, ולכן המעבר מאהבת אדם לשנאת אדם הוא כמעט מתבקש. אובדן החיבה למין האנושי נובע בהכרח מתוך עולם רגשי פנימי, כי קודם צריך לאהוב ולהאמין בעולם ורק אז מסוגל האדם להישבר ממנו.

הוא שונא משום שנתן ממקום אוהב וטהור של רצון להעניק לאחרים, אך ברגע שבו הוא עצמו נזקק לאחרים, הוא הבין על מה באמת מבוסס הקשר האנושי.

לכן, כאשר הוא פוגש את משרתו הנאמן, שהיה מסור לו לאורך כל הדרך, הוא עדיין מוצא בתוכו רגשות כנים כלפיו ומפגין כלפיו חיבה. אך תפיסת המציאות שלו כבר אינה יכולה להשתנות, והוא אינו מסוגל עוד להיות חלק מן החברה האנושית. הוא מעניק למשרתו את מה שיעזור לו בחייו — ואז מגרש אותו מעליו.

זו הפגנת רגש ונתינה בדיוק כפי שהייתה לו בתחילת המחזה, ולכן הרגש עדיין קיים ונוכח אצל טימון.

טימון לאורך המחזה מקלל ומגדף מספר רב של דמויות, שכל אחת מהן מייצגת סוג אנושי אחר, אך החלק החשוב והמעניין ביותר הוא המפגש שלו עם הפילוסוף הציניקן אמפנטוס.

אמפנטוס הוא ציניקן שראה את הצביעות החברתית לאורך כל המחזה. הוא מטיח בזולת את צביעותם ומזהיר את טימון מחוסר הכנות של הסובבים אותו.

אך המפגש בין השניים לאחר שינוי תפיסת העולם של טימון מעלה רובד נוסף גם ביחס לדמותו של אמפנטוס.

אמפנטוס מצהיר שהוא שונא וסולד מן האדם, אך הוא עדיין נותר ומתרועע איתם. הוא אינו פורש מן החברה האנושית כמו טימון, ודבר זה מעלה תהייה בנוגע לכנותו של אמפנטוס עצמו.

אם אדם מאמין במשהו, עליו להיות נאמן לכך ללא תלות חיצונית, והמסקנה המתבקשת מתפיסת עולמו של אמפנטוס היא פרישה מוחלטת מן החברה — אלא אם כן יש לו מניעים אחרים, לא אותנטיים, להמשיך ולהיות חלק ממנה.

המחזה הזה, כאמור, לא מרגיש "שלם", אבל יש משהו בחוויית יצירה גולמית של שייקספיר שמבליט עוד יותר את גדולתו. למרות הכול, שייקספיר נשאר שייקספיר — והרגעים הגדולים של המחזה הם אדירים; הרעיונות העמוקים וההבנה הרגשית נוכחים כאן במלוא תפארתם.

כשנכנסתי לעולמו של שייקספיר הכרתי בעיקר את הטרגדיות שלו, ופה ושם מחזה אחר, אך ככל שנכנסתי עמוק יותר גיליתי שלל מחזות מרהיבים ועומק כמעט בכל אחת מיצירותיו.

יש מחזות שקיבלו נפח הרבה פחות מרשים מזה שמגיע להם בתודעה הקולקטיבית, כגון אותלו וריצ'רד השלישי, שהגדולה שלהם מרהיבה בהרבה מן האופן שבו הם נתפסים ב־Pop Culture. אך זה כמעט תמיד כך — הפער בין החוויה עצמה לבין הידע הכללי שנצרב בתודעה הקולקטיבית הוא תהומי.

חלק מהמחזות שיצא לי להכיר במהלך ההתעמקות שלי בשייקספיר היו פשוט טובים ומהנים, ולא הרבה מעבר לכך. אך חלק אחר מן המחזות, שהיו פחות מוכרים לי, היה כה מרשים, ייחודי ומעורר מחשבה, עד שהוא מותיר בך רצון להמשיך ולהתעמק ביצירה זמן רב לאחר הקריאה.

מידה כנגד מידה הינו השילוב המושלם של שני הסוגים: מצד אחד הוא קליל ומהנה, אך מצד שני יש בו עומק ויופי שנשארים איתך הרבה אחרי.

המקרה ששייקספיר בוחן במחזה הזה הוא הניסיון האנושי לבנות מערכת חוקים שתיצור סדר ותתיישב עם היצר המיני השורשי של האדם.

שייקספיר מציג את היצר המיני כדבר יסודי שמניע את החברה: ההתמסרות אליו, העבודה והצריכה שסובבות סביבו, הניסיון להתנזר ממנו, להתכחש לעצם קיומו, וכמובן ניסיונותיהן של רשויות החוק לאכוף איסורים בנושאים הללו כסמכות השופטת והמבצעת של כתבי הקודש הנוצריים.

המפגש בין טבע האדם לבין מערכת החוק מעלה במחזה דיון הנסוב סביב השאלה מי רשאי לשפוט, והאם כאשר החוקים אינם תואמים את המוסר החברתי — הם אמורים להוות לו תחליף.

האם השימוש בכוחה של מערכת החוק הוא הוגן? האם הוא יעיל?
ולמען מה היא באמת פועלת — טובת הכלל, או טובתם האישית של בעלי הכוח?

כבר מספר פעמים יצא לי לראות במחזות של שייקספיר כיצד הוא בוחן רעיונות שלא היו נפוצים בתקופתו דרך דמויותיו. כך למשל ריצ'רד או אדמונד מהמלך ליר, שתופסים את המערכת המוסרית כתוצר חברתי בלבד, ובוחרים לפעול ללא תלות בתכתיבים חברתיים למען מה שמשרת אותם. הם תוצר של הטבע, ולכן יפעלו בראש ובראשונה למען רצונם.

המחזות של שייקספיר הם מעין ניסוי מחשבתי של רעיונות פילוסופיים.

גם כאן שייקספיר אינו בז ליצר המיני ואינו מציג אותו כחטא, אלא כמניע אנושי טבעי.

השיפוט בנושא מוצג דרך הדמויות עצמן, שאינן חפות מפשע, וכל אחת מהן פועלת באופן שתואם את ה"אני מאמין" שלה — ולא באופן מוסרי קוהרנטי.

דמותו של אנג'לו היא מן הייחודיות שיצא לי להכיר במחזות שייקספיר. אנג'לו הוא החוק העיוור, אך בפועל הוא פועל בניגוד לדחפים שהוא מטיף נגדם, ולמען סיפוק דחפיו האישיים.

הוא שופט שחוטא בעצמו בחטא שאותו הוא שופט.

הוא ייצוג של הכוח השופט אשר מתחבא מאחורי מעמד ותדמית חברתית, שבפועל אינם אלא מסכה שאנג'לו מפעיל למען כוחו ותשוקותיו.

הוא הניסיון של החוק להחליף את המוסר החברתי, אך בסופו של דבר אינו אלא מניע אגואיסטי וצבוע של המחוקק.

דמות ייחודית נוספת היא הדוכס. המניע של הדוכס לאורך רוב המחזה מרגיש טהור, כזה שמכוון לצדק חברתי וליציבות השלטון, אך בשורות האחרונות שייקספיר משנה את האופן שבו אנו תופסים אותו ומותיר סוף פתוח ולא ברור, הנתון לפרשנותו של הבמאי או הקורא.

לפרשנותי, מניעיו של הדוכס מתבררים גם הם כמיניים, כמו אצל יתר הדמויות במחזה. הוא אינו שונה מהן — הוא פשוט בעל אמצעים גדולים יותר, שמאפשרים לו להפעיל מניפולציות מורכבות יותר על אחרים כדי לממש את רצונו.

איזבלה היא הקורבן של העולם הזה. גם היא אינה חפה לחלוטין מחטא, אך המציאות דוחקת אותה לנוע בין דמויות שכל רצונן הוא להשתמש בה למען טובתן האישית.

שייקספיר נע במחזה הזה בין רגעים קומיים שמרגישים לעיתים כמו דיאלוגים של גראוצ'ו מרקס, לבין עלילה מפותלת ומבנה מרהיב, המאוכלסים בדמויות מורכבות ואנושיות ובתובנות פילוסופיות על היצר המיני ועל מערכת החוקים החברתית.

עוד יצירה מרהיבה של היוצר הדגול — פשוט נהדר

קורה לי הרבה שאני נכנס למשהו כל כך חזק שזה ממלא נתח רציני מהמחשבה שלי, לפני כחצי שנה היו אלו מחזות יוונים, בשבועיים וחצי האחרונים אלו מחזות של שייקספיר.
התעסקות שכזו תמיד מובילה לעולם תוכן שהוא כל כך רחב ומרהיב שכול כיוון שתלך בו תמיד תמצא בו תוכן ייחודי המרחיב את עולמך הפנימי אך במקביל מקבל משמעות אישית בזכות התכנים שנוגעים אלי.
אם זה המפגש מול המחזה "פרומותאוס הכבול" של אייסכילוס שהפעים אותי באווירה ובתוכן שלו ואם זה "הבקכות" של אוריפידס שהיה כל כך עוצמתי רעיוניות ומרהיב ואפל שהמפגש איתו נצרב לי במחשבה כזיכרון חי.
רק כאשר אתה נכנס לעולם תוכן חדש אתה יכול לפגוש יצירות כאלו שלא העלת בדעתך ושתפורות למידותך.

אך לפעמים יש יצירות שהן פשוט טובות ומהנות, כאילו מבחינת התוכן והאמירה הן בדיוק אתה אבל הן לא חלק מהיצירות המרהיבות בעוצמותן הלוקחות אותך לפרספקטיבה חדשה על העולם, זה המקרה עם המחזה "טרואילוס וקרסידה" של שייקספיר.

המחזה במטרתו העיקרית רוצה לנפץ פרות קדושות, ואין דבר מהנה יותר מזה, אך בעיקר לרסק את מושג ההירואיות ואידאל האהבה, ואיזה דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר לקחת את האידליאדה של הומרוס ולנפץ אותה?
שייקספיר לוקח את אחת מאלוהי כל היצירות שיצאו מהמין האנושי, ובטח שבתקופתו המקום שהיצירה הזו קיבל הוא של מונומנט לשלמות, וכל מה שהוא היה צריך לעשות, הוא רק להכניס לתוכה "אנושיות פשוטה".
הגחכה של מושג הגיבור על ידי הצגת דמויות חלשות ואימפולסיביות, מנצחות במרמה, טיפשות וגאוותניות.
אכילס מנצח את הקטור בקרב לא הוגן, איאס טיפש ומנווט כמו בובה על חוט על לפי הצרכים של מנהיגי יוון ועוד שלל דוגמאות ששזורות במחזה שמי שמכיר את המקור יכול פשוט להינות מהאמירה החדה של שייקספיר בנושא.

שייקספיר מציג עד כמה המלחמה היא תוצר של מאבקי אגו, פוליטיקה קטנה וטיפשות אנושית. את המצפון המוסרי והפילוסופי הוא מכניס דרך דמותו של תֶרסיטס, חייל עקום גוף שמקלל בלי הפסקה.

אצל הומרוס הוא היה חייל מעוות שיוצא כנגד אגממנון ומערער על סמכות המנהיגים, עד ש־אודיסאוס משתיק אותו באלימות. אצל ויליאם שייקספיר הוא האנטי־שוטה: קול האמת הבוטה על המתרחש בשדה הקרב הכאוטי.

הוא ההיגיון היוצא מפיה של דמות השוטה, כפי שמופיע בחלק ממחזותיו של שייקספיר, אך כאן הדמות מותאמת לתוכן המחזה: הוא אינו החכם במסווה של טיפש, אלא דמות גסה ומעוותת – היפוכה של דמות החייל האידיאלי. דרך דמות זו משתקפת האמת המעוותת המתחוללת מאחורי הריקנות ההירואית של המלחמה, והיא חושפת עד כמה הכול רקוב.
תרסיטס הוא האדם היחיד במחזה שרואה את חוסר ההיגיון במעשי המלחמה ובהצדקה של האנשים אותה ואת גבורת החיילים.

בנוסף, שייקספיר יוצא גם כנגד האהבה האידיאלית. כל סיפור אהבה במחזה הוא ביזארי ומתנפץ במהירות שבה הוא נרקם לאורך העלילה. אך להבדיל ממחזות אחרים שלו, הדבר אינו נגרם על ידי גורל או כוחות חיצוניים; האהבה אינה מגיעה למימוש בגלל האנשים עצמם — הם בוגדים ופועלים לפי האינטרסים האישיים שלהם. כמו המלחמה, גם סיפור האהבה של טרואילוס וקרסידה משקף את אותה התפוררות מוסרית.

המחזה מלא אמירות נהדרות, קללות ותובנות חדות מלאות אירוניה, ומבנהו הנרטיבי מהנה מאוד. זהו מחזה פשוט נהדר — מפגש מעניין בין שייקספיר לבין העולם של המחזות היווניים.
שייקספיר לא רק לועג לרעיון הגיבור; הוא מנפץ את עצם האפשרות הזו בעולם האנושי — מעין דה־מיתולוגיזציה של העולם ההומרי.

יש משהו מיוחד בקריאת יצירות מונומנטליות. מצד אחד הסיפור עצמו כבר מוכר לך, אך מצד שני החוויה עצמה — במקרה הנ"ל השפה השייקספירית, ההתפתחות והמבנה, התובנות והעומק — הם הם עיקר הסיפור, יותר מן ההתרחשות במחזה עצמו.

במחזה יוליוס קיסר מציג ויליאם שייקספיר את הטרגדיה של אדם בעל אידאלים, אשר רצונו ומעשיו הם להנחיל את האמת שלו — דבר שמוביל לכך שהוא נאלץ להתעמת עם שאלות מוסריות כבדות משקל. אך בפועל ההתמודדות האמיתית כאן היא הפוליטיקה עצמה וכוחו של ההמון.

ברוטוס הינו אינטלקטואל המאמין בחופש.
הוא פועל נגד חברו הטוב, גאיוס יוליוס קיסר, בשל החשש שמא יהפוך לעריץ, ועל כן הוא נכנס למזימה פוליטית נגדו.

ברוטוס אוחז באמונה נאיבית שלפיה הזולת פועל על פי לוגיקה והיגיון, ומתוך כך יש בו האמונה שמי שיבין מהי ה"אמת" באמצעות לוגיקה ושכל ישר יבין גם את מעשיו. אך הפוליטיקה של הסדר החברתי — בהנהגת פוליטיקאים ועדר הזולת — אינה פועלת כך; היא פועלת באמצעות רטוריקה, רגש ושאיפה לכוח. אנטוניוס מנווט את ההמון שייצא נגד ברוטוס, רומא נכנסת לכאוס, ומתוך קרקע פורייה זו יצמח העריץ החדש. ברוטוס מוביל, בעצם המעשה שלו, את הדבר שהוא עצמו ניסה למנוע.

שייקספיר הופך את הרצח של קיסר לנקודת מפנה עלילתית שממנה מתחילה הטרגדיה האמיתית. הרצח אינו העיקר, אלא ההשלכות שלו.

הטרגדיה של ברוטוס היא בעולם שבו הוא נמצא. הוא מאמין באמת שניתן להבינה באמצעות ההיגיון, בעוד שהחברה פועלת באמצעות רגש המונע על ידי כוח השכנוע. האנשים שואפים לכוח ולמעמד, וההמון טיפש ואימפולסיבי — איזה מקום יש בעולם כזה לאדם עם אידאלים? הטרגדיה היא בין האינטלקטואל לבין המציאות החברתית: אדם מוסרי הפועל בתוך משחק פוליטי ציני. האירוניה היא שברוטוס רוצח עריץ פוטנציאלי, ובכך יוצר את התנאים לעליית עריץ אמיתי.

שייקספיר מציג בצורה גאונית ועמוקה את הריקנות הפוליטית באמצעות הרטוריקה בחלק של הנאומים בהלוויה של יוליוס. שלב הנאומים הוא רגע השיא במחזה: ברוטוס מציג טיעון לוגי ומצפה שההמון ישתכנע באמצעות ההיגיון, אך מרקוס אנטוניוס מבין שהעם פועל מתוך רגש, ונואם תוך שימוש באמצעים רטוריים וכשלים לוגיים כדי לנווט את דעת ההמון אל תוך תיאטרון רגשי.

זהו מפגש אפי שרק שייקספיר יודע לבנות ולזקק במחזה קצר כל כך. כל שורה וכל התרחשות מדויקות ונחוצות, והשפה השייקספירית — שאין דבר המתקרב ליופי ולעומק שלה.

המאבק בין רטוריקה לפילוסופיה הוא מאבק עתיק, עוד מתקופתם של סוקרטס והסופיסטים:
האם ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית אחת, או שהאמת היא רק תוצר של כוח השכנוע? במחזה יוליוס קיסר נראה כי בפוליטיקה התשובה ברורה — לא מי שצודק מנצח, אלא מי שמדבר טוב יותר.

ממש לא ציפיתי שהספר הזה יהיה כל כך טוב וכיפי. הופתעתי עד כמה אהבתי אותו.
הספר כתוב בצורה צינית ומשעשעת על זוועות של מציאות אדישה ועל אכזריות אנושית.

לייבניץ היה פילוסוף פורה מאוד. הוא פיתח תאוריות רבות על מושגי החומר והמרחב, העלה רעיונות על חלקיקים אלמנטריים, פעל כדיפלומט, והתעמת עם ניוטון (דרך קלארק) על מושגי יסוד בפיזיקה ועל שאלת זכות הראשונים בפיתוח החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.

להרבה פילוסופים יש משפט אחד שנחקק בתרבות, וברוב המקרים הוא עושה עוול לתיאוריה של הפילוסוף משום שהוא מנותק מההקשר הפילוסופי הרחב. כך למשל אצל ניטשה עם המשפט “אלוהים מת”, או אצל רנה דקארט עם “אני חושב, משמע אני קיים”.

אצל לייבניץ המקרה מעט שונה. המשפט “הטוב שבכל העולמות האפשריים” מנותק יחסית מיתר התיאוריות שלו, הוא כן נובע מהשיטה של לייבניץ אך ניתן להבין אותו גם במנותק מהמטפיזיקה שלו, הוא נתפס כסיסמה כללית.
לפי לייבניץ הרע הוא הכרחי בשביל קיום הטוב, לא קוטבי כמו שוולטר מציג במכוון.
אבל כן משפט שכזה הינו אופטימי במהותו ומלא ביטחון מטפיזי כלפי המציאות — דבר שוולטר מאוד לא אהב.

קנדיד הוא ספר קצר, עצבני וציני כלפי ביטחון אופטימי שמתכחש למציאות ומייפה אותה.
העולם מלא זוועות: חלקן תוצר של מעשינו — השמדה הדדית, נפשית וגופנית, הנובעת ממניעים אנוכיים של תאוות בצע, כוח ויצר; מעין משחק הישרדותי במסווה של תרבות.
וחלקן האחר פשוט תוצאה של מציאות אדישה — ללא טוב וללא רע — אלא התרחשות בלבד, כמו רעידות אדמה או מגפות.

יש זוועות שהן פשוט זוועות, גם אם הן אינן נמצאות במציאות עצמה אלא בפרשנות שלנו אליה. יש דברים שאין בהם צד טוב. אך אין פירוש הדבר שהמציאות עצמה טובה או רעה — היא פשוט מצב קיים.

וולטר מבקש שהאדם לא יברח אל ספקולציות מטפיזיות תיאורטיות ומנותקות.
הוא רוצה שהאדם יטפח את הגינה שלו: יחיה את חייו, יהיה אקטיבי במציאות, נוכח כאן ועכשיו, ויקבל את העובדה שהמציאות יכולה להיות קשה.