“לא הכרתי את המחזה הזה, ולקח לי זמן למצוא עותק שלו. לא ידעתי למה אני נכנס כאשר התחלתי אותו, ועכשיו כן ברור לי למה הוא פחות מוכר. המחזה הזה הרבה יותר "גולמי" ו"לא מלוטש" מיתר המחזות של שייקספיר.

מעריכים ששייקספיר כתב אותו יחד עם מחזאי נוסף, ושהוא עלה לבמות רק לאחר מותו. לכן זה אינו אחד מן המחזות הגדולים והמוכרים שלו, אך זה גם ממש לא מחזה גרוע. הרעיונות וחלק מן הדמויות עדיין נהדרים; פשוט כיצירה שלמה הוא אינו משתווה ליתר היצירות האדירות של שייקספיר.

המחזה נסוב סביב מיזנתרופיה — כיצד אדם, בשעת מצוקה, פוגש בפנים האמיתיות של הסובבים אותו.

זהו מחזה על הצביעות החברתית העלובה, שמונעת מחוסר כנות ופועלת רק למען טובות אישיות חסרות ערך ורגש אמיתי.
זהו מחזה על הריקנות הבלתי נסבלת של הזולת, על כך שאנשים הם קורבנות של תפיסת עולמם הצרה ואינם פועלים באופן כנה מול עצמם ומול אחרים. הם חסרי מוסר או רגש כן, ויפגינו "חיבה" רק כאשר אדם נמצא בפוזיציה שבה הוא יכול להעניק להם משהו — אך לעולם לא יהיו שם כאשר אותו אדם יזדקק להם.

טימון מתחיל כאדם תמים שאוהב ומאמין בטוב שבאדם. הוא אינו מבין שהאנשים שמסביבו רק רוצים לנצל את נדבנותו הפזרנית כדי להשיג לעצמם עוד כסף ורכוש.

הפזרנות חסרת הגבולות שלו מוליכה אותו לאבדון כלכלי, שבמהלכו הוא מבין את צביעות הסובבים אותו — שהקשר בינו לבין חבריו היה נצלני וללא גרעין אמיתי של חברות.

טימון מתמלא זעם ופוקח את עיניו כלפי הסובבים אותו. הוא כבר לא מסוגל שלא לראות את הצביעות האנושית; הוא מאבד את האמפתיה לאנושות ופורש מן החברה האנושית.

בנוסף לכך, הוא פועל ומקדם כל דבר שיכול להגדיל את הסבל האנושי. באופן אירוני הוא מוצא זהב דווקא כאשר הוא חסר כול ומתבוסס בזעמו. הוא כבר מבין שהחברה פועלת בקדושה עיוורת סביב אלוהי הכסף; הכול מונע בגללו ולמענו, ולכן הוא מחליט להעניק לכל מי שיפגע באחרים — להעניק למען איפוס כללי של החברה האתונאית.

הוא משלם לשודדים כדי שישדדו, לזונות כדי שיפיצו מחלות, ולחברו לשעבר, המצביא הצבאי, כדי שיכבוש את אתונה.
הוא רוצה לראות את החברה האנושית קורסת לתוך עצמה, ופועל למען התקווה הזאת.

טימון הוא אדם מלא רגש, ולכן המעבר מאהבת אדם לשנאת אדם הוא כמעט מתבקש. אובדן החיבה למין האנושי נובע בהכרח מתוך עולם רגשי פנימי, כי קודם צריך לאהוב ולהאמין בעולם ורק אז מסוגל האדם להישבר ממנו.

הוא שונא משום שנתן ממקום אוהב וטהור של רצון להעניק לאחרים, אך ברגע שבו הוא עצמו נזקק לאחרים, הוא הבין על מה באמת מבוסס הקשר האנושי.

לכן, כאשר הוא פוגש את משרתו הנאמן, שהיה מסור לו לאורך כל הדרך, הוא עדיין מוצא בתוכו רגשות כנים כלפיו ומפגין כלפיו חיבה. אך תפיסת המציאות שלו כבר אינה יכולה להשתנות, והוא אינו מסוגל עוד להיות חלק מן החברה האנושית. הוא מעניק למשרתו את מה שיעזור לו בחייו — ואז מגרש אותו מעליו.

זו הפגנת רגש ונתינה בדיוק כפי שהייתה לו בתחילת המחזה, ולכן הרגש עדיין קיים ונוכח אצל טימון.

טימון לאורך המחזה מקלל ומגדף מספר רב של דמויות, שכל אחת מהן מייצגת סוג אנושי אחר, אך החלק החשוב והמעניין ביותר הוא המפגש שלו עם הפילוסוף הציניקן אמפנטוס.

אמפנטוס הוא ציניקן שראה את הצביעות החברתית לאורך כל המחזה. הוא מטיח בזולת את צביעותם ומזהיר את טימון מחוסר הכנות של הסובבים אותו.

אך המפגש בין השניים לאחר שינוי תפיסת העולם של טימון מעלה רובד נוסף גם ביחס לדמותו של אמפנטוס.

אמפנטוס מצהיר שהוא שונא וסולד מן האדם, אך הוא עדיין נותר ומתרועע איתם. הוא אינו פורש מן החברה האנושית כמו טימון, ודבר זה מעלה תהייה בנוגע לכנותו של אמפנטוס עצמו.

אם אדם מאמין במשהו, עליו להיות נאמן לכך ללא תלות חיצונית, והמסקנה המתבקשת מתפיסת עולמו של אמפנטוס היא פרישה מוחלטת מן החברה — אלא אם כן יש לו מניעים אחרים, לא אותנטיים, להמשיך ולהיות חלק ממנה.

המחזה הזה, כאמור, לא מרגיש "שלם", אבל יש משהו בחוויית יצירה גולמית של שייקספיר שמבליט עוד יותר את גדולתו. למרות הכול, שייקספיר נשאר שייקספיר — והרגעים הגדולים של המחזה הם אדירים; הרעיונות העמוקים וההבנה הרגשית נוכחים כאן במלוא תפארתם.”